אדוארד אלברט שארפי-שפר

ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

סר אדוארד אלברט שארפּי-שֵׁפֶר, שמו בלידה אדוארד אלברט שֶׁפֶראנגלית: Edward Albert Sharpey-Schafer, בלידה - בגרמנית: Schäfer,‏ 2 ביוני 1850 הורנסי - 29 במרץ 1935 נורת' ברוויק, איסט לוד'יאן, סקוטלנד) היה רופא ופיזיולוג בריטי, בעל שורשים גרמניים, ממייסדי האנדוקרינולוגיה. במקביל לדה מייר הבלגי, שפר הטביע את השם "אינסולין" לחומר המופרש באיי לנגרהנס שבלבלב שהליקוי בפעילותו גורם למחלת הסוכרת. בשנת 1894 יחד עם ג'ורג' אוליבר הוכיח את ההשפעה המכווצת של תמצית מהמדולה של בלוטת האדרנל על העורקיקים ופתח על ידי כך דרך להתפתחות המחקר האנדוקרינולוגי. לשפר חבים שכלול של שיטת החייאה על ידי הנשמה המלאכותית.

אדוארד אלברט שארפי-שפר
Edward Albert Sharpey-Schafer
לידה 2 ביוני 1850
הורנסי, אנגליה, הממלכה המאוחדת
פטירה 29 במרץ 1935 (בגיל 84)
נורת' ברוויק, איסט לוד'יאן, סקוטלנד, הממלכה המאוחדת
שם לידה Edward Albert Schäfer עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פיזיולוגיה, אנדוקרינולוגיה, נוירולוגיה, רפואה
מקום מגורים הממלכה המאוחדת
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט William Sharpey עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה
תרומות עיקריות
מהאבות המייסדים של מדע האנדוקרינולוגיה, ממגלי תפקיד האדרנל והלבלב האנדוקריני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חייו עריכה

אדוארד אלברט שפר נולד בשנת 1850 בהורנסי על יד לונדון כבנו השלישי והילד החמישי של ג'יימס ויליאם הנרי שפר, סוחר ממוצא גרמני יליד המבורג ושל ג'סי לבית בראון מלונדון. האב היגר לאנגליה בגיל צעיר, התאזרח בה והתיישב בהייגייט, בצפון לונדון. הסב מצד האב היה מוזיקאי ידוע בהמבורג. אדוארד אלברט גדל באווירה דתית פרוטסטנטית.[1] למד במספר בתי ספר יסודיים ואחר כך בבית הספר הדתי Clewer House School בווינדזור. הצטיין בלימודיו ולהבדיל מאחיו לא רצה להיות איש עסקים ובחר במקצוע הרפואה. נרשם על כן ללימודי רפואה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון. היה שם לתלמידו של האנטומיסט והפיזיולוג הסקוטי ויליאם שארפלי. שפר התמחה במיוחד בפיזיולוגיה תחת הדרכתם של שארפי, פוסטר וסנדרסון, היה הסטודנט הראשון שזכה בשנת 1871 למשרה של חבר סגל על שם שארפי (Sharpey scholar) במסגרת החוג לפיזיולוגיה. היה תחילה עוזרו של סנדרסון בקתדרה לפיזיולוגיה יישומית. בשנת 1874 עשה את מבחני הגמר של קולגיום הרופאים ובהמשך השתלם במכון לפיזיולוגיה של אוטו לודוויג בלייפציג.

