גדי טאוב
גדי טאוב (נולד ב-19 באפריל 1965 בירושלים) הוא עיתונאי, פובליציסט, תסריטאי וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל.
 | |
| גדי טאוב, 2009 | |
| לידה |
19 באפריל 1965 (בן 55) ירושלים  |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה | |
| עיסוק | דוקטור ומרצה בכיר להיסטוריה |
| מעסיק |
ידיעות אחרונות |
| סוג כתב | פובליציסט |
| פרסים והוקרה |
פרס זאב לספרות ילדים ונוער |
| קישורים חיצוניים | |
| פייסבוק | gadi.taub |
| טוויטר | GadiTaub1 |
|
www | |
  | |
ביוגרפיהעריכה
גדי טאוב נולד בירושלים, בנו של העיתונאי והפרשן הכלכלי יצחק טאוב. למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. בצעירותו, הגיש בימי שבת בבוקר ברשת א' של קול ישראל את תוכנית התסכיתים "מי ישן". אחר כך הגיש בערוץ הראשון את רצועת תוכניות הילדים, וכן מספר תוכניות בגלי צה"ל, בהן "ציפורי לילה". ב-1990 שר בפסטיגל את השיר "הצגה" שכתב דני רובס.[1] למד לתואר ראשון ושני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ולתואר דוקטור באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בהיסטוריה של ארצות הברית ובפרגמטיזם האמריקאי.
ערך את כתב העת לספרות ולחברה "מקרוב" יחד עם נסים קלדרון, כתב במשך השנים טורי דעה ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", וכיום כותב דרך קבע בעמוד הדעות של עיתון "הארץ". הוא היה משתתף קבוע בתוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10, ומשמש כחבר בוועד המנהל של מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. טאוב מעיד על עצמו שהוא אתאיסט בעל זהות יהודית.[2] הוא מלמד בבית הספר למדיניות ציבורית ובחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית. באוגוסט 2011 התמנה למרצה בכיר.[3]
כתב גם ספרי ילדים. על ספרו "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"א (2000-2001). הספר עובד לסרט טלוויזיה בבימויה של דינה צבי-ריקליס.
הרומן רב המכר מפרי עטו "אלנבי" עובד על ידו, יחד עם ארז קו-אל, לסדרת טלוויזיה בערוץ 10 הנושאת את אותו שם. בנוסף, הוא תסריטאי שותף והבמאי של הסדרה "הרמון", אשר שודרה ברשת 13, ומבוססת על סיפוריהן האמיתיים של כתות בישראל, וביניהן הכת של גואל רצון.[4]
החל ממאי 2020 הוא מראיין אנשי רוח בערוץ היוטיוב שלו – גדי טאוב: שומר סף.[5]
דעותיו וכתיבתועריכה
ביקורתו על הפוסט-מודרניזםעריכה
עיקר ביקורתו של טאוב על הפוסטמודרניזם הישראלי מתמקדת בממד ה"מפרק" שבו. ההגות הפוסטמודרנית טוענת, לרוב, שמסגרות לאומיות, אידאולוגיות, ערכים וכלל התפיסות התרבותיות שיש לבני-האדם הן תבניות שנוצרות באופן חברתי והיסטורי, ויש בהן ממד מדכא (הן קודמות לסובייקט ו"מבנות" אותו). עיקר ההגות הפוסט-מודרנית עוסקת בפירוק של מבני השיח ושל "הנרטיבים הגדולים", שכן לטענתה אין תרבות "גבוהה" או "נמוכה", ואין תרבות "טובה יותר" או "טובה פחות". בישראל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בביקורת של הוגים האמונים על קו מחשבה זה, כלפי כור ההיתוך הישראלי, שהדיר לטענתם את המהגרים היהודים הלא-אשכנזים, וכן את הפלסטינים ואת ערביי ישראל. לטענת חלק מהמבקרים הפוסט-מודרניים והפוסט-ציונים יש לאפשר מציאות רב-תרבותית, שכן, בין השאר, לא ייתכן מכנה משותף שאינו משקף מבנה כוח, והעדפה תרבותית של קבוצה אחת על אחרת. לטענת טאוב, מה שנתפס בטיעונים הללו כביקורת חברתית-שמאלית אינה אלא תפיסה ימנית אינדיווידואליסטית. לטענתו, יש בביקורת על הערכים המשותפים משום קריאה לפירוק החברה, הפוגעת בחלשים יותר, שכן התוצאות הפרקטיות של מהלכים כאלו הן פירוקה של מדינת הרווחה, הפרטתה הכלכלית והחברתית של החברה, והעדר האפשרות לסולידריות וחיים משותפים. מה שנראה לטענתו כשמאל רדיקלי (פוסט-מודרניסטי) אינו בעצם אלא ימין קיצוני.
