|
| מדינה = [[האימפריה הרוסית]], [[ישראל]], [[ארצות הברית]].
}}
'''בנציון (בן־ציון) נתניהו''' ('''מיליקובסקי''') ([[י"ד באדר ב']] [[תר"ע]], [[25 במרץ]] [[1910]]{{הערה|{{ynet||רה"מ חגג 100 לאביו: 'ממך למדתי לראות הנולד'|3859259|7 במרץ 2010}}}} – [[ח' באייר]] [[תשע"ב]], [[30 באפריל]] [[2012]]) היה [[היסטוריון]], מפעילי [[התנועה הרוויזיוניסטית]] ב[[ארץ ישראל]], נציג התנועה ב[[ארצות הברית]] בזמן [[מלחמת העולם השנייה]]. וכיהן כפרופסור ב[[היסטוריוןאוניברסיטת קורנל]] בעל שם. כיהן כו[[פרופסור]] עמית באקדמיה למחקר יהודי, היהוהיה חבר באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות ומדעי ה[[היסטוריה]]ההיסטוריה ב[[ספרד]], ופרופסור ב[[אוניברסיטת קורנל]]. אביהם של [[יונתן נתניהו]] שהיה מפקד [[סיירת מטכ"ל]], [[בנימין נתניהו]] [[ראש ממשלת ישראל]] וד"ר [[עדו נתניהו]], רופא, סופר ומחזאי.
==קורות חיים==
===שנותיו המוקדמות===
נתניהו נולד ב[[ורשה|וורשה]] (אז חלק מ[[האימפריה הרוסית]]), בשם '''בנציון מיליקובסקי''' למחנך ולפעיל ה[[ציונות|ציוני]] הרב [[נתן מיליקובסקי]] (לימים נתניהו), שעל-פי מסורת במשפחת נתניהומשפחתית היה צאצא של תלמידי [[הגאון מווילנה]]. בשנת [[1920]] [[עלייה לארץ ישראל|עלתה המשפחה לארץ ישראל]]. לאחר ששהתה ב[[יפו]] וב[[תל אביב]], עברה ל[[צפת]], ולבסוף השתקעה ב[[ירושלים]]. בנציון למד בסמינר "המזרחי" (לימים [[מכללת ליפשיץ]]) ואחר כך ב[[בית המדרש למורים העברי]] בהנהלת [[דוד ילין]]. לאחר מכן המשיך את לימודיו ב[[האוניברסיטה העברית|אוניברסיטה העברית]]. הוא התמחה ב[[היסטוריה]] וקיבל [[תואר ראשון]] ו[[תואר שני]] בהיסטוריה וב[[פילוסופיה]]. בארץ ישראל עברת את שמו ל'''נתניהו''', השם בו אביו, נתן מיליקובסקי, היה חותם על מקצת ממאמריו. על מאמריו חתם בנציון נתניהו לעיתים בכינוי "'''ניתאי'''"{{הערה|כאשר חיפש בנו בנימין בצעירותו שם שיהיה קל להגייה בקרב אמריקאים, בעת שהייתו ב[[ארצות הברית]], השתמש בשם "בן ניתאי".}}.
===תחילת פעילותו הפוליטית===
במהלך לימודיו הושפע מהרעיונות הרוויזיוניסטיםהרוויזיוניסטיים ובעיקר מפעיל המפלגה [[אב"א אחימאיר]] והקים יחד עם חברו [[יוסף אור]] את הירחון הספרותי הרוויזיוניסטי ״ביתר״. הירחון נערך על ידי פרופ' [[יוסף קלוזנר]] שנתניהו היה עימו בקשרים טובים. נתניהו עמד בראש תא הסטודנטים הרוויזיוניסטים באוניברסיטה, שהשתתפו בהפגנה שאירגן אחימאיר נגד ״[[ברית שלום]]״. בין השאר הפריעו לחנוכת קתדרה לשלום בינלאומי בראשהשבראשה עמד המשפטן [[נורמן בנטוויץ']]{{הערה|1=[https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.8369835 {{הארץ||בן־ציון נתניהו בים הקטל האדום]|1.8369835}}}}.
