ויקיפדיה

גדי טאוב

סופר ופובליציסט והיסטוריון ישראלי

גדי טאוב (נולד ב-19 באפריל 1965 בירושלים) הוא היסטוריון, סופר, תסריטאי, עיתונאי ופובליציסט ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל.

גדי טאוב
גדי טאוב, 2009
גדי טאוב, 2009
לידה 19 באפריל 1965 (בן 57)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה
עיסוק דוקטור ומרצה בכיר להיסטוריה
סוג כתב פובליציסט
פרסים והוקרה פרס זאב לספרות ילדים ונוער עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
פייסבוק gadi.taub
טוויטר GadiTaub1
טלגרם shomersaf
www.gaditaub.com/hblog
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

גדי טאוב נולד בירושלים, בנו של העיתונאי והפרשן הכלכלי יצחק טאוב. למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. בצעירותו, הגיש בימי שבת בבוקר ברשת א' של קול ישראל את תוכנית התסכיתים "מי ישן". אחר כך הגיש בערוץ הראשון את רצועת תוכניות הילדים, וכן מספר תוכניות בגלי צה"ל, בהן "ציפורי לילה". ב-1990 שר בפסטיגל את השיר "הצגה" שכתב דני רובס.[1] למד לתואר ראשון ושני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ולתואר דוקטור באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בהיסטוריה של ארצות הברית ובפרגמטיזם האמריקאי.

בשנת 1992 יצא לאור ספרו הראשון למבוגרים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ערך את כתב העת לספרות ולחברה "מקרוב" יחד עם נסים קלדרון, כתב במשך השנים טורי דעה ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", וכיום כותב דרך קבע בעמוד הדעות של עיתון "הארץ". הוא היה משתתף קבוע בתוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10, ומשמש כחבר בוועד המנהל של מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. טאוב מעיד על עצמו שהוא אתאיסט בעל זהות יהודית.[2] הוא מלמד בבית הספר למדיניות ציבורית ובחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית. באוגוסט 2011 התמנה למרצה בכיר.[3]

על ספרו "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"א (2000-2001). הספר עובד לסרט טלוויזיה בבימויה של דינה צבי-ריקליס.

הרומן רב המכר מפרי עטו "אלנבי" עובד על ידו, יחד עם ארז קו-אל, לסדרת טלוויזיה בערוץ 10 הנושאת את אותו שם. בנוסף, הוא תסריטאי שותף והבמאי של הסדרה "הרמון", אשר שודרה ברשת 13, ומבוססת על סיפוריהן האמיתיים של כתות בישראל, וביניהן הכת של גואל רצון.[4]

החל ממאי 2020 הוא מראיין אנשי רוח בערוץ היוטיוב שלו – גדי טאוב: שומר סף.[5]

דעותיו וכתיבתועריכה

ביקורתו על הפוסט-מודרניזםעריכה

עיקר ביקורתו של טאוב על הפוסטמודרניזם הישראלי מתמקדת בממד ה"מפרק" שבו. ההגות הפוסטמודרנית טוענת, לרוב, שמסגרות לאומיות, אידאולוגיות, ערכים וכלל התפיסות התרבותיות שיש לבני-האדם הן תבניות שנוצרות באופן חברתי והיסטורי, ויש בהן ממד מדכא (הן קודמות לסובייקט ו"מבנות" אותו). עיקר ההגות הפוסט-מודרנית עוסקת בפירוק של מבני השיח ושל "הנרטיבים הגדולים", שכן לטענתה אין תרבות "גבוהה" או "נמוכה", ואין תרבות "טובה יותר" או "טובה פחות". בישראל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בביקורת של הוגים האמונים על קו מחשבה זה, כלפי כור ההיתוך הישראלי, שהדיר לטענתם את המהגרים היהודים הלא-אשכנזים, וכן את הפלסטינים ואת ערביי ישראל. לטענת חלק מהמבקרים הפוסט-מודרניים והפוסט-ציונים יש לאפשר מציאות רב-תרבותית, שכן, בין השאר, לא ייתכן מכנה משותף שאינו משקף מבנה כוח, והעדפה תרבותית של קבוצה אחת על אחרת. לטענת טאוב, מה שנתפס בטיעונים הללו כביקורת חברתית-שמאלנית אינה אלא תפיסה ימנית אינדיבידואליסטית. לטענתו, יש בביקורת על הערכים המשותפים משום קריאה לפירוק החברה, הפוגעת בחלשים יותר, שכן התוצאות הפרקטיות של מהלכים כאלו הן פירוקה של מדינת הרווחה, הפרטתה הכלכלית והחברתית של החברה, והעדר האפשרות לסולידריות וחיים משותפים. מה שנראה לטענתו כשמאל רדיקלי (פוסט-מודרניסטי) אינו בעצם אלא ימין רדיקלי.