ביקורתו על התקינות הפוליטיתעריכה
טאוב מותח ביקורת חריפה על התקינות הפוליטית, וטוען שמדובר בתופעה הרסנית ופגיעה בחופש המחשבה והדיבור. הוא ביקר בחריפות את התקינות הפוליטית בהקשר לטרור האסלאמי וטען שהריאקציה לתקינות זו תהייה עליית הימין הקיצוני. הוא ביקר את התבטאות התקינות הפוליטית והפוסט-מודרניזם באקדמיה בארצות הברית, בייחוד בחוגים להיסטוריה ולימודי מגדר, שם הפרופסורים מצהירים שמטרתם היא לקדם נרטיבים מוטי-אג'נדה (למען המדוכאים ואוכלוסיות מוחלשות) ולא לחתור לגילוי האמת ולהציג תמונה נכונה של המציאות. הוא סיכם שהתקינות הפוליטית היא לדעתו "איסור לומר את האמת".[6]
בשנת 2009, לאחר שנחשף שמפקד חיל הים אלי מרום נוהג לבלות במועדוני חשפנות, פרסם טאוב בידיעות אחרונות מאמר דעה שבו הביע תמיכה במועדונים אלו. המאמר עורר דיון ציבורי בנושא.[7]
הסכסוך הישראלי-פלסטיניעריכה
טאוב ראה עצמו בעבר חלק ממחנה השמאל הציוני. בשנת 2010 פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" בו כתב כי המתנחלים מסכנים את קיומה של ישראל ואת הציונות, וכי סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל יהפכו אותה למדינת אפרטהייד.[8]
לאחר מבצע עמוד ענן הפך לאיש ימין. בראיון בשנת 2020 אמר כי הוא מצביע לליכוד.[9] טאוב תומך עקרונית בפתרון שתי מדינות לשני עמים, אך סבור שפתרון זה בלתי ניתן ליישום בעתיד הקרוב, עקב הכאוס ששורר במזרח התיכון וברשות הפלסטינית בפרט. לטענתו, סיום הכיבוש הישראלי באופן חד-צדדי על ידי ישראל רק ירע את מצבם של הפלסטינים, שייפלו קורבן לשלטון כנופיות אלים שיפגע בזכויות אדם.
ביקורת על האקטיביזם השיפוטי וה-"Deep State"עריכה
טאוב מותח ביקורת חריפה על האקטיביזם השיפוטי. לדבריו, הדבר מתבטא במשפטיזציה של הפוליטיקה ובפוליטיזציה של המשפט ופוגע בדמוקרטיה ובמשילות וגם באמון הציבור במערכת המשפט. בפוסט בפייסבוק הוא כתב: "אלה שעשו פוליטיזציה של המשפט כדי לכפות את דעתם, יקבלו פוליטיזציה של המשפט בחזרה. הם רצו שהכל יהיה שפיט, ומה שיצא להם זה שהכל פוליטי".