ב-[[1933]] פעל לצד אביו, הרב מיליקובסקי, להקמת ועד ציבורי בראשות [[הרב קוק]] להגנה על הנאשמים ב[[רצח ארלוזורוב|רצח]] [[חיים ארלוזורוב]] - [[צבי רוזנבלט]], [[אברהם סטבסקי]] ואב"א אחימאיר. לימים סיפר כי אביו הרב מיליקובסקי טען שעל פי נתונים שאסף, לא הם ביצעו את הרצח והוצאתם להורג עלולה להביא למלחמת אחים ולפגיעה במפעל הציוני{{הערה|שם=בשבע|{{בשבע|הראל כהן|רבנים נגד הסתה|2348}}}}. נתניהו היה ממייסדי העיתון הרוויזיוניסטי "[[הירדן (עיתון)|הירדן]]" והיה לעורכו הראשון. העיתון נוסד בין השאר כדי להשפיע על דעת הקהל לתמוך בחפות הנאשמים ברצח ארלוזורוב וגיליונו הראשון הופיע ביום פתיחת המשפט.
ב-[[1935]] פרש נתניהו מעריכת העיתון ״הירדן״ וב-[[1936]] נתמנה לעורך ״הספרייה הלאומית״ שהוציאה לראשונה בעברית כתבים של [[הרצל]], [[נורדאו]], [[ישראל זנגוויל|זנגוויל]] וציונים אחרים ושלחלקם נלוו הקדמות פרי עטו של נתניהו.
===פעילות בחו"ל===
ב־[[1939]] נסע ל[[לונדון]] ומשם ל[[ניו יורק]], כמזכירו האישי של [[זאב ז'בוטינסקי]], בימי חייו האחרונים של ז'בוטינסקי, בשנת [[1940]]. לאחר מותו של ז'בוטינסקי נשאר בניו יורק, וב-[[1942]] נתמנה לעמוד בראש המשלחת של התנועה הרוויזיוניסטית, שעסקה ביצירת דעת קהל אוהדת לרעיון הציוני, בקרב אנשי הממשל. בניו יורק של [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות ה-40]] הוא היה בין המעטים שהתריעו על התרחשותה של [[השואה]], ולאחר שנתגלה היקף ההשמדה, היה איתן בדרישתו כי [[פליטי השואה]] יופנו לארץ ישראל. ב-[[1945]] עמד בראש המשלחת הרוויזיוניסטית ל[[סן פרנסיסקו]] בעת הקמת [[האומות המאוחדות|האו״ם]], שנאבקה לניסוחו והכללתו של [[סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות]]. מ-[[1946]] נפגש עם אנשי ממשל שונים, כגון ראש הצבא [[דווייט אייזנהאואר]], סגן שר החוץ [[דין אצ'יסון]], הממונה על [[המזרח התיכון]] במחלקתב[[מחלקת המדינה]] האמריקנית [[לוי הנדרסון]] ורבים אחרים, כדי לשכנעם שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא אינטרס אמריקני מובהק לאור המאבק עם [[ברית המועצות]]. ב-[[12 בספטמבר]] [[1947]], לקראת ההצבעה ב[[או"ם]] על [[תוכנית החלוקה]], נמנה עם החותמים על מודעה שפורסמה ב[[ניו יורק טיימס]] והביעה התנגדות לחלוקה.
ב־[[1944]] נישא לצילה (לבית סגל){{הערה|1=טל שלו, [http://news.walla.co.il/?w=/9/2568340 מאחורי אשת הצללים: סיפור חייה של אם ראש הממשלה] באתר וואלה, 16 בספטמבר 2012}}, שאותה פגש בעת לימודיו ב[[ארץ ישראל]]. היא הייתה נשואה קודם לכן לחברו נח בן טובים (בנו של [[זלמן בן-טובים]]). לבנציון וצילה נולדו שלושה בנים: [[יונתן נתניהו|יונתן]] ([[1946]]), [[בנימין נתניהו|בנימין]] ([[1949]]) ו[[עדו נתניהו|עִדו]] ([[1952]]).
במקביל לפעילותו הציונית, למד לתואר דוקטור ב[[דרופסי קולג']] ב[[פילדלפיה]], ועבודת הדוקטורט שלו עסקה ב[[דון יצחק אברבנאל]].
===חזרה לארץ===
בשנת [[1949]], לאחר [[הקמת המדינה]], לקראת סיום [[מלחמת העצמאות]], שבה משפחת נתניהו ארצהלישראל עם בנם יוני.
לאחר ששב ארצה,לישראל התמסר לעבודת המחקר שלו כהיסטוריון של [[יהדות ספרד]]. הוא נפגש גם עם מנהיגים פוליטיים כ[[מנחם בגין]] וראש הממשלה [[דוד בן-גוריון]], אך לא השתלב בפוליטיקה הישראלית.
