דיוק אלינגטון

אדוארד קנדי "דיוק" ("הדוכס") אלינגטון (באנגלית: Edward Kennedy "Duke" Ellington;‏ 29 באפריל 1899 בוושינגטון הבירה – 24 במאי 1974 בניו יורק) היה מלחין, פסנתרן ומוביל תזמורת אמריקאי בתחום הג'אז.

דיוק אלינגטון
Duke Ellington

לידה	29 באפריל 1899 וושינגטון די. סי., ארצות הברית
פטירה	24 במאי 1974 (בגיל 75) ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	אדוארד קנדי אלינגטון
שם במה	Duke Ellington
מקום קבורה	בית הקברות וודלואן
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1914–1974 (כ־60 שנה)
מקום לימודים	תיכון ארמסטרונג
זרם	הארלם רנסאנס
סוגה	ג'אז, סווינג, ביג בנד
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	קולומביה רקורדס, דקה רקורדס, פיליפס רקורדס
בן או בת זוג	Edna Thompson
צאצאים	מרסר אלינגטון
פרסים והוקרה	מדליית ספינגארן (1959) פרס הקולנוע הגרמני לפסקול (1957) פרס גראמי למפעל חיים (1966) פרס גראמי של חבר הנאמנים (1968) מדליית החירות הנשיאותית (1969) כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד לגיון הכבוד עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ציון לשבח של פרס פוליצר
האתר הרשמי
פרופיל ב-IMDb

הוא כתב מאות יצירות בסגנונות מגוונים: שירים, קטעי ג'אז קאמריים ותזמורתיים, מוזיקה דתית ועוד. הוא ידוע במיוחד כמוביל תזמורת ביג בנד שהופיעה במשך עשרות שנים ברחבי ארצות הברית והעולם, ובשורותיה עברו כמה מהגדולים בנגני הג'אז.

אלינגטון פיתח גישה ייחודית לתזמור, שהעניקה לתזמורת שלו צליל שונה ומזוהה: הוא ערב כלים מסקציות העץ והמתכת, וכתב תפקידים שיועדו לנגנים מסוימים בתזמורת, מתוך היכרות עם סגנונם האישי ויכולותיהם המיוחדות.

אלינגטון היה בין האפרו-אמריקאים המפורסמים ביותר במאה העשרים. הוא הקליט בחברות תקליטים אמריקאיות רבות והופיע במספר סרטים.

ילדות והתבגרות

אלינגטון נולד בוושינגטון ב-1899. אביו, ג'יימס אדווארד אלינגטון, היה בן לעבד משוחרר והתפרנס כשרטט בשירות הצי האמריקני ובעבודה נוספת כמשרת בבית הלבן. אמו, דייזי קנדי אלינגטון, ניגנה בפסנתר, וכך גם אביו. כשהיה בן שבע החל ללמוד נגינה בפסנתר. בראיונות סיפר כי לא גילה כישרון מיוחד לנגינה בשלב זה של חייו, והתעניין יותר בספורט.

בשנות העשרה המוקדמות לחייו החל לגלות עניין בפסנתרני רגטיים, והאזין להופעות בוושינגטון, עיר מגוריו, וכן בפילדלפיה ובאטלנטיק סיטי בהן נפשה אמו. מפגש עם פסנתרן בשם הארווי ברוקס עורר בו התלהבות רבה ומוכנות להשקיע בנגינה. בגיל שבע-עשרה החל להופיע באופן מקצועי עם תזמורת קטנה שהקים "The Duke’s Serenaders".

במקום ללמוד בתיכון בעל אוריינטציה אקדמית, פנה ללימודי תקשורת חזותית בבית ספר מקצועי, אך שלושה חודשים לפני סיום הלימודים עזב את בית הספר והתרכז בנגינה בפסנתר. בגיל תשע עשרה עזב את בית הוריו, וכשנה אחר כך נישא לעדנה תומפסון. בנם, מרסר קנדי אלינגטון, נולד ב-11 במרץ 1919.

מעבר לניו-יורק

ב-1923 עבר אלינגטון לניו יורק עם תזמורתו, שהחליפה את שמה ונקראה כעת הוושינגטוניאנס (The Washingtonians). התזמורת הופיעה במועדוני ג'אז ברחבי העיר וצברה פופולריות. ב-1927 החלה תזמורתו להופיע כתזמורת הבית במועדון הכותנה הנחשב בהארלם. שידורי הרדיו השבועיים מהמועדון חשפו את התזמורת לקהל ברחבי ארצות הברית, ותרמו רבות לפרסומה ולהצלחתה.