פעילותו המדעית ובהוראה עריכה

בשנת 1874 התמנה שפר למרצה לפיזיולוגיה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון. מחקריו הראשונים היו בתחום ההיסטולוגיה - על מבנה הכנפיים של החרקים ועל ספיגת השומנים על ידי מוריגי המעי הדק אצל היונקים. לאחר מכן חקר בשנת 1877 את העצבים של המדוזות במחקר שנדחה תחילה על ידי הרפרנט של החברה המלכותית של לונדון. כעבור שנה כשאוסקר וריכרד הרטוויג פרסם ממצאים דומים בעיתונים מדעיים זרים, הזדרזה החברה המלכותית לפרסם את מאמרו ולקבלו לשורותיה כשהוא רק בן 28.[1] עשרים מחקרים נוספים הוקדשו לאיתור פונקציות של המוח (1883) אחד מהם יחד עם ויקטור הורסלי. הם השתמשו בגרויים בעזרת זרם פאראדי על מנת לנתח ולאתר פונקציות מוטוריות בקליפת המוח, בקפסולה הפנימית של המוח ובחוט השדרה של פרימטים. עשו גם רישום של מקצב שרירי שנגרם על ידי אימפולסים רצוניים אצל האדם. מחקר אחר נועד לרישום דפיקות לב של צפרדע בעזרת מתקן פוטוגרפי. יחד עם סנג'ר בראון ערך שפר ניסויי כריתה של חלקים מקליפת המוח וכן חקר גרויים של האזורים האחראיים על חוש הראייה בקליפת המוח של קופים, כמו כן חקר את פעילות השריר הריסני של העין. בשנים 1883 - 1898 כיהן שארפי-שפר כפרופסור לפיזיולוגיה יישומית במקום סנדרסון שעבר לאוקספורד. לפני עזיבתו את לונדון חקר יחד עם בנג'מין מור את העצבוב והכיווצים של הטחול ואת הפונקציות הסנסוריות המשוערות של הקורטקס המוטורי.[1] בשנת 1899 קיבל את הקתדרה לפיזיולוגיה של אוניברסיטת אדינבורו אותה ניהל עד פרישתו לגמלאות בשנת 1933. באדינבורו התעניין בהשלכות הקרע החלקי (transection) של חוט השדרה וב קרע מעגלי (circumsection) של קליפת המוח המוטורית.[1] בשנת 1902 גילה בכבד התחברויות ישירות בין התעלות הקטנות של המרה והנימים. מאוחר יותר יחד עם ה.ג'. שארליב חקר את השפעת הכלורופורם על הלב ועל כלי הדם, חקר יחד עם אי.נ. ברוס את המסלולים הצרבלריים בחוט השדרה ויחד עם ווקר מיי את השלכות קריעתם של עצב הוואגוס והעצבים הסימפתטיים הצוואריים. מחקריו עסקו גם במחזור הדם הראתי, השפעת הוואגוס על הנשימה ופעולת השרירים האינטרקוסטליים (שבין הצלעות).

האדרנל והעלייה בלחץ הדם עריכה

בשנת 1894 לפי הצעתו של ג'ורג' אוליבר הזריק שפר תמצית של בלוטת האדרנל לכלב ומצא עלייה ניכרת בלחץ הדם. שני החוקרים, שניהם תלמידים של שארפי, פרסמו את ממצאיהם בשנת 1894. בשנים הבאות התברר כי היה מדובר בפעולת הורמון שכונה אדרנלין או, בארצות הברית, אפינפרין שבוּדד על ידי ג'ון אייבל ועל ידי ג'וקיצ'י טאקאמינה. הודות למחקריהם של שפר ואוליבר הונהגה תמצית האדרנל בטיפולים הרפואיים.

השפעות האונה האחורית של יותרת המוח עריכה

בשנת 1895 פרסם שפר יחד עם אוליבר ניסוי שהראה כי תמצית של האונה האחורית של יותרת המוח מעלה את לחץ הדם. ב-1901 יחד עם ר. מגנוס פרסם תוצאות של ניסויים אחרים, שבהם תמצית של האונה האחורית של יותרת המוח משפיעה על הפרשת השתן, בעיקר הפחתתה - "אפקט אנטי-דיורטי". מחקר יחד עם הרינג הראה בשנת 1908 שיתר פעילות של האונה האחורית של יותרת המוח גורמת לתפלת השתן (diabetes insipidus). מאוחר יותר יתגלו על ידי חוקרים אחרים ההורמונים המופרשים באונה זו - וסופרסין והאוציטוצין.

