ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קתוליקוסיוונית: καθολικός, בריבוי καθολικοί) (בארמנית: Կաթողիկոս, בגאורגית: კათოლიკოს, בערבית: جاثلیق) הוא תואר מנהיגן של כמה כנסיות נוצריות מזרחיות. התואר משמש את ראש הכנסייה האפוסטולית הארמנית ואת ראש הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית, וראשי כנסיות אוטוקפליות אחרות בעיראק והודו, כמו במקרה הפטריארך של הכנסייה האשורית של המזרח (בעבר ידועה כ"כנסייה הנסטוריאנית"), ואת ראש הכנסייה של מלנקרה בהודו. בכנסיות אחדות, כולל הכנסייה האתיופית התארים קתוליקוס ופטריארך הולכים ביחד. קיימים קתוליקוסים הכפופים לפטריארכים - למשל הקתוליקוס של הכנסייה הסורית-מלנקרית מהודו, ובימי הביניים - הקתוליקוסים האורתודוקסים של אירנופוליס ושל רומגיריס.

מקור השם

עריכה

המושג בא מהמילים היוונית καθ'ὅλου (כלומר "בכלל")(שבהן המילה κατά = מטה, ὅλος = כל), שמשמעותה "אוניברסלי, כללי". במקורה המילה "קתוליקוס" ציינה נציג ממלכתי אחראי על אזור מסוים בפרובינקיות של האימפריה הרומית. משמעות אחרת הייתה פקיד אחראי על האוצר. כשם של תפקיד מנהלי עבר לשימוש גם באימפריה הפרסית[1].

כנסיות מיאפיזיטיות (כנסיות של שלוש הוועידות)

עריכה

הכנסייה האפוסטולית הארמנית

עריכה

הארמנים היו העם הראשון שקיבל את הנצרות בשלמותה והיא הפכה אצלם לדת המדינה. לפי המסורת, הכנסייה הארמנית הוקמה על ידי השליחים יהודה תדי הקדוש ובר תלמי הקדוש עוד בשנת 43 כשהתנצרו בהשפעתם הארמנים הראשונים. אולם העם כולו התנצר בשנת 301 בהנהגת גריגור המאיר, בימי המלך תירידט השלישי. לכן הכנסייה הארמנית נקראת גם "גרגוריאנית". ישו התגלה לגרגור, לפי המסורת, במקום על יד ירבאן, הקרוי לאחר מכן אצ'מיאדזין, שפירוש שמו הוא "התגלות". שם נבנה מתחם הפטריארכיה של ארמניה. גריגור המאיר נחשב לקתוליקוס הראשון[2].

 
קארקין השני, הקתוליקוס של כל הארמנים בשנת 2008

בשל קרב אווריאר שניהלו נגד האימפריה הסאסאנית, לא השתתפו הארמנים בוועידת כלקדון בשנת 451. בשנת 506 בסינוד שכונס על ידי הקתוליקוס בבקן, כסימן לעצמאותם כלפי האימפריה הביזנטית, החליטו לפרוש מהעיקרון הדיאפיזיטי (דיאפיזיסטי) שאומץ על ידי ועידת כאלקדון ולראות עצמם מונופיזיטים (או מונופיזיסטים). אמנם המונופיזיטיזם לבש אצלם צורה של מיאפיזיטיזם ולא של מונופיזיטיזם קיצוני (כפי שהטיף אויטיכס).

1. "הפטריארך העליון, הקתוליקוס של כל הארמנים" הוא התואר של המנהיג העליון של הכנסייה הזאת, שמושבו בעיירה אצ'מיאדזין, הפטריארכים האחרים - של ירושלים ושל קונסטנטינופול כפופים ל"קתוליקוס של כל הארמנים". הקתוליקוס מאצ'מיאדזין ממנה את רוב הבישופים הארמנים גרגוראינים בעולם, כולל באוסטרליה ואמריקה. הם מקבלים ממנו את סמיכת הכפיים במושבו בארמניה.[3]. הקתוליקוס עצמו נבחר לכל החיים על ידי קולגיום של בישופים ונחשב ל"ראשון שין שווים". את סמיכת הכפיים מקבל מידי 12 בישופים. [4]. התואר "קתוליקוס" הונהג אצל הארמנים בשנת 363 [דרוש מקור]. לעומת זאת