ביקורתו על התקינות הפוליטיתעריכה

טאוב מותח ביקורת חריפה על התקינות הפוליטית, וטוען שמדובר בתופעה הרסנית ופגיעה בחופש המחשבה והדיבור. הוא ביקר בחריפות את התקינות הפוליטית בהקשר לטרור האסלאמי וטען שהריאקציה לתקינות זו תהייה עליית הימין הקיצוני. הוא ביקר את התבטאות התקינות הפוליטית והפוסט-מודרניזם באקדמיה בארצות הברית, בייחוד בחוגים להיסטוריה ולימודי מגדר, שם הפרופסורים מצהירים שמטרתם היא לקדם נרטיבים מוטי-אג'נדה (למען המדוכאים ואוכלוסיות מוחלשות) ולא לחתור לגילוי האמת ולהציג תמונה נכונה של המציאות. הוא סיכם שהתקינות הפוליטית היא לדעתו "איסור לומר את האמת".[6]

בשנת 2009, לאחר שנחשף שמפקד חיל הים אלי מרום נוהג לבלות במועדוני חשפנות, פרסם טאוב בידיעות אחרונות מאמר דעה שבו הביע תמיכה במועדונים אלו. המאמר עורר דיון ציבורי בנושא.[7]

הסכסוך הישראלי-פלסטיניעריכה

טאוב ראה עצמו בעבר חלק ממחנה השמאל הציוני. בשנת 2010 פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" בו כתב כי המתנחלים מסכנים את קיומה של ישראל ואת הציונות, וכי סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל יהפכו אותה למדינת אפרטהייד.[8]

לאחר מבצע עמוד ענן גיבש בהדרגה עמדות ימניות. בראיון בשנת 2020 אמר כי הוא יצביע לליכוד בבחירות לכנסת העשרים ושלוש.[9] טאוב מגדיר את עצמו איש מרכז. הוא תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים, אך סבור שפתרון זה בלתי ניתן ליישום בעתיד הקרוב, עקב הכאוס ששורר במזרח התיכון וברשות הפלסטינית בפרט. לטענתו, סיום הכיבוש הישראלי באופן חד-צדדי על ידי ישראל רק ירע את מצבם של הפלסטינים, שייפלו קורבן לשלטון כנופיות אלים שיפגע בזכויות אדם.

ביקורת על האקטיביזם השיפוטי וה-"Deep State"עריכה

טאוב מותח ביקורת חריפה על האקטיביזם השיפוטי. לדבריו, הדבר מתבטא במשפטיזציה של הפוליטיקה ובפוליטיזציה של המשפט ופוגע בדמוקרטיה ובמשילות וגם באמון הציבור במערכת המשפט. בפוסט בפייסבוק הוא כתב: ”אלה שעשו פוליטיזציה של המשפט כדי לכפות את דעתם, יקבלו פוליטיזציה של המשפט בחזרה. הם רצו שהכל יהיה שפיט, ומה שיצא להם זה שהכל פוליטי“.