הלבלב יוצר חומר המווסת את מטבוליזם הפחמימות - ה"אינסולין" עריכה

שפר ניבא בשנת 1895 כי הלבלב, ביתר דיוק איי לנגרהנס, מפרישים חומר האחראי על המטבוליזם של הפחמימות. סטרלינג קרא לחומר מסוג זה "הורמון" אולם שפר כינה אותו "אוטאקואיד" (מיוונית מ- תרופה עצמית), מונח שרצה להגדיר חומר היכול לגרום גם לגירוי וגם לעיכוב. באופן ניסויי ערך קשירה של תעלת הלבלב וגרם להרס החלק האקסוקריני של האיבר, אך לא לסוכרת. כשהסיר גם את שארית הלבלב שנקשרה אז הופיעה סוכרת. השתלה של קטע הלבלב הכרות האחרון במקום אחר הספיקה כדי לנטרל את הסוכרת. מחקר היסטולוגי הוכיח גם כן כי במקרים של סוכרת יש נזקים של איי לננגרהנס שבלבלב.[2] על בסיס עדויות אלה שפר כתב:

השלכות כריתת הלבלב והשתלה של רקמת לבלב הכרותה, יכולות להיות מוסברות על ידי יכולת רקמת האיים (לנגרהנס - ה.ש) ליצור אוטאקואיד העובר למחזור הדם והמשנה את מטבוליזם הפחמימות ואת אגירת הפחמימות כך שנמנעת הצטברות יתרה של גלוקוז בדם. באופן זמני נוח לקרוא לאוטאקואיד המשוער הזה בשם "אינסולין". עם זאת יש לציין כי עדיין לא ידוע אם החומר הפעיל שלו קיים בלבלב בצורה זו ממש או בצורת "פרואינסולין" שהופך במקום אחר לאוטאקואיד פעיל

[3]

שיטת החייאה עריכה

 

בשנת 1890 ביקש האיגוד הרופאים והכירורגים באנגליה את שארפי-שפר לעמוד בראש ועדה בנוגע הערכה מחדש של שיטות החייאה באמצעות הנשמה מלאכותית. את הסימולציות הדרושות לתרגול השיטות ערך על אנשים שנשמו קודם נשימת יתר (היפרוונטילציה) שלאחריה הרגישו לזמן קצר צורך שלא לנשום. בשנת 1903 בעקבות שיטות ההנשמה שהוצעו בעבר (בין השאר, על ידי סילבסטר), הציג שפר בפני החברה המלכותית של אדינבורו שיכלול של שיטת ההנשמה המלאכותית, תחת השם prone pressure artificial respiration, במקרים של פגועי טביעה או התחשמלות. לפי שיטה זאת המטופל מונח עם פניו מטה, והמציל מפעיל לחץ קצבי עם הידיים מונחות על החלק התחתון של חזו. שיטת שפר אומצה על ידי החברה המלכותית לעזרה ראשונה והייתה לשיטת סטנדרט למשך כמה עשורים. בשנת 1909 קיבל שפר על תרומה זו מדליה להצטיינות של החברה המלכותית לעזרה ראשונה.

שפר היה חבר מייסד של החברה הבריטית לפיזיולוגיה ובשנים 1908–1933 ערך את הרבעון שלה Quarterly Journal of Experimental Physiology. זכה לתוארי כבוד ולעיטורים במולדת ובחו"ל. ספרו "Essentials of Histology" הודפס ב-16 מהדורות והדפסות בשנים 1885–1954. שארפי-שפר היה חבר בחברה המלכותית של לונדון החל משנת 1878. בשנים 1878–1881 כיהן שפר גם כפרופסור בקתדרה על שם פולר לאנטומיה ופיזיולוגיה במכון המלכותי של בריטניה הגדולה- Royal Institution. בשנים 1895–1912 כיהן כמזכ"ל ובשנים 1911–1912 כיושב ראש האיגוד הבריטי למען קידום המדע ("האיגוד הבריטי")[4] ובשנת 1912 יושב ראש איגוד הרופאים הבריטי. בשנת 1913 קיבל תואר אצולה.

