גיהנום

מושג דתי

לפי אמונה נפוצה בדתות השונות, גיהנום הוא המקום שאליו נשלחות לאחר המוות נשמותיהם של אלה שחטאו בחייהם, ובו הן סובלות ייסורים שונים, הכוללים לדוגמה שרפה באש, מכות וחבלות על ידי מלאכי חבלה ועוד. לגיהנום גרסאות שונות, המנוסחות בידי הדתות השונות, אך לכולן בסיס זהה: מקום נורא, לפי חלק מהן הוא שוכן מתחת לפני האדמה.

"מלאכים נפילים בגיהנום", מאת ג'ון מרטין, צייר אנגלי מן המאה ה-19
איור של הגיהנום מימי הביניים (שנת 1180 לערך)

במקביל לאמונה בקיום הגיהנום מתקיימת אמונה בקיומו של גן עדן, אליו מגיעות נשמותיהם של צדיקים (כולל חוטאים שחזרו בתשובה).

מקור השם העברי "גיהנום"עריכה

"גיהנם" מופיעה לראשונה במשנה כמקום משפט הרשעים[1]. מקורה של המילה אינו ברור. בסביבות המאה ה-17 או ה-18 שינו המדקדקים את הכתיב מגיהנָם בקמץ לגיהנום בחולם חסר או מלא, בעקבות השערה הקושרת בין הגיהנום ושם המקום גיא בן הנום, המופיע במקרא בגרסאות שונות (גיא בן הנם, גי-הינום וכו').

גיא בן הנום מוזכר לראשונה בתיאור גבולות שבטי יהודה ובנימין בספר יהושע: "וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלָ‍ִם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה" (יהושע, ט"ו, ח'). זהו שמו של אפיק עמוק בגבול המערבי-דרומי של העיר העתיקה של ירושלים.

בימי המלוכה בישראל בנו תושבי ירושלים בגיא זה במות לעבודה זרה, לאל מולך הכנעני, הקריבו לו את ילדיהם הרכים ושרפו אותם באש. גם אחדים ממלכי יהודה קיימו מנהג זה, שהרגיז נביאים ומלכים אחרים. יאשיהו המלך יצא נגד העבודה הזרה שפשתה בישראל: "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" (מלכים ב', כ"ג, י'). הגיא שימש מקום פולחן עבודה זרה סמוך לירושלים בזמנו של הנביא ירמיה, שהתנבא כי למקום זה יקראו גיא ההרגה, כלומר כה רבים יהיו המתים בו בחורבן, עד שימלאו את גיא בן הנום במתים. והנביא מחמיר עוד יותר, ואומר שהמתים שיהיו שם, יהיו "לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ"(ירמיה, י"ט).

לפי סברה זו, מכיוון שבגיא בן-הינום הייתה העבודה הזרה של הרשעים ועל פי נבואת ירמיהו גם מקום ענישתם, קיבל השם הוראה מיוחדת: מקום הרשעים לאחר מותם, לעומת גן עדן של הצדיקים. מכאן נולדה האגדה שפתחו של הגיהנום נמצא בירושלים. בשיפולי גיא בן-הינום הייתה התופת, הנזכרת יחד אתו.

מקור השם בן-הינום אינו ידוע. לפי סברה אחת, הינום הוא שם אדם.

ההשערה הרואה את גיא בן הינום כמקור למילה "גיהנום" אינה מוסכמת, ויש הרואים בה אטימולוגיה עממית[דרוש מקור].

גיהנום ביהדותעריכה

בספרות התלמודית והמדרשית מוזכר הגיהנום כמקום שבו נידונים הרשעים אחרי החיים בעולם הזה. לדוגמה: "וסופו יורש גיהנם" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ה'). בגיהנום נידונים הרשעים חצי שנה באש וחצי שנה בברד ובשלג. כאשר מסופר שהצינה קשה מן האש[2]. אש הגיהנום פוסקת בשבת.

מעשים רעים מחמירים את עונשו של אדם בגיהנום: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א'), ולעומתם מעשים טובים מקלים על עונשו שם: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו, עמוד ב').

במסכת עירובין נאמר: "ואמר רבי ירמיה בר אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים" (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ט, עמוד א').