התזמורת גדלה ושינתה שוב את שמה ל-"הביג בנד של דיוק אלינגטון". בשורותיה ניגנו נגנים רבים שהתפרסמו לאחר מכן בזכות עצמם. החצוצרן באבר מיילי היה מהראשונים שחקרו את אפקט ה-Growling (נהמה), והיה מהסולנים הגדולים הראשונים בתזמורת. למיילי מיוחס שינוי אופייה של התזמורת מנגינה נוקשה יחסית של מוזיקה לריקודים לסגנון ארצי וניו-אורלינסי. באותה תקופה נכתבו יצירות של Creole Love Call. אלינגטון גילה כישרון רב בהובלת התזמורת גם מבחינה בין-אישית, ונגנים רבים נשארו בתזמורת לאורך עשרות שנים. ג'וני הודג'ס הצטרף לתזמורת ב-1928 ונשאר בה עד מותו ב-1970, מלבד שתי הפסקות קצרות. בארני ביגארד, מגדולי נגני הקלרינט בסגנון ניו אורלינס, ניגן בתזמורת שתים-עשרה שנים. הארי קארני, נגן הסקסופון בריטון הגדול הראשון, ניגן בתזמורת מ-1927 עד מותו ב-1974.

בשנות ה-30 המשיכה לעלות פופולריות התזמורת, במידה רבה הודות למאמציו של מנהלו האישי של אלינגטון, אירווינג מילס. הקהל העיקרי שלה בארצות הברית היה אפרו-אמריקאי, אך בסיבוב הופעות שערכה ב-1934 באירופה זכתה למעריצים רבים.

על אף הצלחת התזמורת והכבוד לו זכו נגניה, עדיין היו חשופים לאפליה כלפי אפרו-אמריקאים שהייתה נפוצה באותה עת. מילס שכר לתזמורת רכבת משלה כדי להימנע מהיחס המשפיל בנסיעה בדרום ארצות הברית, בו התקיימה הפרדה גזעית קשוחה.

שנות הארבעים

דיוק אלינגטון, 1943

התזמורת הגיעה לשיא פריחתה בשנות ה-40. אלינגטון הפגין יצירתיות רבה בכתיבה וניצל היטב את קולם הייחודי של הנגנים השונים בתזמורת, חלקם חדשנים וכוכבים בזכות עצמם. ג'ימי בלנטון שינה את תפישת הקונטרבס בג'אז כשהשתמש בו גם ככלי סולו ולא רק ככלי ליווי.

בתקופה זו כתב אלינגטון יצירות רבות בנות שלוש דקות, בהתאם לאורכו של צד תקליט באותה תקופה. אלינגטון נחשב רב אמן בכתיבת יצירות בנות שלוש דקות, ורבות מהן נהפכו לקלאסיקות ג'אז, בהן: Cottontail", "Mainstem", "Harlem Airshaft", "Streets of New York.

אלינגטון שאף להרחיב את יצירת הג'אז מעבר לפורמט בן שלוש הדקות. עוד בשנת 1931 כתב והקליט את היצירה "רפסודיה קראולית" (Creole Rhapsody), אך רק בשנות הארבעים נעשו יצירות ארוכות אופייניות לרפרטואר התזמורת. בשינוי זה עזר לו בילי סטרייהורן, שזכה להכשרה מעמיקה יותר במוזיקה קלאסית. הראשונה מביניהן "Black, Brown and Beige" (שחור, חום ובז') נכתבה ב-1943 והוקדשה לסיפורם של האפרו-אמריקאים ולמקומן של העבדות והכנסייה בהיסטוריה שלהם. יצירותיו הארוכות יותר של אלינגטון לא זכו לקבלת פנים נלהבת.

ב-1951 סבלה התזמורת מעזיבתם של המתופף סוני גריר, הטרומבוניסט לורנס בראון ונגן הסקסופון ג'וני הודג'ס. ב-1955 הצטרף ללהקה המתופף סם וודיארד.

עדנה מחודשת

הופעת התזמורת בפסטיבל הג'אז של ניופורט ב-1956 זיכתה את אלינגטון והתזמורת בפופולריות מחודשת. היצירה "קרשנדו ודימינואנדו בכחול", שכללה סולו בן שש דקות של הסקסופוניסט פול גונסלבס (Paul Gonsalves), זכתה לתגובות נלהבות. באותה תקופה חזר לנגן בתזמורת ג'וני הודג'ס ואלינגטון חזר לשתף פעולה עם בילי סטרייהורן. ב-1957 כתב את "Such Sweet Thunder", יצירה תוכניתית במחווה לשייקספיר ובהשתתפות דמויות ממחזותיו, כרומיאו ויוליה. שנה לאחר מכן כתב את "סוויטת המלכה" (The Queen's Suite), המוקדשת למלכה אליזבת השנייה.