מבחר מאמרים עריכה

  • Oliver G, Schafer EA. The physiological effects of extracts of the suprarenal capsules. J Physiol 1895; 18:230-76.
  • Schafer EA. On internal secretion. BMJ 1895;2:341

חייו פרטיים עריכה

אדווארד אלברט שארפי-שפר היה נשוי פעמיים. אשתו הראשונה (בשנים 1859-1896)הייתה מוד לבית דיקסי, בת של אופטיקאי ואחות של האנטומולוג פרדריק דיקסי, שילדה לו 4 ילדים, לרבות שני בנים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה. אשתו השנייה החל משנת 1900 הייתה אתל מוד לבית רוברטס, שילדה לו עוד שתי בנות, מהן בת אחת נפטרה בגיל צעיר. שפר הוקיר מאוד את מורו ויליאם שארפי שהיה ערירי וקרא את בנו הבכור לכבודו ג'ון שארפי-שפר. בשנת 1918 אחרי שבן זה ועוד בן נהרגו בקרבות במלחמת העולם (ג'ון נהרג בקרב יוטלנד) אימץ בעצמו את שם המשפחה שארפי בנוסף לשם שפר. במהלך חייו עזב שפר את הדת, אך נשאר ידען בנוגע לתנ"ך ולברית החדשה. נודע כאדם ישר, מורה מעולה ותמך בקידום הנשים בתחום הרפואה. בשעות הפנאי אהב לשחק גולף. בנה לעצמו בית בעיירת החוף הסקוטית נורת' ברוויק, שבו נפטר בשנת 1935. מותו נגרם מסיבוכים של דלקת ריאות שלקה בה אחרי ניתוח קשה.

נכדו, אדווארד פיטר שארפי-שפר (1963-1908) כיהן כפרופסור לרפואה פנימית בבית החולים סנט תומאס בלונדון בשנים 1963-1948.[5]

פרסים ואותות הוקרה עריכה

  • 1878 - חבר החברה המלכותית של לונדון
  • 1902 - מדליה של החברה המלכותית של לונדון
  • 1909 - מדליה להצטיינות של החברה המלכותית לעזרה ראשונה - על שיטת החייאה שלו
  • 1911 - חבר באקדמיה לואפולדינה
  • 1924 - מדליית קופלי, העיטור הגבוה ביותר של החברה המלכותית של לונדון
  • תואר דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטאות אוקספורד, קיימברידג', אברדין,

סנט אנדרוז, דבלין, מקגיל, מלבורן, האוניברסיטה הלאומית של אירלנד, ברן, לובן, חרונינגן.

ספרים עריכה

פרט למאמרים על מבנה השריר, על הכימיה של חלבוני הדם, על קצב הכיווצים הרצוניים של השרירים, שארפי-שפר כתב מספר ספרים:

  • A Course of Practical Histology (1877) (קורס להיסטולוגיה שימושית)
  • Essentials of Histology (1885; מהדורה שישית, 1902) (יסודות ההיסטולוגיה)
  • Advanced Text-Book of Physiology (1898) (ספר לימוד מתקדם לפיזיולוגיה)
  • Experimental Physiology (1910) (פיזיולוגיה ניסויית)
  • Schafer EA. The endocrine organs. An introduction to the study of internal secretion. Longmans Green, London, 1916.

כמו כן ערך שארפי-שפר את ספר הלימוד של ריצ'רד קוויין - Elements of Anatomy (יסודות האנטומיה) - מהדורות 8,9 ו-10 -יחד עם ג'. ד. תיין) (with G. D. Thane, 8th, 9th, and 10th editions).

  • היסטוריה של החברה הבריטית לפיזיולוגיה

לקריאה נוספת עריכה

  • W. J. O'Connor Founders of British Physiology: A Biographical Dictionary, 1820-1885
  • 2004 Oxford Dictionary of National Biography Charles D'Orville Pilkington Jackson - art Edward Albert Sharpey-Schafer
  • Elizabeth P. Sparrow and Stanley Finger Edward Albert Schäfer (Sharpey-Schafer) and his Contributions to Neuroscience: Commemorating of the 150th Anniversary of his Birth, Journal of the History of the Neurosciences: Basic and Clinical Perspectives ,Volume 10, Issue 1, 2001
  • ,A.H.Sykes Edward Schafer (1850–1935) and artificial respiration J Med Biogr August 2006 14: 155-162
  • Mickey S.Eisenberg Life in the Balance: Emergency Medicine and the Quest to Reverse Sudden Death
  • E.A.Shafer Text-book of physiology vol.I, Young J.Pentland London, Edinburgh 1898,

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה