מדיניות רווחה בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1מיסים |
מ הוספת קישור לגדי טאוב |
||
שורה 38:
בתקופת ממשלותיהם של [[בנימין נתניהו]] ושל [[אהוד ברק]] אשר נבחרו ב[[חוק יסוד: הממשלה (בחירה ישירה)|בחירות ישירות]] ניכרה כבר נטייתם של מקבלי ההחלטות לכיוון של ליברליזציה של מדיניות הרווחה. זאת, למרות שנראה כי החברה הישראלית לא לגמרי זנחה ערכים סוציאל-דמוקראטיים. אולם המצב הפוליטי שהתהווה, ובו מפלגה חברתית מובהקת – "התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה" ([[מפלגת ש"ס|ש"ס]]) היוותה לשון מאזניים ובכך צברה עצמה פוליטית לא פרופורציונלית – גרמה לדחייה של העברת המדיניות בפועל. מקרה מעניין שמדגים נושא זה הוא המקרה של [[קצבת ילדים|קצבאות הילדים]] - העברתו וכישלונו של "חוק הלפרט". החוק הועבר בשלהי כהונת ממשלתו של אהוד ברק – בנובמבר 2000, ועיקרו היה הגדלה ניכרת של הקצבאות החל מהילד החמישי ואילך. שינוי זה נועד להטיב מאוד עם משפחות בעלות ילדים רבים, בעיקר במגזר הערבי והחרדי. החוק נותר בתוקפו במשך פחות משלוש שנים, ובמשך שנים אלו התעורר דיון ציבורי ותרעומת ציבורית אשר חרגה מתחומי השלכותיו הכלכליות של החוק. רוב כמעט מוחלט בקרב האליטה התקשורתית הביע עמדות ליבראליות מובהקות, ותרעומת ציבורית לא אחרה להגיע בעקבות זאת. נראה כי עליית כוחה של המפלגה הליבראלית הקיצונית, והאנטי דתית – "שינוי" בבחירות של שנת אלפיים ואחד היא "תגובת נגד" לכוחם של החרדים. ביוני אלפיים ושלוש ביטלה ממשלתו של אריאל שרון, שכללה את "שינוי", את הטבות חוק הלפרט והנהיגה [[קצבת ילדים (ישראל)|קצבת ילדים]] אחידה לכל ילד שנולד מאז .
מבחינה אידאולוגית, גם אם לא ברור האם עמדותיו של הציבור הרחב כלפי מדינת הרווחה השתנו, נראה כי עמדותיהם של מקבלי ההחלטות ושל הגורמים החזקים במשק נטו ימינה במידה רבה. [[גדי טאוב]] טוען שמדובר בעלייתם של אליטות חדשות, מקרב הבורגנות אשר הודרה ממוקדי העצמה בימיה הראשונים של המדינה, ואשר מבססת את כוחה על הצלחה כלכלית ולא על תרומה למדינה. לפי טאוב ערכיה הליבראליים של אליטה זו באים לידי ביטוי לא רק במסגרת הכלכלית אלא גם בניסיון לבסס את בית המשפט העליון כמוסד "כמעין שלטון על, מחוץ להישג ידו של ההליך הדמוקראטי " ובהתקפה על הערכים הלאומיים הציוניים{{הערה|1=טאוב. גדי, "הישראליות היא לא אנחנו", ארץ אחרת, מאי – יוני 2008, עמודים 30 – 35. }}. מחקרם של כהן ואחרים (2010), אשר היה המחקר היחידי שבחן בצורה רחבה את עמדות הציבור הישראלי כלפי מדינת הרווחה, מצא כי מרביתם של אזרחי מדינת ישראל, מכלל הסקטורים החברתיים, דווקא תומכים במדינת הרווחה ובמדיניות חברתית מרחיבה.
כהן אף טוען, בשונה מחוקרים אחרים, כי לא רק אידאולוגיה ומהלכים אסטרטגיים ארוכי טווח הם אלו המסבירים לרוב את נסיגתה של מדינת הרווחה הישראלית בעשורים האחרונים. הוא מצביע על דומיננטיות של שיקולים אינטרסנטיים קצרי טווח בהתנהלותם של השחקנים השונים בזירת המדיניות החברתית – יותר מאשר שיקולים אסטרטגיים ארוכי טווח השעונים על אידאולוגיה סדורה. כך גם על השתרשותה בישראל של תרבות פוליטית המאופיינת לא פעם באי-לגליזם המובילה ליוזמות כגון "רפואה שחורה", "חינוך אפור" ועוד. בנוסף, הוא מדגיש כי בעשורים האחרונים החברה הישראלית מאופיינת במשבר של "אי-משילות" (חוסר היכולת לעצב מדיניות ציבורית וליישמה בצורה אפקטיבית ולאורך זמן) מה שמוביל מדיניות של "כיבוי שריפות" - גם בזירת המדיניות של מדינת הרווחה{{הערה|1=כהן. ניסים, "מדינת הרווחה, מדיניות ציבורית ו"אי-משילות": המקרה של בית החולים באשדוד", 2011; מתוך: ה. זובידה וד. מקלברג (עורכים), דינמיקה של שינוי: הפוליטיקה הישראלית בתקופת מעבר, עמ' 93-123 }}.
| |||