אזור עמידות
אזור עמידות (באנגלית: hardiness zone) הוא מדד גאוגרפי-חקלאי המתייחס לחבל ארץ המוגדר בהתאם לטווח מסוים של תנאי אקלים הרלוונטיים לגידול צמחים ולהישרדותם.
השיטה המקורית לחלוקה לאזורי עמידות, זו הנמצאת בשימוש נרחב ביותר, פותחה על ידי משרד החקלאות של ארצות הברית (USDA) ומשמשת כמדריך כללי בתחום הגינון. השיטה מגדירה 13 אזורי עמידות, על פי טמפרטורת המינימום הקיצונית ביותר בשנה באזור מסוים. השיטה אומצה והותאמה למדינות אחרות בגרסאות שונות.
אלא אם צוין אחרת, הביטוי "אזור עמידות" מתייחס בדרך כלל למדד מחלקת החקלאות של ארצות הברית. לדוגמה, צמח עשוי להיות מתואר "עמיד לאזור 10": משמעות הדבר היא כי הצמח יכול לעמוד בטמפרטורות מינימום הנעות בין C° 1.1- ל־C° 4.4.
קיימים מדדי עמידות נוספים, ביניהם זה שפותח בבריטניה על ידי החברה המלכותית להורטיקולטורה (אנ') (RHS).
מדד אזורי העמידות של מחלקת החקלאות האמריקאית עריכה
מדד אזורי העמידות של מחלקת החקלאות בארצות הברית פותחה במקור ככלי עזר לגננים ומעצבי נוף בבחירת צמחים לשתילה.
המדד משמש ליצירת מפות מפורטות של המדינות השונות בארצות הברית, הנגישות לציבור ברשת האינטרנט ומאפשרות לקבל מידע ביחס לאזור מסוים על פי מיקוד הדואר של אותו אזור. המידע נגיש באתר האינטרנט של מחלקת החקלאות של ארצות הברית.
.jpg)
היסטוריה עריכה
הניסיונות הראשונים ליצירת שיטה לסיווג אזורים גאוגרפיים על פי עמידות צמחים נעשתה על ידי שני חוקרים בארבורטום ע"ש ארנולד בבוסטון: הראשון פורסם בשנת 1927 על ידי אלפרד רידר (אנ'),[1] והשני על ידי דונלד ויימן (אנ') בשנת 1938.[2] מפת ארנולד זכתה לעדכונים בשנים 1951, 1967, ולבסוף בשנת 1971, אך מאז הופסק בה השימוש.
מדד העמידות של מחלקת החקלאות של ארצות הברית החלה בארבורטום הלאומי האמריקאי בוושינגטון. המפה הראשונה פורסמה בשנת 1960, ותוקנה בשנת 1965. במדד המקורי נעשה שימוש בטווח של 10 מעלות פרנהייט, ובהדרגה הוא הפך לכלי נפוץ בקרב גננים אמריקאים.[3][4]
מפת אזורי העמידות של ארצות הברית תוקנה ופורסמה מחדש ב־1990 עם נתוני אקלים עדכניים, וסולם העמידות חולק לאזורי משנה בטווח של 5 מעלות פרנהייט, כך שכל אזור מקורי חולק לשניים: אזור a ו־b.