ייתכן שדעותיו הפוליטיות מנעו ממנו להתקבל לסגל [[האוניברסיטה העברית]], על פי גרסת [[נחום ברנע]], בשנות ה-50 ביקש להתקבל כמרצה בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטתבאוניברסיטה העברית, אבל ראש החוג פרופ' [[יצחק בער]] העדיף על פניו את [[חיים ביינארט]]{{הערה|[[נחום ברנע]] במוסף השבת של ידיעות אחרונות עמ' 3, 6 בנובמבר 2015}}. אולם על פי בנו עידו{{הערה|[[אמנון לורד]] "הכי אחי - ד"ר עדו נתניהו מדבר", [[ישראל היום]], מוסף שישבת, 3 בינואר 2020, עמ' 16}}, האוניברסיטה לא דחתה אותו משום שהוא כלל לא הגיש בקשה לאוניברסיטה.
בהמלצתו של מורו [[יוסף קלוזנר]], היה לאחד מעורכי ומרכזי [[האנציקלופדיה העברית]]. עם פטירתו של קלוזנר היה לעורכה הראשי עד 1962, אז נסעה המשפחה לארצות הברית, שם ערך נתניהו [[אנציקלופדיה]] [[יהודים|יהודית]] והשתלב בהוראה ב[[אוניברסיטת קורנל]].
לאחר נפילת בנו יונתן, במהלך [[מבצע יונתן]] לחילוץ בני הערובה ממטוס אייר פראנס ב[[אנטבה]] בשנת [[1976]], שבה משפחת נתניהו לארץ. בנו, בנימין נתניהו, בחר בקריירה פוליטית, והיה ל[[ראש ממשלת ישראל]]. בנו הצעיר, עדו נתניהו, הוא [[רופא]], [[סופר]] ומחזאי. בנציון נתניהו התאלמן מאשתו צילה בשנת [[2000]].
בסוף [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] הביע נתניהו דאגה נוכח מה שראה כשילוב של האיום הערבי מול חולשת הדעת והשאננות הישראלית. הוא ראה ב[[הסכם אוסלו]] "מעשה טירוף", "מלכודת שאותה טמנו לנו ה[[ערבים]] ואויבינו בין האירופים בכוונה תחילה" ומי מבינינו שנלכד בה מתוך "עיוורון גמור", משך את כולנו לתוכה ואין יודע כיצד נחלץ ממנה. נתניהו האמין ששלום לא-מושלם בין ישראל ושכנותיה הוא אפשרי, אך רק אם יתבסס על [[הרתעה (אסטרטגיה)|הרתעה]] חזקה{{הערה|{{הארץ|ארי שביט|בן-ציון נתניהו בראיון למוסף הארץ ב-1998|1.1694581}}}}. כשבנו [[בנימין נתניהו]] כיהן כ[[ראש ממשלה]] והכריז כי הוא [[הסכם חברון|מסכים]] להעביר את [[חברון]] לשליטת [[הרשות הפלסטינית]] (כפי שסוכם ב[[הסכמי אוסלו]]), ביקר אותו אביו בחריפות. נתניהו הבן העיד כי אביו, הידוע בדעותיו בזכות "[[ארץ ישראל השלמה]]" השפיע עליו יותר מכל{{הערה|[http://reshet.tv/חדשות/News/Domestic/internal/Article,39332.aspx צפו: בנימין נתניהו חוגג 100 לאבא], חדשות 2, 8 במרץ 2010}}. גם בגיל מתקדם המשיך להיות פעיל פוליטית, ובספטמבר [[2004]] נמנה עם החותמים על עצומת אנשי רוח נגד [[תוכנית ההתנתקות]], אשר כינתה את התוכנית "[[פשע נגד האנושות]]", בגלל הטיהור האתני שהיא ביצעהשביצעה.
נתניהו היה פרופסור עמית באקדמיה למחקר יהודי, חבר באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות ומדעי ההיסטוריה בספרד, ופרופסור, ולאחר מכן [[פרופסור אמריטוס]], ב[[אוניברסיטת קורנל]]. בשנות חייו האחרונות השתתף בסרט הביוגרפיה אודותיו, "בֶּן צִיּוֹן - חייו ופועלו של פרופ' בנציון נתניהו", בבימויו של משה לוינסון{{הערה|1=[http://www.iba.org.il/spokesman/?page=168&entity=838340 בֶּן צִיּוֹן - חייו ופועלו של פרופ' בנציון נתניהו], באתר רשות השידור}}.
בנציון נתניהו נפטר ב[[ירושלים]] ב-[[30 באפריל]] [[2012]], בגיל 102, ונקבר בחלקת האבות השכולים ב[[הר המנוחות]] בירושלים.
