יצחק מנינוה
יצחק איש נינוה, או יצחק הסורי (סורית: ܡܪܝ ܐܝܣܚܩ ܕܢܝܢܘܐ – מרי איסחק דנינוא, "מר יצחק מנינוה", יוונית: Ἰσαὰκ Σύρος – אִיסַאַק סִירוֹס, "יצחק הסורי"; ? – ~700?) היה נזיר, מיסטיקן והוגה נוצרי בן המאה השביעית. מוכר כקדוש בכנסייה האשורית, בכנסיות האוריינטליות ובכנסייה האורתודוקסית.
 | |
| איקונין מהמאה ה-14. | |
| לידה |
? אזור חצי האי קטר, האימפריה הסאסאנית |
|---|---|
| פטירה |
700? מנזר רבאן שאבור, הח'ליפות האומיית |
| קאנוניזציה | לא ידוע (קדום) |
| חג | 28 בינואר |
חייו עריכה
מעט ידוע בוודאות על חיי יצחק. לפי הרשומות, נולד בקטר של ימינו, אזור שהשתייך לכנסייה המזרחית (הנסטוריאנית). נכנס כצעיר למנזר מר מתי, מצפון למוסול. סביב 670 נמשח על ידי הקתוליקוס גיווארגיס לבישוף נינוה. הוא החזיק במשרה רק חמישה חודשים ואז פרש; שמועות בלתי-מאומתות גרסו שהתגלע חיכוך עקב התקרבותו היתרה לתפישה האורתודוקסית אודות טבע ישו. הוא נפנה לתקופת התבודדות על הר מאטוט בח'וזסתאן דהיום ולאחריה הסתגר במנזר ראבן שאבור שליד נינוה, שם מת.
הוא התפרסם עקב חיבוריו אודות המיסטיקה, האסקטיקה, חיי הנזירות ודעת האל. הנושא העיקרי בכתיבתו, כפי שציין חוקר עבודותיו הבישוף הילריון אלפייב, הוא אהבתו האינסופית והגמורה של אלוהים. יצחק מנינוה הרבה להדגיש כי היא אינה יודעת מגבלות, שעצם הבריאה נבע מאהבה זו ושלא רק החוטאים אלא אפילו שדי הגיהנום, המלאכים שנפלו, עודם נאהבים על ידי יוצרם. מאחר שהרעיון של גיהנום נצחי לא התיישב עם דעה זו, קבע יצחק כי אף ברייה לא תידון להיענש לעד. כולם יעברו ייסורים מזככים בפורגטוריום לפי דרגתם, יכירו ברשעם ויתקבלו שוב על ידי האל, כולל השטן, העירין ויתר המלאכים הפושעים. כדי לשוב ולהתחבר לצלם אלוהים הטבוע בו על האדם לחוש חמלה ואהבה אינסופיות באותה מידה כלפי כל יצור חי, בני-אנוש וחיות כאחד.
כמו כן, הרבה יצחק לטעון רק התנתקות סגפנית מחיי העולם הזה יכולה להביא את האדם לצלילות ולבהירות הנדרשות כדי למצוא את הקשר האמיתי לאל. עבורו פרישה כזו לא הייתה במהותה נטישת העולם הזה, אלא דווקא מעשה של התחברות וחיפוש אחר אחדות עם הבורא. כתביו עסקו רבות במאבקיו של הנזיר ובתחושות הייאוש והבדידות שחש וכיצד התגבר עליהן חליפות. כמו כן הדגיש את חשיבות התפילה הנלהבת דווקא במחוות חיצוניות בולטות כמו השתחוות לפני הצלב, גם מתוך פולמוס עם כת המסליאנים שרוממו את התפילה לבדה וכפרו בסמכות הכנסייה.
למרות שהשתייך לכנסייה המזרחית הקרובה לנסטוריוס, השפעתו חרגה בהרבה מעבר לה והגיעה גם לכנסיות האורתודוקסיות השונות. סביב שנת 800 תורגמו כתביו מסורית ליוונית על ידי נזירים ממנזר מר סבא, ומשפה זו לסלאבונית במאה ה-14 וללטינית במאה ה-15. לספריו הייתה השפעה אדירה על הוגים נזיריים בולטים, במיוחד במזרח, מניל סורסקי ועד תאופנס הפרוש, והם עודם בין הנקראים ביותר בהר אתוס. היוקרה שזכה לה הייתה כה גדולה עד שעל אף רקעו הנסטוריאני, הוכרז כקדוש בכנסייה האורתודוקסית הרוסית. פיודור דוסטויבסקי השתמש בהם כמקור השראה לדמותו של האב זוסימה ב"אחים קרמזוב". אפילו תחיית הנזורה הקופטית בשנות ה-60 שאבה רבות מרעיונותיו.
לקריאה נוספת עריכה
- Hilarion Alfeyev, Isaac the Syrian, בתוך: William M. Johnston, Encyclopedia of Monasticism, Taylor & Francis, 2000. עמ' 665–667.
קישורים חיצוניים עריכה
- יצחק מנינוה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)