טאוב תומך בתאוריית ה-"Deep state" שלפיה שופטים ופקידים בישראל ובארצות הברית, בעלי עמדות ליברליות, מונעים מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם.[10]
ספריועריכה
ספרי עיוןעריכה
- המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997)
- המתנחלים - והמאבק על משמעותה של הציונות (ידיעות ספרים, 2006)
- נגד בדידות: מחשבות (ידיעות ספרים, 2016)
- הנאורות (מוסד ביאליק, 2016), אוסף מאמרים, חלקם נכתב בעברית וחלקם מתורגם. המאמרים עוסקים בנאורות, בתנועת ההשכלה העברית, באסכולה הסקוטית ובגישה הצרפתית.
- ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות כנגד הדמוקרטיה הישראלית (סלע מאיר, ספריית שיבולת, 2020)
סיפורתעריכה
- מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב (הוצאת הקיבוץ המאוחד: ספרי סימן קריאה, תשנ"ג 1992)
- אלנבי (ידיעות ספרים, 2009)[11]
- נגד בדידות - רשמים, למשכל, 2011.
ספרי ילדיםעריכה
- דברים שאני לא מגלה (כתר, 1990)
- דברים שאני לא מגלה ליעל (כתר, 1992)
- המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 (כתר, 2000)
- הג'ירף שאהב לרחם על עצמו (כתר, 2003)
- האיל שאהב נקיון (כתר, 2005)
- האריה שחשב שהוא פחדן (ידיעות ספרים, 2007)
תרגומיםעריכה
- הגיבן מנוטרדאם / סרטי וולט דיסני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1996)
- 101 דלמטים / סרטי וולט דיסני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1997)
חיים אישייםעריכה
גדי טאוב נישא לקטי קמחי בשנת 1998, ולאחר מספר שנים הם התגרשו. לאחר מכן היה מספר פעמים בקשר זוגי, בין השאר עם סמדר קילצ'ינסקי ועם העיתונאית נטשה מוזגוביה.[12]
בשנת 2021 התחתן עם אזרחית אוקראינה שהתגיירה.[13]
גר בתל אביב.
לקריאה נוספתעריכה
- על השפה הרזה, גדי טאוב, נדפס ברחוב, 1, 1994.
- פוסט-ציונות: הקשר הצרפתי-אמריקאי-ישראלי, גדי טאוב, נדפס במקרוב, 8, 2002.
- שנות השישים האמריקניות בישראל: ממרד לקונפורמיזם, גדי טאוב, נדפס בעיונים בתקומת ישראל, 13, תשס"ד 2004.
- אהבה על קצות האצבעות, מאת מנחם רגב, על ספרו של גדי טאוב "המכשפה מרחוב מלצ’ט 3", נדפס ברוח אחרת, 11, תשס"א 2001.
קישורים חיצונייםעריכה
אתר האינטרנט הרשמי של גדי טאוב
גדי טאוב, ברשת החברתית פייסבוק
גדי טאוב, ברשת החברתית טוויטר
גדי טאוב, ביישום טלגרם
גדי טאוב, סרטונים בערוץ היוטיוב- רשימת הפרסומים של גדי טאוב, בקטלוג הספרייה הלאומית
- גדי טאוב, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- גדי טאוב, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
- גדי טאוב, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- הספרים של גדי טאוב, באתר "סימניה"
- מאיה מנדלוביץ, מיהו גדי טאוב, באתר News1 מחלקה ראשונה, 25 באפריל 2009
- סנונית ליס, גדי טאוב חוזר בזמן, באתר של "רשת 13", 20 במאי 2009 (במקור, מאתר "nana10")
קובי מידן, "אנשים בלילה" עם גדי טאוב, באתר iCast, 18 באוגוסט 2010- כרמית ספיר ויץ, לספר הרבה במעט: ריאיון עם גדי טאוב, באתר nrg, 2 באוגוסט 2011
- הרצאה חדשה על הפוליטיקלי קורקט: "מונע ממך לדבר על בעיות", גדי טאוב בריאיון לאראל סג"ל בגלי צה"ל, 12 בנובמבר 2017
- רחלי מלק-בודה, "התכנית של הפלסטינים היא פשוט לחבק אותנו למוות", בעיתון מקור ראשון, 17 בספטמבר 2018
- הקונגרס #069- גדי טאוב, בערוץ היוטיוב של "הקונגרס", 22 בספטמבר 2018
- ד"ר גדי טאוב על המחלוקת בין ימין לשמאל, ראיון באתר "השמרן: הגות פוליטית למאה ה-21"
- עפרה לקס, השמאלן חזר בשאלה, באתר ערוץ 7, 29 באוקטובר 2020
- אריאל שנבל, "התקינות הפוליטית מחזירה את הגזענות בדלת האחורית", בעיתון מקור ראשון, 18 בפברואר 2021
.svg){kind=icon}
ממאמריו:
- הליברליזם כמעמד על על הרב-תרבותיות כאמריקניזציה
- אוסף מאמרים על הציונות ומתנגדיה באתר של גדי טאוב.