גם במסכת שבת ישנו אזכור של הגיהנום בהקשר של חמי טבריה: "וְהָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יוֹסֵי הָא מַעֲשֶׂה דְּאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא דְּתוֹלְדוֹת חַמָּה הוּא וְאָסְרִי לְהוּ רַבָּנַן אֲמַר לְהוּ הַהוּא תּוֹלְדוֹת אוּר הוּא דְּחָלְפִי אַפִּיתְחָא דְגֵיהִנָּם" (דף ל"ט עמוד א'). הסבר: בחמי טבריה יש מעיינות שמהן נובעים מים רותחים בחום של כ-60 מעלות, והתלמוד מתייחס אליהן כ-"תולדות האור" מכיוון שהם "התחממו בפתח הגיהנום", ומכאן ניתן להבין שהגיהנום הוא מתחת לאדמה.

המונח "גיהנום" עצמו לא מוזכר בתנ"ך אך בתלמוד זיהו את גיהנום עם שאול המקראית: "שבעה שמות יש לגיהנם ואלו הן שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ התחתית" (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ט, עמוד א').

על פי התלמוד לגיהנום יש שבעה מדורים (תלמוד בבלי, סוטה, דף י', עמוד ב'), והמדרשים זיהו את שבעת שמות הגיהנום כשמות המדורים השונים: "שבע שמות נקראו לגיהנם: שאול, אבדון, גיהנם, באר שחת, טיט היון, ציה, צלמות. ובין כל אחת ואחת מהלך שלש מאות שנה, נמצא עמוקה של גיהנם שני אלפים ומאת שנה."(אוצר המדרשים, אייזנשטיין, ערך "הלל")

קיים מנהג של אמירת קדיש במשך אחד עשר חודשים לאחר פטירת קרוב. אחד ההסברים לכך הוא שלפי המסורת באגדה ובמדרש תקופת שהותם של הרשעים בגיהנום היא שנים עשר חודשים (למשל "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש", משנה, מסכת עדיות, פרק ב', משנה י'). כדי שהנפטרים לא ייראו כרשעים הזקוקים להצלה כל אותם שנים עשר החודשים, אומרים קדיש רק במשך אחד עשר חודשים. ממקור זה וממקורות נוספים עולה כי הגיהנום אינו בהכרח עונש נצחי, אלא לפעמים משמש כתחנת מעבר וכעונש זמני. עם זאת יש חטאים כבדים שעליהם, על פי חז"ל: "גיהנם נתנעלת בפניהם ונידונין בה לדורי דורות" (תוספתא, סנהדרין, פרק יג, הלכה ה).

הראשונים נחלקו אם הגיהנום הוא מצב פיזי, ייסורים, סבל וכליה בעולם הזה (רמב"ם, הקדמה לפרק חלק), או ענישת הנשמות לאחר המוות (רמב"ן, שער הגמול).

גיהנום בנצרותעריכה

 
לוציפר מעונה באגם האש, מתוך הספר המאויר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי

הגיהנום הוא מושג מרכזי בנצרות ומופיע במפורש כבר בברית החדשה. רוב המופעים במקור היווני הם של המלה Γέεννα (שמתורגמת לאנגלית כ-Gehenna) שהיא תעתיק או תרגום של "גיהנום" בעברית ובארמית, כמקום בו נשפטים המתים. בנוסף מופיעה המלה ᾅδης‏ (Hades), לרוב בציטוטים מהמקרא כתרגום למונח "שאול", ובמקום אחד מופיעה המלה ταρταρῶ‏ (Tartarus), כמקום אליו נשלחו המלאכים המורדים. בגרסאות האנגליות של הברית החדשה שלוש המלים מתורגמות למלה Hell. מאזכורים אלה ניתן להסיק כי מושג הגיהנום בנצרות הראשונית מאחד מושגים מהיהדות, מהמיתולוגיה היוונית, ומהזורואסטריות ומשקף אמונה בעולם הבא שהייתה מושרשת בנצרות כבר בתקופת חיבור הברית החדשה. מקומה של אמונה זו משמעותי יותר מאשר ביהדות על פי המשנה והתלמוד שנכתבו בתקופה זו ואחריה.