ב-1960 חזר לתזמורת לורנס בראון וב-1962 הצטרף אליו קוטי ויליאמס. ב-1961 חיבר את פסקול המוזיקה של הסרט אינטרמצו בפריז, בו השתתף גם לואי ארמסטרונג והיה מועמד על כך לפרס אוסקר לפסקול המוזיקלי הטוב ביותר.

בשנות השישים המוקדמות היה אלינגטון בין חוזי הקלטות והיה יכול להקליט עם מוזיקאים איתם לא שיתף פעולה עד אותו זמן. ב-1962 הקליט את "Money Jungle" עם צ'ארלס מינגוס ומקס רואץ'. כמו כן, הקליט תקליט עם ג'ון קולטריין ותקליט בו אירחה תזמורתו את קולמן הוקינס.

שנותיו המאוחרות

ב-1965 היה אלינגטון מועמד לפרס פוליצר, אך נדחה. בתגובה אמר "הגורל נוהג בי בחמלה, הוא לא רוצה שאהיה מפורסם בגיל צעיר". ב-1966 ביצע את הקונצרט המקודש (Sacred Concert) הראשון שלו, ניסיון לשלב ליטורגיה נוצרית בג'אז. בהמשך כתב שני "קונצרטים קדושים" נוספים. יצירות אלה עוררו מחלוקת רבה בתקופה סוערת גם כך בארצות הברית. רבים ראו בהן ניסיון להשיג תמיכה מסחרית בדת המאורגנת, אך אלינגטון תיאר אותן במילים "הדבר החשוב ביותר שעשיתי מימי". יצירותיו המאוחרות אינן מוכרות כיצירותיו משנות הארבעים, אך אלינגטון המשיך ליצור ולהקליט יצירות חדשניות כסוויטת המזרח הרחוק (1967), סוויטת ניו אורלינס (1970), וליקוי אפרו-אירואסיאני (The Afro-Eurasian Eclipse, 1971) עד סוף חייו.

דיוק אלינגטון מת ב-24 במאי 1974, ונקבר בבית הקברות Woodlawn ברובע הברונקס שבניו יורק.

עיטורים

זכה במדליית החירות הנשיאותית ב-1969 ובאות לגיון הכבוד הצרפתי ב-1973, הנחשבים לאותות הכבוד הגבוהים ביותר במדינות אלה.

הנצחה

שדרת דיוק אלינגטון במנהטן

מדי שנה בחודש מאי מתקיימת תחרות נגינה של יצירות אלינגטון בביצוע להקות ג'אז של בתי ספר תיכוניים, וזאת במסגרת פסטיבל "ג'אז במרכז לינקולן" (Jazz at Lincoln Center) בניו יורק. הפסטיבל נועד לעודד מוזיקאים צעירים לנגן מוזיקה מאת דיוק אלינגטון.

לקריאה נוספת

• סטאדס טרקל, "דיוק אלינגטון, צלילי החיים", פרק בספר ענקי הג'אז, הוצאת בבל, 2006.
• יהודה סומר-כהן, דיוק אלינגטון – מוזיקאי בשליחות בני עמו, הוצאת הקריה האקדמית אונו, 2020

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של דיוק אלינגטון

• דיוק אלינגטון, ברשת החברתית פייסבוק
• דיוק אלינגטון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• דיוק אלינגטון, באתר אייטונס (באנגלית)
• דיוק אלינגטון, באתר ספוטיפיי
• דיוק אלינגטון, באתר Last.fm (באנגלית)
• דיוק אלינגטון, באתר AllMusic (באנגלית)
• דיוק אלינגטון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• דיוק אלינגטון, באתר דיזר
• דיוק אלינגטון, באתר Discogs (באנגלית)
• דיוק אלינגטון, באתר Songkick (באנגלית)
• דיוק אלינגטון, באתר Genius
• דיוק אלינגטון, דף שער בספרייה הלאומית
• דיוק אלינגטון, באתר בילבורד (באנגלית)
• אלינגטון ברשת
• ביוגרפיה במגזין דאון ביט
• מבט פנורמי על דיוק כולל דיסקוגרפיה מפורטת
• דיוק אלינגטון ב-Basin St. East
• "מדבוז'אק עד דיוק אלינגטון" תוכנית בת שעה על ההיסטוריה של המוזיקה האמריקאית ב"רדיו קוד פתוח".
• אוסף דיוק אלינגטון 1927–1988 – במוזיאון האמריקאי הלאומי
• ראיון משנת 1981 עם דון ג'ורג' על אלינגטון
• יאיר שפיגל, The SideMan, על אלינגטון בכלל ועל ההופעה בפריס 1963 בפרט.
• דיוק אלינגטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• דיוק אלינגטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)