ריכרד וגנר – הבדלי גרסאות

'''וילהלם ריכרד וַגְנֵר''' (ב[[גרמנית]]: '''Wilhelm Richard Wagner''';{{כ}} [[22 במאי]] [[1813]] - [[13 בפברואר]] [[1883]]) היה [[מלחין]], תאורטיקן מוזיקה ו[[מסאי (כותב מסות)|מסאי]] [[גרמני]], שעיקר תרומתו בתחום ה[[אופרה]]. יצירתו, בעיקר המאוחרת יותר, בולטת במרקם המורכב שלה, ובסגנון המוזיקלי שנחשב בדרך כלל לפסגת הזרם ה[[המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית|רומנטי]]. בתור מוזיקאי גרמני מהשורה הראשונה, רשם לזכותו חלוציות מתקדמת בשפה המוזיקלית – עם יצירות מופת כ"[[טבעת הניבלונגיםהניבלונג]]" ו"[[אמני השירה מנירנברג]]".

וגנר מצא עצמו עתה במצב אישי קשה, מבודד מהעולם המוזיקלי הגרמני וללא הכנסה קבועה. לטיוטות שהלחין בתקופה זו, מהן תצמח לבסוף "[[טבעת הניבלונגיםהניבלונג]]", לא היה סיכוי להיות מושמעות. אשתו, שלא הייתה מרוצה מהאופרות שחיבר אחרי "ריאנצי", שקעה בדיכאון עמוק. [[מחלת עור]] שפקדה אותו הקשתה עליו את הכתיבה.{{הערה|Hans Gal, p. 55}}

התפוקה העיקרית של וגנר בשנותיו ב[[ציריך]] הייתה סדרת מאמרים בולטים: במאמר מ-[[1849]] תיאר את מושג ה[[גזאמטקונסטוורק]], יצירת האמנות הכוללת, בה משתלבים סוגי אמנות שונים כגון: [[מוזיקה]], [[שירה]], [[מחול]], [[ציור]] ו[[אמנות הבמה|אמנויות הבמה]]. במאמרו "[[היהודים במוזיקה]]" ([[1850]]) השתלח ב[[אנטישמיות]] נטולת רסן במלחינים היהודיים, וב"אופרה ודרמה" ([[1851]]) תיאר את העקרונות ה[[אסתטיקה|אסתטיים]] שהנחו אותו בכתיבת "טבעת הניבלונגיםהניבלונג".

מקור ההשראה השני של וגנר היה המשוררת והסופרת [[מתילדה וזנדונק]]. וגנר פגש בה ובבעלה אוטו בציריך בשנת [[1852]]. אוטו, חובב נלהב של וגנר, העמיד לרשותו בית באחוזתו. בשנת [[1857]] כבר היה וגנר מאוהב במתילדה. היא, אף שהחזירה מעט מהאהבה שהמטיר עליה, לא רצתה לסכן את נישואיה, ועדכנה את בעלה בקשריה עם וגנר. בעקבות הרומן עם מתילדה, זנח וגנר את העבודה על "הניבלונגיםטבעת הניבלונג" (אותה המשיך רק תריסר שנים מאוחר יותר), ופתח בכתיבת האופרה '''טריסטן ואיזולדה''', המבוססת על סיפור אהבה [[המלך ארתור|ארתוריאני]] בין האביר טריסטן והגבירה (הנשואה) איזולדה.

בחיק משפחתו החדשה יכול היה וגנר להפנות את מרצו להשלמת "[[טבעת הניבלונגיםהניבלונג]]". וגנר רצה שהמחזור השלם יוצג בבית אופרה חדש, שיתוכנן במיוחד למטרה זו.

בית האופרה נחנך באוגוסט 1876, בהצגת הבכורה של מחזור "טבעת הניבלונגיםהניבלונג", בנוכחות אנשי שם רבים: הקיסר [[וילהלם השני]], [[פדרו השני, קיסר ברזיל]], לודוויג השני פטרונו של וגנר (שהשתתף בחשאי), בני אצולה רבים, וכן מלחינים בולטים דוגמת [[אנטון ברוקנר]], [[אדוארד גריג]], [[פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי]] ו[[פרנץ ליסט]].

מבחינה אמנותית הייתה הבכורה הצלחה מסחררת, אך מהבחינה הכספית הייתה כישלון חרוץ. וגנר ויתר על תוכניתו לערוך פסטיבל דומה בשנה שלאחר מכן, ונסע ללונדון לגייס כספים לכיסוי הגירעון. בסופו של דבר המשיך בית האופרה, שנפתח בבכורת טבעת הניבלונגים ב-1876, לארח את [[פסטיבל ביירוית]] המפורסם מאז ועד היום.

* האופרות מהתקופה הבוגרת של וגנר: הראשונה בהן נחשבת "[[טריסטן ואיזולדה]]", שיש הרואים בה את פסגת יצירתו. היצירה שלאחריה היא [[אמני השירה מנירנברג]] (''Die Meistersinger von Nürnberg''), ה[[קומדיה]] היחידה שכתב מלבד "איסור האהבה", ואחת האופרות הארוכות ביותר שעדיין זוכות לביצוע. הבאה אחריה היא "[[טבעת הניבלונגיםהניבלונג]]", שהיא מחזור של ארבע אופרות, המתבססות על ה[[מיתולוגיה נורדית|מיתולוגיה הנורדית]]. הצגת "מחזור הטבעת" בשלמותו אורכת כ-15 שעות, והוא כונה יצירת האמנות השאפתנית ביותר שנוצרה אי פעם. האופרות הכלולות בו הן "[[זהב הריין]]" (Das Rheingold), "[[הוולקירות (אופרה)|הוולקירות]]" (Die Walküre), "[[זיגפריד]]" (Siegfrid) ו"[[דמדומי האלים]]" ( Götterdämmerung). האופרה האחרונה של וגנר, "[[פרסיפל]]", היא יצירה מהורהרת המבוססת על האגדה ה[[נצרות|נוצרית]] של [[הגביע הקדוש]].

בנוסף לכך, וגנר גם המציא את [[טובה וגנריאנית|הטובה הוגנריאנית]], אשר נקראת על שמו, ששמשה לראשונה ב[[טבעת הניבלונגיםהניבלונג]].