בזרמים השונים של הנצרות התפתחו תיאורים שונים של הגיהנום, שהמשותף להם הוא קישורם עם סבל, אומללות ואימה. קיימות מחלוקות בשאלות רבות כגון האם השהייה בגיהנום היא זמנית או נצחית, האם הגיהנום הוא מקום או מצב רוחני, והאם האל נוכח גם בגיהנום או נעדר ממנו. שאלות אלה הן חלק מהדיונים בתאולוגיה הנוצרית עד ימינו. בתרבות המערבית הייתה תהודה רבה לתיאורו הלירי של הגיהנום ביצירתו של דנטה אליגיירי, "הקומדיה האלוהית".

לאיום בגיהנום היה תפקיד חשוב בהשלטת מרותה של הכנסייה על המאמינים בעיקר בימי הביניים, על ידי רעיון המחילה המוענקת עלי ידי הכנסייה כנציגתו של ישו עלי אדמות.

על פי הנצרות הקתולית יש בנוסף לגן עדן וגיהנום מקום הידוע בשם "כור המצרף" (פורגטוריום) שתפקידו לזכך אנשים שחטאו, אך הגיעו לגאולה וטרם שילמו עבור חטאיהם. בניגוד לגיהנום, שם הסבל הוא נצחי, בכור המצרף הסבל זמני, וניתן אף לקצרו בעזרת האשראי השמימי של הכנסייה. התאולוגיה הכרוכה בכך אפשרה מתן כתבי מחילה תמורת כסף לצדקה. זה היה הזרז שהניע את מרטין לותר לפרסם את ביקורתו על הכנסייה, שגררה בתורה את הרפורמציה ועליית ההנצרות הפרוטסטנטית.

בקרב תאולוגים ואנשי דת נוצרים הייתה מאז ומתמיד הסתייגות מרעיון הגיהנום בדמותו הנפוצה – בשל הסתירה בינו למושגי אהבת האל והישועה שהבטיח לחוטאים. אוריגנס, מהחשובים שבאבות הכנסייה הקדומים אך גם אחד השנויים ביותר במחלוקת, החזיק בדעה שהגיהנום הוא מקום אמיתי, המכיל אש בוערת; אך גם שאף אדם לא יסבול עונש נצחי, ושהגאולה היא אוניברסלית ולא מוגבלת לחלק מהאנושות (הוגים אוניברסליים יותר אף הטיפו לכך שגם השטן והמלאכים שנפלו יוושעו בסופו של דבר). דעות כאלו, אף שאומצו חלקית על ידי תאולוגים משפיעים, נדחו על ידי הקונצנזוס. במערב הלטיני התקבע רעיון הגיהנום המוכר במאה השביעית לכל המאוחר. מראשית המאה ה-19, התכרסמה תקפות האמונה המסורתית בעונש נצחי. בקרב הפרוטסטנטים הליברלים, מאז שליירמאכר והלאה, אומצו שוב הרעיונות אודות ישועה אוניברסלית והוודאות שאיש לא יסבול לעד, והפכו לדעה הרווחת והמקובלת בזרמים אלו במאה ה-20. הפרוטסטנטים האוונגליסטים, שהתגבשו מתוך ריאקציה פונדמנטליסטית נגד הליברלים והרבו להדגיש את ממשות אש הגיהנום, נקלעו למחלוקת בנושא משנות ה-1970. מספר מנהיגים ידועים, כמו ג'ון סטוט, אימצו את הרעיון לפיו נשמת החוטאים תימוג לאחר זמן-מה ולכן הם לא יסבלו לעד. ראייה זו צברה תנופה לקראת סוף המאה. תאולוגים קתולים בולטים, כמו קרל רהנר והנס אורס פון בלתזר, נטו לעמדות של ישועה אוניברסלית באופן פרטי, בספריהם. הכנסייה הקתולית כגוף אשררה את נצחיות הגיהנום, ואת שילוחם שמה של מי שחטאו חֵטְא מָוֶת ולא כיפרו עליו בחייהם, בקטכיזם הכללי המעודכן שלה מ-1992. הנצרות האורתודוקסית, שמבחינה היסטורית הייתה סובלנית יותר מן המערב כלפי האפשרות לגאולה כללית, דבקה אף היא במסורת של עונש נצחי וממשי לחוטאים הקשים, למרות שבישופים אורתודוקסים הצטרפו למגמה האוניברסלית בעולם הנוצרי.[3]