==כהיסטוריון==
נתניהו החל לחקור את יהדות ספרד ואת [[תור הזהב של יהודי ספרד]] לאחר שעסק בחקר תולדות הלאום היהודי. נתניהוהוא גילה שאברבנאל התייחס אל [[אנוסי ספרד]] כ[[מומר]]ים מוחלטים שלא היה להם שום עניין ביהדות ושרבים מהם היו שונאי יהודים. גישה זו של אברבנאל עמדה בסתירה מוחלטת למה שנתניהו למד עד אז, כולל ממורו [[יצחק בער]], ולמה שהיה מקובל במשך מאות שנים בין ההיסטוריונים השונים, הן הספרדים והן היהודים. [[מגנום אופוס|יצירתו המרכזית]] עוסקת בסיבות להקמת [[האינקוויזיציה הספרדית|האינקוויזיציה]] במאה החמש עשרה בספרד. בנושא זה הציג בספרו תפיסה שונה לחלוטין מהגישה שהייתה מקובלת במחקר, ושיוצגה בישראל בין היתר על ידי הפרופסור יצחק בער. לעומת גישתו של בער, שראתה בתופעת רדיפת ה[[אנוסים]] מקרה של [[קידוש השם]] ובחירה בחיים כפולים שיש בהם מידה של סיכון, כאשר מרכיב האמונה הוא המרכיב העיקרי בחיים אלו, הציג נתניהו את האנוסים כמי שלאחר שלב האינוס הראשוני היו ל[[מתבולל]]ים ול[[נצרות|מתנצרים]] מרצון, משום שאי אפשר היה להתקיים ולהתפרנס בחיים כפולים. לטענתו קמה האינקוויזיציה דווקא בשל הצלחת ה[[נוצרים חדשים|נוצרים החדשים]] להיטמע בכל שטחי החיים של החברה הנוצרית בספרד, לאחר שהוסרו מהם ההגבלות שהוטלו על יהודים, הצלחה שיצרה קנאה פוליטית וכלכלית בקרב ההמון הספרדי שדרש גירוש או השמדה. כדי לרצות את ההמון הוקמה האינקוויזיציה כדי שזו תיטפל לכמה אלפי מומרים, אבל בו בזמן תשאיר מרביתם ללא פגע. עוד טען כי התעמולה האינקוויזיטורית ניפחה מקרים בודדים של מתנצרים שלא שמרו אמונים לדתם החדשה לכדי תנועה בעלת ממדים נרחבים. ב-1965 יצא לאור ספרו באנגלית ״אנוסי ספרד על פי המקורות היהודיים״. בספר הזה טוען נתניהו שהרבנים הגדולים, שמתחילה, לאחר ההמרה הכפוייה הגדולה בספרד של 1391, התייחסו אל המומרים כיהודים, הלכו ושינו את דעתם עם חלוף השנים, ובמרוצת הזמן קבעו שהצאצאים של המומרים בכפייה הם נוצרים מוחלטים. הספר עורר פולמוס גדול, שכן הוא סתר את כל מה שנכתב בנושא המומרים של ספרד (להבדיל מהמומרים של פורטוגל). הספר אמנם זכה להתקפות רבתי אבל גם לתשבחות והרעיונות שלו חדרו לעולם המחקרי.
לגישתו דחתה הסביבה הנוצרית את המומרים החדשים, מאותן סיבות שבגללן נדחה [[אלפרד דרייפוס]] על ידי ההמון ה[[צרפת]]י. גרסה זו של אנטישמיות מהווה לדעתו מקרה ייחודי וראשוני של שנאת יהודים שלא על רקע דתי אלא על רקע אתני, ניצן ראשון של האנטישמיות החילונית שהתפתחה באירופה במאה ה-19. המקורות העיקריים שעליהם הוא מבסס את טענותיו על ההתנצרות היעילה של היהודים הם עדויות של רבני ספרד וצפון אפריקה, עובדה שהוזכרה לשלילה בחלק גדול מהביקורת על התאוריות שלו בהתחשב בהטיה האפשרית במקורות אלה. גישתו היא ציונית חילונית, והיא אינה נותנת למרכיב האמונה את החשיבות שמייחס לו בער. יש הרואים בוויכוח זה את הסיבה בגינה לא השתלב נתניהו בממסד האקדמי בישראל, בעת שהגיע לארץ. גם בספרד עורר פרסום הספר מחלוקת חריפה בקרב היסטוריונים מובילים במדינה, בהם חוסה אנטוניו אסקודרו ואנטוניו דומינגז אורטיז.
|