- מאמרים וכתבות של גדי טאוב בעיתון מעריב
- מיליוני אנשים לבד, באתר הארץ, 30 במאי 2003 - המאמר גרר סדרת תגובות Archived 2006-11-11 at the Wayback Machine מעל גבי מוסף "הארץ"
- הירואין-שיק לשוני, באתר הארץ, 16 באפריל 2002
- , באתר ynet, 17 במרץ 2011
- אסור לומר את האמת — למה אובמה מסרב להכיר בטרור האיסלאמיסטי?, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015
על כתביו:
- מאמרי ביקורת על גדי טאוב: גבי ניצן - הארץ, שי גולדן - מעריב, מתי שמואלוף -, צור ארליך - מקור ראשון
- עמיחי שלו, הדאון טאון של ישראל, על הספר "אלנבי", ynet 12 באפריל 2009
- עמרי הרצוג, במקום הכי נמוך בתל אביב, על הספר "אלנבי", באתר הארץ, 8 באפריל 2009
- אריק גלסנר, תיאוריה וביקורת: על ספרו של גדי טאוב, באתר nrg, 25 באפריל 2009
- רומי מיקולינסקי, מתחפר באלנבי, על הספר "אלנבי", וואלה!, 3 במאי 2009
- גדי טאוב, קטע מספרו החדש "אלנבי", ynet 29 במרץ 2009
- אסתי אדיבי-שושן, לפתוח דלת ולצאת מהחיים, על אלנבי מאת גדי טאוב, באתר מחשבות על ספרים
הערות שולייםעריכה
- ^ פסטיגל 1990 (1990), באתר סטריאו ומונו
- ^ יוני קמפינסקי, כתבת וידאו, באתר ערוץ 7, 21 במאי 2010
- ^ העלאות ומינויים, ידיעון האוניברסיטה העברית בירושלים, אוגוסט 2011
- ^ רן בוקר, בתפקיד גואל רצון: אלון אבוטבול או צחי גראד, באתר ynet, 30 ביוני, 2016
- ^ גדי טאוב: שומר סף
- ^ גדי טאוב, אסור לומר את האמת — למה אובמה מסרב להכיר בטרור האיסלאמיסטי?, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2015.
- ^ גדי טאוב « ארכיון » אז מה חושבות החשפניות על כל זה?, באתר של גדי טאוב, 19 במרץ 2009.
- ^ דוד מרחב, גדי טאוב: המתנחלים מסכנים את קיומה של המדינה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 4 בספטמבר 2010
- ^
מה גרם למהפך של גדי טאוב ולמי הוא הולך להצביע הפעם?, סרטון באתר יוטיוב, 12 בפברואר 2020
- ^ נכנסים בעובי הקורה
- ^ פרטים בהודעה לעיתונות של ידיעות ספרים
- ^ רונן טל, חכם על קטנים, באתר ynet, 10 באוגוסט 2005
- ^ רוית הכט, גדי טאוב מאשים: האליטות טועות ובגדול, באתר הארץ, 11 בפברואר 2021