תיאור הגיהנום בספרות העבריתעריכה

"מחברת התופת והעדן" היא המחברת ה-28 בספרו של עמנואל הרומי "מחברות עמנואל", שפורסם בשנת 1320 לערך. היא כוללת תיאור מפורט של סיור בגיהנום, ובו למשל:

מִשָּׁם נָסַעְנוּ וְהִנֵּה שׁוּחָה עֲמֻקָּה
בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה
לֹא יִשָׁמַע בָּהּ רַק קוֹל בְּכִי וְקוֹל צְעָקָה
וּבְתוֹכָהּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים
וְעַקְרַבִּים חֲבַרְבֻּרִים
וַיֹאמֶר אֵלַי הָאִישׁ זֹאת נִקְרֵאת אֶרֶץ נְשִׁיָּה
וּבְשֵׁם אַחֵר שְׁאוֹל תַּחְתִּיָה
וְהִיא מְקוֹם הָאֲנָשִׁים הַמְּשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָא

מקום נרחב מוקדש לתיאורם של אלה שבחייהם נחשבו מוסריים ונכבדים, אך בגיהנום נחשפה דמותם האמיתית, כגון "זֶה הָאִישׁ הָיְתָה לוֹ לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת, אַף בַּלֵּב פָּעַל עַוְלוֹת". רעיון דומה מופיע בסאטירה "עמק רפאים" מאת יצחק בר לווינזון - חולה מסוכן המבקר בגיהנום רואה בו "כמה אנשים שהיו מוחזקים אצלנו לאנשים ישרים, ויש מהם שנחשבים אצלנו לצדיקים גדולים וחסידים ועמודי עולם".

בספר "ראשית חכמה" של אליהו וידאש איש צפת (מתלמידיו של הרמ"ק) שהודפס לראשונה בשנת 1578, ניתן תיאור מפורט של שבעת מדורי הגיהנום וסוגי החוטאים המאכלסים אותם.

ספר "שבט מוסר", מאת אליהו הכהן מאיזמיר, שיצא לאור בשנת 1712, כולל אף הוא תיאורים של הגיהנום, שנועדו לקורא "הרוצה לדעת מהו גיהנום כדי לשמוע ולכניע לבבו הערל לשוב אל ה' ולזכות ולנחול חלקו בגן עדן". בתיאורים: "יש מי שתולין וחונקים אותו ויש מי שהורגים אותו וחונקים אותו ויש מי שנוקרים את עיניהם ויש מי שתולין אותם בקדקדי ראשיהם. הכל כפי כבדות העבירות שעשה".

תיאור של הגיהנום מופיע גם בסיפורו של ש"י עגנון "המשל והנמשל" (הנכלל בקובץ "עיר ומלואה").[4] בניגוד לתנאי החום והקור הקיצוניים המופיעים ברבים מתיאורי הגיהנום, מתאר עגנון: "באותו המדור לא חם ולא קר ולא פושר".

גיהנום בתרבות הפופולריתעריכה

לרוב, בתרבות הפופולרית הגיהנום מתואר ככבשן לוהט או "תופת" (Inferno) עם להבות בכל מקום, הנמצא במעמקי האדמה. קירות הגיהנום הם בצבעי אדום עזים ובין הסלעים המחודדים זורמים נהרות לבה רותחת. האנשים בגיהנום עוברים עינויים שונים ואכזריים בידי השטן ומשרתיו. השטן מתואר לרוב כשד אדום, גדול ובריון בעל קרני תיש גדולות על המצח וקלשון בידו.