טאוב מקדם את גרסתו לתאוריית "Deep state", לפיה לשופטים ופקידים בישראל חסרים איזונים ובלמים חיוניים, הם לעיתים מונעים מנבחרי הציבור לממש את מדיניותם, ועוד.[10]

חיים אישייםעריכה

טאוב נישא לקטי קמחי בשנת 1998, ולאחר מספר שנים הם התגרשו. לאחר מכן היה מספר פעמים בקשר זוגי, בין השאר עם סמדר קילצ'ינסקי ועם העיתונאית נטשה מוזגוביה.[11] החל מ-2017 חי בזוגיות עם ולדה טאוב, אזרחית אוקראינה. ביוני 2019 נישאו השניים בנישואים אזרחיים מחוץ לגבולות ישראל.[12] מתגורר בתל אביב.

ספריועריכה

ספרי עיוןעריכה

 
עטיפת הספר הנאורות בעריכת גדי טאוב
  • המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997)
  • המתנחלים - והמאבק על משמעותה של הציונות (ידיעות ספרים, 2006)
  • נגד בדידות: רשמים (ידיעות ספרים, 2011)
  • נגד בדידות: מחשבות (ידיעות ספרים, 2016)
  • הנאורות אוסף מאמרים, בעריכת גדי טאוב, חלקם נכתב בעברית וחלקם מתורגם. המאמרים עוסקים בנאורות, בתנועת ההשכלה העברית, באסכולה הסקוטית ובגישה הצרפתית. (מוסד ביאליק, 2016)
  • ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות כנגד הדמוקרטיה הישראלית (סלע מאיר, ספריית שיבולת, 2020)

סיפורתעריכה

ספרי ילדיםעריכה

תרגומיםעריכה

  • הגיבן מנוטרדאם / סרטי וולט דיסני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1996)
  • 101 דלמטים / סרטי וולט דיסני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1997)

הסכתיםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • על השפה הרזה, גדי טאוב, נדפס ברחוב, 1, 1994.
  • פוסט-ציונות: הקשר הצרפתי-אמריקאי-ישראלי, גדי טאוב, נדפס במקרוב, 8, 2002.
  • שנות השישים האמריקניות בישראל: ממרד לקונפורמיזם, גדי טאוב, נדפס בעיונים בתקומת ישראל, 13, תשס"ד 2004.
  • אהבה על קצות האצבעות, מאת מנחם רגב, על ספרו של גדי טאוב "המכשפה מרחוב מלצ’ט 3", נדפס ברוח אחרת, 11, תשס"א 2001.

קישורים חיצונייםעריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: גדי טאוב

מספריו:

ממאמריו:

על כתביו: 

- תשובה לגדי טאוב -, צור ארליך - מקור ראשון

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פסטיגל 1990 (1990), באתר סטריאו ומונו
  2. ^ יוני קמפינסקי, כתבת וידאו, באתר ערוץ 7, 21 במאי 2010
  3. ^ העלאות ומינויים, ידיעון האוניברסיטה העברית בירושלים, אוגוסט 2011
  4. ^ רן בוקר, בתפקיד גואל רצון: אלון אבוטבול או צחי גראד, באתר ynet, 30 ביוני, 2016
  5. ^   סרטונים בערוץ של גדי טאוב: שומר סף, באתר יוטיוב
  6. ^ גדי טאוב, אסור לומר את האמת — למה אובמה מסרב להכיר בטרור האיסלאמיסטי?, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2015.
  7. ^ גדי טאוב « ארכיון » אז מה חושבות החשפניות על כל זה?, באתר של גדי טאוב, ‏19 במרץ 2009.
  8. ^ דוד מרחב, גדי טאוב: המתנחלים מסכנים את קיומה של המדינה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 4 בספטמבר 2010
  9. ^   מה גרם למהפך של גדי טאוב ולמי הוא הולך להצביע הפעם?, סרטון באתר יוטיוב, 12 בפברואר 2020
  10. ^ יאיר איזנברג, נכנסים בעובי הקורה – פרק 7 – "הדיפ סטייט", הרדיו הבינתחומי, ‏17 בדצמבר 2019
  11. ^ רונן טל, חכם על קטנים, באתר ynet, 10 באוגוסט 2005
  12. ^ פוסט של גדי טאוב ברשת החברתית פייסבוק, 13 באוקטובר 2019
  13. ^ פרטים בהודעה לעיתונות של ידיעות ספרים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גדי_טאוב&oldid=34100554"