בשנת 2003, החברה האמריקאית להורטיקולטורה (אנ') (AHS) פרסמה טיוטת מפה מתוקנת, תוך שימוש בנתוני טמפרטורה שנאספו מיולי 1986 עד מארס 2002. במפה משנת 2003 אזורים רבים מוקמו בערך בחצי דרגה גבוה יותר בסולם (חם יותר), מן המפה שפורסמה בשנת 1990. הסוקרים ציינו כי מפת 2003 נראתה דומה יותר למפה המקורית שפרסמה מחלקת החקלאות בשנת 1960. יוזמי המפה טענו כי במפה החדשה ניתן לבצע הבחנות עדינות יותר לאזורי עמידות, כך למשל, לזהות איי חום עירוני ידי הצגת אזורי מרכז ערים במספר ערים (למשל, בולטימור, מרילנד, וושינגטון, אטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי) כאזורים חמים יותר בדרגה אחת מאשר סביבתם. המפה לא כללה את אזורי המשנה אשר פורטו במפת מחלקת החקלאות משנת 1990, עובדה שספגה ביקורת של ארגוני גננים ומעצבי נוף בשל גסות הפרטים במפה המתקבלת. משרד החקלאות האמריקאי דחה את הצעת הטיוטה של מפת 2003 ויצר מפה משלו בפורמט ממוחשב אשר אומץ על ידי החברה האמריקאית להורטיקולטורה.[5]
בשנת 2012 עדכנה מחלקת החקלאות האמריקאית את מפת אזורי העמידות על בסיס נתוני מזג אוויר שנאספו בין השנים 1976–2005. שימוש בנתוני אקלים שנאספו בפרק זמן ארוך יותר איפשר מתן משקל מתאים לתנודות קיצוניות של מזג האוויר משנה לשנה.[6] שני אזורים חדשים נוספו למדד כדי לשפר את שיתוף המידע על צמחים טרופיים וסמיטרופיים, אזורים אלה מופיעים על מפות הוואי ופוארטו ריקו. המפה פורסמה ברזולוציה גבוהה יותר מאשר גרסה קודמת, והיא יכולה להראות אזורי אקלים מקומיים עקב גורמים כגון שינויי גובה או גופי מים גדולים. גבולות אזורים רבים השתנו כתוצאה מנתונים עדכניים יותר, כמו גם שיטות מיפוי חדשות ומידע נוסף שנאסף. אזורים רבים במפת 2012 מופיעים כחמים יותר מאשר במפה הקודמת 1990.[7] מפת 2012 נוצרה בגרסה דיגיטלית עבור האינטרנט, וכולל מנוע חיפוש על פי מיקוד דואר ומפה אינטראקטיבית.[8][9]
מגבלות השיטה עריכה
כיוון שמדד העמידות מבוסס לחלוטין על טמפרטורת המינימום השנתית הממוצעת באזור נתון, היא מוגבלת ביכולתה לתאר את מלוא תנאי האקלים אותם גנן צריך לשקול בקבלת החלטות. קיימים גורמים רבים נוספים הקובעים האם צמח מסוים יכול לשרוד באזור נתון ואלה אינם באים לידי ביטוי במפה.
המידע על אזור עמידות לבדו אינו מספיק תמיד לניבוי הישרדות של צמח בחורף, כיוון שגורמים כגון תאריכי הקרה, ותדירות כיסוי השלג על הקרקע יכול להשתנות במידה ניכרת בין אזורים זהים במפת העמידות. אפילו ידיעת טמפרטורת המינימום הקיצוני באזור מסוים עשויה שלא להועיל כאשר משווים אזורי עמידות באזורי אקלים שונים. דוגמה קיצונית אחת ניתן למצוא בבריטניה הגדולה אשר רובה באזורי עמידות 8–9, בעוד שבארצות הברית, אזורי 8–9 כוללים את אזורי החוף הסובטרופיים של דרום־מזרח ארצות הברית ומדבר מוהאבי, כך שהגנן האמריקאי צריך להתכונן לימים ספורים של טמפרטורות מינימום באזורו, עמיתו הבריטי צריך להתכונן לטמפרטורות מינימום העלולות להימשך מספר חודשים.
בנוסף, מדד אזורי העמידות אינו כולל כל מידע על טמפרטורת הקיץ או עוצמת קרינת השמש ; לכן באתרים שונים בעולם, הנמצאים באותו אזור עמידות, טמפרטורות הקיץ יכולות להיות שונות במידה ניכרת. לדוגמה, הערים סיאטל ולונדון הנמצאות בקו רוחב גבוה ובאזורי חוף המאופיין בקיץ קריר, מסווגות באזור 8 במדד העמידות, לצד הערים צ'ארלסטון ומדריד, שהן דרומיות יותר ומאופיינות בקיץ חם מאוד. חקלאים, גננים ומעצבי נוף בשתי הערים האחרונות צריכים לתכנן עונות גידול שונות לחלוטין משתי הערים הראשונות.