בקומיקסעריכה

סדרת הקומיקס "הלבוי", שיוצאת לאור על ידי חברת ההוצאה לאור Dark Horse Comics ואף עובדה למספר סרטים, מתרכזת סביב דמותו של שד שהובא לכדור הארץ מהגיהנום על ידי הנאצים אך נתפס בידי בעלות הברית וחונך להיות טוב. גם סדרת הקומיקס "ספון" מתאפיינת כסדרה בעלת מאפיינים דתיים, כאשר היא מעלה סוגיות הקשורות במלחמה בין גן עדן לגיהנום, כאשר בני האדם נלכדים באמצע (כמו גם ניצולו של חייל בן אנוש בידי הגיהנום כדי להוביל צבא כנגד ממלכת גן-עדן).

במוזיקהעריכה

סגנון תרבותי ומוזיקלי אשר ידוע בהתעסקותו בגיהנום, בשטן ובמוות הוא ההבי מטאל. שירי המטאל אשר נכתבו על נושא הגיהנום והשטן רבים מספור. עם המפורסמים שבהם נמנים "Highway to Hell" ("כביש ראשי לגיהנום") ו-"Hells Bells" ("פעמוני הגיהנום") של AC/DC, ‏"The Number of the Beast" ("המספר של החיה") של איירון מיידן, "Burn in Hell" ("להישרף בגיהנום") של טוויסטד סיסטר, "Dante's Inferno" ("התופת של דנטה") של Iced Earth ורבים אחרים (ראו פולחן השטן ברוק הכבד).

סרט הקומדיה "שטן על הזמן" ("Little Nicky") מציג באופן הומוריסטי את התעסקותה של תרבות המטאל בנושא הגיהנום והשטן.

בטלוויזיהעריכה

הסדרה "לוציפר" עוסקת בשטן שפורש מגיהנום עובר לגור בלוס אנג'לס. על פי הסדרה (שמבוססת על סדרת קומיקס באותו השם) אדם מגיע לגיהנום רק אם מרגיש אשם על מעשיו בתקופת חייו. לכל אדם יש מקום מוגדר בגיהנום החתום בדלת לא נעולה. יש שני סוגי עינויים: פיזי ומנטלי. במידה והאדם נידון לכינוי מנטלי- הוא יחווה את הרגע בחיים שעליו הוא מתחרט יותר מכל שוב ושוב, עם שינויים קלים בכל פעם.

משחקי וידאועריכה

שתי סדרות משחקים בולטות שהגיהנום (ואף מחוזות אחרים של העולם הבא) משחק בהן תפקיד מרכזי הן סדרת Doom וסדרת Painkiller. בסדרת Doom הוכנסו אלמנטים רבים מתחום המדע הבדיוני, כאשר השער לגיהנום נפתח בטעות/בכוונה (תלוי במשחק) במהלך ניסויים מדעיים בטלפורטציה, ואף השדים המופיעים בגיהנום משופרים בחלקם בטכנולוגיות של בני אנוש, תוצאה של ניסויים מרושעים ושטניים. העיצוב של שלבי הגיהנום במשחק תואם, פחות או יותר, את התיאור הנפוץ שהופיע לעיל, יחד עם סמלים שטניסטיים רבים.

סדרת Painkiller לעומתה מתאפיינת במוטיבים דתיים רבים כאשר בנוסף לגיהנום מופיע גם כור המצרף וניתן לפגוש בדמויות מהמיתולוגיות היהודית והנוצרית כמו סמאל, לוציפר, אשמדאי, איב (חווה) ועוד. הגיהנום, שמופיע בשלב האחרון במשחק, מעוצב בצורה יוצאת דופן מהמקובל, והוא נראה כמו גרסה מעוותת של שדות קרב שונים ממלחמות שהתרחשו במשך ההיסטוריה, מעין פרפרזה לאמרתו של ויליאם ט. שרמן "מלחמה היא גיהנום".

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה, מסכת עדיות, פרק ב', משנה י'.
  2. ^ ילקוט ראובני פרק ג
  3. ^ Michael McClymond, The Devil's Redemption: A New History and Interpretation of Christian Universalism. Baker Academic, 2018. עמ' 41-45.
  4. ^ שמואל ורסס, "גלגולי מוטיב בספרו של ש"י עגנון, 'המשל והנמשל'", בספר מחקרים בספרות ישראל, מוגשים לאברהם הולץ, בעריכת צביה בן-יוסף גינור, 2003