בעיה נוספת בהתייחסות למדד העמידות באזורים קרים יותר, היא שאין בו ביטוי למידת כיסוי השלג על הקרקע. השלג פועל כמבודד נגד קור קיצוני, ומגן על מערכת השורשים של הצמחים בתרדמה. אם באזור מסוים קיים כיסוי השלג טוב, הטמפרטורה בפועל אשר השורשים נחשפים אליה לא תהיה נמוכה במידה המופיעה במדד לאותו האזור. לדוגמה, העיר קוויבק סיטי בקנדה ממוקמת באזור 4, אולם באזור זה ניתן להסתמך על כיסוי שלג משמעותי מדי שנה, מה שמאפשר לטפח צמחים אשר עמידותם מתאימה בדרך כלל לאזורים 5 או 6. אולם בעיר מונטריאול, דרומית לקוויבק סיטי, באזור 5, קשה לפעמים לטפח צמחים מותאמים לאזור זה כיוון שלא ניתן להסתמך על כיסוי השלג אמין על הקרקע. בעיה נוספת שאינה מוצאת ביטוי במדד העמידות היא כי צמחים רבים עשויים לשרוד באזור מסוים, אולם לא יפרחו אם אורך היום אינו מספיק או אם נדרשת להם תקופת קיוט שאינה קיימת באותו אזור.
קיימים נתונים רבים אחרים של אקלים בהם חייבים להתחשב חקלאים, גננים או מעצבי נוף, כגון לחות, משקעים, סופות, עונות גשמים ותקופות יבשות, ושיקולים הנקבעים על פי אתר השתילה, כגון סוג קרקע, ניקוז קרקע ושימור המים בקרקע, גובה מי התהום שיפוע הקרקע ביחס למהלך השמש, תנאי צל טבעיים או מלאכותיים, שלג, קרה ורוח ועוד. טמפרטורת המינימום השנתית באזור מסוים היא מדד שימושי, אך מהווה בסופו של דבר רק נתון אחד מבין נתונים רבים לקביעת שגשוג הצמח ולהישרדותו.[8][3][10]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Fernald, M. L. (1927). Rehder, Alfred (ed.). "Rehder's Manual of Cultivated Trees and Shrubs". Rhodora. 29 (339): 48–51. JSTOR 23298457.
- ^ Wyman, Donald (1938). Hedges, Screens & Windbreaks: Their Uses, Selection and Care (באנגלית). McGraw-Hill.
- ^ 1 2 "History of Plant Hardiness Zone Maps - The Rest of the Story". Plant Delights Nursery. נבדק ב-2019-01-19.
- ^ Del Tredici, Peter (1990). "The New USDA Plant Hardiness Zone Map" (PDF). Arnoldia. 50 (3): 16–20.
- ^ "USDA Hardiness Zone Map". American Horticultural Society. אורכב מ-המקור ב-2017-12-08. נבדק ב-2019-01-19.
- ^ "USDA Plant Hardiness Zone Map, 2012". Agricultural Research Service. U.S. Department of Agriculture. ארכיון מ-24 באוקטובר 2017. נבדק ב-2019-01-19.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "What's New | USDA Plant Hardiness Zone Map". Agricultural Research Service. U.S. Department of Agriculture. ארכיון מ-19 באוקטובר 2017. נבדק ב-2019-01-19.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "About | USDA Plant Hardiness Zone Map". planthardiness.ars.usda.gov. נבדק ב-2019-01-19.
- ^ "History of USDA Hardiness Zones". www.weekendgardener.net. נבדק ב-2019-01-19.
- ^ McKenney, Daniel W.; Pedlar, John H.; Lawrence, Kevin; Campbell, Kathy; Hutchinson, Michael F. (2007-12-01). "Beyond Traditional Hardiness Zones: Using Climate Envelopes to Map Plant Range Limits". BioScience (באנגלית). 57 (11): 929–937. doi:10.1641/B571105. ISSN 1525-3244.