הקתוליקוס הנוכחי "של כל הארמנים", המכהן החל מ-27 באוקטובר 1999 הוא קארקין השני (נרסיסיאן). לפני שם הקתוליקוס נהוג להשתמש בביטוי "הוד קדושתו". תאריו הרשמיים הם:

קארקין השני, משרתו של ישוע המשיח, בחסד אלהים ורצון האומה, בישוף ראשי וקתוליקוס של כל הארמנים, פטריארך עליון של הכס הכלל-לאומי האררטי רם-המעלה, כנסיית האם האפוסטולית של אצ'מיאדזין הקדושה והאוניברסלית

[5]

2.בשנים 705552 התקיימה גם "כנסייה אלבנית" באזור שנקרא בזמנו "אלבניה", במובן של "אלבניה הקווקזית". בארמנית האזור נודע כ"אחבאנק" .גם בראשה עמד קתוליקוס החל מן המאה השביעית.[6] עם הפלישה האסלאמית ואחרי המיזוג בין הכנסייה האלבנית וזו הארמנית בשנת 705, המעמד של הקתוליקוס האלבני ירד בהדרגה עד לביטולו הסופי בשנת 1813[7]. הנוצרים האלבנים הקווקזים שלא המירו את דתם לאסלאם, השתייכו בהמשך לכנסייה האפוסטולית הארמנית בהנהגת הקתוליקוס מאצ'מיאדזין.

3. בנוסף קיים קתוליקוס ארמני עצמאי מבחינה מנהלית - הקתוליקוס הארמני של הבית הגדול של קיליקיה' או הקתוליקוס של סיס הוא קתוליקוס אזורי שמושבו באנטליאס, על יד ביירות, בלבנון. מוסד זה מקורו בהעברת הקתוליקוסות הארמנית לקיליקיה בשנת 1058. בשנים 1375-1186 הייתה קיימת בקיליקיה מדינה ארמנית עצמאית הידועה כ"ארמניה הקטנה, ושבירתה הייתה סיס.

אחרי שהוחזרה הקתוליקוסות לאצ'מיאדזין בשנת 1441, המנהיג המקומי של הכנסייה, הקתוליקוס גריגור ה-9, שהיה קשיש וחולה, סירב לעבור לאצ'מיאדזין, אולם הורה על הוועידה הכנסייתית- עממית להתכנס באצ'מיאדזין ולבחור שם בקתוליקוס חדש (קיארקוס ויראפצי, 1443-1441). לפי בקשת הארמנים בקיליקיה, שמר גריגור ה-9 על התואר קתוליקוס והקים לפיכך קתוליקוסות חדשה[8]. מאוחר יותר, בשנת 1921, עם עזיבת הכוחות הצרפתיים את קיליקיה העברת האזור לשלטון הטורקי, הארמנים ששרדו את רצח העם והגירושים בשנים 1920-1915, עברו ללבנון, סוריה ולצרפת.[9]. מושב הקתוליקוס מקיליקיה עבר בתקופה זו נדודים רבים במשך 10 שנים עד בשנת 1930 התיישב באנליאס בלבנון. מפני שהקתוליקוס של סיס איבד כמעט כל הדיוקסיות שלו, פרט לדיוקסיית חלב הוא נמצא אז בסכנת קץ קיומו. על מנת לשמור עת מוסד היסטורי זה, בהוראת הקתוליקוס מאצ'מיאדזין, בשנת 1929, הפטריארך הארמני של ירושלים ויתר לעמית שלו מקיליקיה את הדיוקסיות דמשק וביירות והפטריארך הארמני של קונסטנטינופול ויתר לטובתו על הדיוקייסת קפריסין. כיום כפופות לסמכות הקתוליקוס של סיס הדיוקסיות לבנון, סוריה וקפריסין[10]. החל מ-28 ביוני1995 מכהן בתפקיד הקתוליקוס של סיס ארם הראשון (קשישיאן).

4. בשנים 1895-1113 היה קיים קתוליקוס עצמאי גם באי אחטמר. כשבשנת 1113 נבחר ב"מנזר האדום" (קרמיר ואנק) קתוליקוס חדש בן 20 בשם גריגור, הדבר עורר זעמו של הבישוף של אחטמר, דוד. בנימוק שגריגור היה צעיר מדי, ושמושבו נמצא מחוץ לגבולות ארמניה, שאחטמר היה בעבר מושב הפטריארך בשנים 947-927 ובידי הכנסייה באחטמר נמצא שרביטו ושרידים אחרים של גריגור המאיר הקדוש, מועצה של חמישה בישופים הכריזו על דוד כקתוליקוס של כל הארמנים, כלומר כ-"אנטי-קתוליקוס"[11].

יש לציין כי בשנות השלטון העות'מאני שתי הקתוליקוסויות של אחטמר ושל סיס היו כפופות בעניינים מנהליים לפטריארך הארמני של איסטנבול, בהתאם לרצון הסולטאנים.[12].

הכנסייה האורתודוקסית האתיופית

עריכה

קיימת משנת 380 ובראשה הפטריארך של חבש והקתוליקוס של אתיופיה, איצ'גה של טקלה היימנות וארכיבישוף של אקסום. כעת מושב הפטריארך באדיס אבבה הוא פנוי, בעקבות מותו של אבונה פאולוס גברה יוהנס ב-17 באוגוסט 2012.

הכנסייה האורתודוקסית הסורית (של אנטיוכיה ושל כל המזרח) ("יעקובית")

עריכה

מאנטיוכיה לדייר זעפרן ועד דמשק

עריכה

הכנסייה האורתודוקסית הסורית היא יורשת הכנסייה העתיקה של אנטיוכיה שהוקמה לפי המסורת, על ידי השליח פטרוס הקדוש. היא משתמשת במיסה הקדומה של יעקב הצדיק ושפת הפולחן שלה היא ארמית-סורית. בשנת 512 בסינוד שהתקיים בצידון נבחר לפטריארך מר סברוס, שהתנגד להחלטת ועידת כלקדון. הכנסייה שהכריזה על נאמנותה להחלטת ועידת כלקדון, או הכנסייה הכלקדונית הסורית בראשות הפטריארך היריב פלביאן הפכה לכנסייה היוונית אורתודוקסית של אנטיוכיה. בשנת 518 נאלץ מר סבריוס להימלט מאנטיוכיה לאלכסנדריה ומעמד המוסד שעמד בראשו התחיל להתערער. מי שהצליח לשקם את הכנסייה הלא-כלקדונית זאת היה לבסוף הבישוף המיאפיזיטי של אדסה יעקב בראדאי, שכיהן ב-578-543. משום כך הזרים היו קוראים לכנסייה זו "יעקבית", כינוי שעד היום אינו מקובל עליה.[13]. מושב הפטריארך הסורי אורתודוקסי של אנטיוכיה נדד בין מנזרים שונים - ביישובים כמו קרתמין, קנשרין (כלקיס) על יד חלב, מלטיה ואמיד (דיארבקיר), עד שבשנת 1293 השתקע בדיירא דמר חנניא ("דיירו דמור חנניו" או "דיירו דכורכמו") ,בערבית "דייר זעפרן", הידוע גם כטור עבדין שבעיר מרדין. הפטריארכים הסורים של אנטיוכיה ישבו במנזר זה עד שנת 1933 כשנאלצו לעקור מטורקיה לסוריה - לחומס, והחל משנת 1959 בדמשק.

הכנסייה הסורית האורתודוקסית בפרס

עריכה

הנסיבות ההיסטוריות יצרו מרכז נוסף של עדה זו, במזרח, תחת שלטון פרסי. רוב הנוצרים בפרס אימצו בהתחלה את הגישה הנסטוריאנית המונופיזיטית שעזרה להם לטעון בפני השלטונות הפרסים שהם אינם שוב תלויים במוסדות הכנסייתיים שבאימפריה הרומית, אויבת של פרס. הקתוליקוס מסלבקיה הכריז עצמו לפטריארך והשווה את מעמדו לזה של הפטריארך מאנטיוכיה. לעומת זאת חלק מהנוצרים בערים מוסול, נינווה, ותיכרית (טיגריס) המשיכו עדיין להיות נאמנים לדת העתיקה הדו-פיזיטית ולהיות כפופים לפטריארך האורתודוקסי מאנטיוכיה[14]. אולם, אחרי פיצול הפטריארכיה מאנטיוכיה בשנת 512 סיעה "אורתודוקסית" זו הכירה דווקא בסמכות אותם הפרטיארכים של אנטיוכיה שהוגלו בגלל בחירתם במיאפיזיטיזם. נוצרים אלה מפרס קיבלו עליהם את עול "הכנסייה הסורית אורתודוקסית", כפי שאורגנה על ידי יעקב בראדאי. יעקב בראדאי הכתיר בשנת 559 את הבישוף אהודמה (575-559) כ"מטרופוליט גדול של המזרח"[15]. יורשיו בתפקיד של אהודמה הקדוש השתמשו החל מן המאה השביעית בתואר "מפריאן" או "מרפריונו" - כלמור "אב", "מוליד" (דומה ללשון "הפרה" בעברית) כעדיף על זה של קתוליקוס נהוג יותר אצל הכנסיית המזרח של האשורים. עם זאת, החל מן המאה ה-13 גם ה"מפריאן" נקרא לפעמים "קתוליקוס של המזרח". מושב הבישופים הסורים בפרס היה בהתחלה בתיכרית ובמאה ה-12 עבר למנזר דיירו מור מתאי במוסול. המפריאנים שכנו לסירוגין במוסול עד אמצע המאה ה-19[16]. בשנת 1860 החליט הסינוד של הכנסייה הסורית האורתודוקסית שהתכנס בדייר אל זעפרן לבטל את התואר של מפריאן של המזרח.

הכנסייה הסורית האורתודוקסית בהודו

עריכה

לפי המסורת הנצרות הובאה להודו, באזור קראלה, בשנת 52 על ידי השליח תומאס הקדוש. הנוצרים המקומיים דוברי השפה מלאיאלם הידועים כ"נסראנים" או "הנוצרים של תומאס הקדוש" הכירו עם השנים את סמכותה של הכנסייה הלא-כלקדונית מן העיר אדסה - כנסיית המזרח של האשורים ("נסטוריאנית") ואימצו את הסורית-ארמית שפת פולחנם. הקהילה הייתה זמן רב אוטונומית תחת הנהגת מנהיג מקומי.במאה ה-16 לרגל הסינוד בדיאמפר בשנת 1559 כמרים פורטוגזים ניצלו את חולשת המוסדות של הכנסייה במזרח והשתלטו על מסגרות הכנסייה ההודית תוך הכנה להעברתה לידי שליטת האפיפיור. נגד מגמה זו קמו במאה ה-17 כמרים בראשות הארכידיאקון תומאס שנשבעו ב-3 בינואר 1653 (במה שנקרא "שבועת הצלב העקום" - "קונן קוריסו סתיאם") שלא להצטרף ל"דת הפרנקים" ו"לא לקבל את אמונת האפיפיור מרומא". ב-1665 ביקר בהודו שליח של הפטריארך הסורי אורתודוקסי של אנטיוכיה והנוצרים של תומאס הקדוש בראשותו של הארכידיאקון תומאס החליטו להכריז על נאמנות לפטריארך הנ"ל ולכנסייה הסורית האורתודוקסית ("יעקבית"). הם עזבו את מה שנקרא הפולחן הסורי (אשורי) המזרחי לטובת הפולחן הסורי המערבי. הכנסייה זאת, תחת הנהגתו של תומאס שהוסמך למטרופוליט, ידועה בשם כנסיית מאלנקארה. כנסיית מאלנקארה ידעה במהלך השנים שורה של פילוגים:

  • - ב-1772 נפרדה ממנה הכנסייה הסורית העצמאית של מלאנקארה
  • ב-1912 - התפצלה לשתיים:
    • הכנסייה הנוצרית הסורית היעקבית - תומכי הפטריארך מאנטיוכיה, איגנטיוס עבד אלוהו (עבדאללה) השני.

בשנת 1975 הפטריארך של אנטיוכיה, יעקוב השני, החיה את תפקיד המפריאן - הקתוליקוס של הודו, גם בקרב הפלג הזה של הנצרות הסורית אורתודוקסית, ומינה בתפקיד זה את מור פילוקסנוס, תחת השם בסליוס פואלוסה השני. בשנת 1980 בפעם הראשונה קתוליקוס הודי, בסליוס פאולוסה השני, ניהל את טקס הכתרת הפטריארך הסורי החדש של אנטיוכיה - איגנטיוס זכא הראשון איוואס. מרפריאן הנוכחי של הכנסייה הנוצרית הסורית היעקבית, קתוליקוס של המזרח ושל הודו, הוא אבון מור בסליוס תומאס הראשון (החל משנת 2002). מושבו הרשמי הוא במרכז ע"ש מור איגנטיוס זכא הראשון בפותנקרוז, על יד קוצ'י. הוא מתגורר בסמינר מור איגנטיוס בקותאמנגאלאם במחוז ארנאקולאם.

    • כנסיית מלאנקארה הסורית אורתודוקסית - תומכי המטרופוליט בסיליוס פאולוסה הראשון, שהוכרז ב-1912 קתוליקוס של המזרח על ידי הפטריארך המודח של אנטיוכיה, איגנטיוס עבדול מסיח השני. האקס-פטריארך זה עבר להודו והחליט להחיות שם את מוסד המפריאנות של תיכרית שבוטלה ב-1860. כנסיית מלאנקארה זו התארגנה בשנת 1934 עם מוסדות קבועים בקוטאיאם בדרום קראלה.

בשנת 1964 התקיים בקוטאיאם סינוד עולמי סורי אורתודוקסי בראשות הפטריארך מור איגנטיוס יעקב השלישי מאנטיוכיה, שבו המפריאן של הודו הוכרז כ"קתוליקוס של המזרח" האחראי על עיניני הכנסייה בהודו לבד. בסינוד זה הושג זמנית בלבד איחוד בין שני הפלגים היריבים, אך הם נפרדו שוב באמצע שנות ה-1970.[17]. הקתוליקוס הנוכחי של כנסיית מלאנקארה הסורית האורתודוקסית הוא בסליוס מרתומא פאולוסה השני (החל משנת 2010. הוא נושא את התארים "קתוליקוס של המזרח ומטרופוליט של מלאנקארה".

בשנת 1964 הסינוד העולמי הסורי אורתודוקסי שהתכנס בקוטאיאם בהודו החליט להחיות את תפקיד המפריאן בהקשר ההודי. המפריאן של הודו אימץ את התואר "קתוליקוס של המזרח", כשסמכותו מוגבלת למאמינים מהודו בלבד[18].

כנסיות של המזרח (של שתי הוועידות)

עריכה
 
מר דינכא הרביעי, קתוליקוס-פטריארך של כנסיית המזרח של האשורים, בשנת 2008

כנסיית המזרח של האשורים (כנסייה פרסית, "נסטוריאנית")

עריכה

לפי המסורת הוקמה בשנת 33 על ידי השליח תומאס הקדוש, וכן על ידי מארי הקדוש ואדאי הקדוש, כמסופר בספר האפוקריפי "משנת אדאי".

ההקשר הגאופוליטי של הקמת כנסיית המזרח נוצר על ידי היריבות הפוליטית הגדולה שבין האימפריה הרומית ובין האימפריה הפרסית הסאסאנית. השליטים הזורואסטריסטים של פרס לא ראו בעין יפה את הקשרים שבין הנוצרים שבתחום שליטתם ובין הנוצרים שבאימפריה הרומית שאימצה במאה ה-4 את הנצרות כדת רשמית.

כנסיית המזרח התארגנה ב-310 והייתה השנייה אחרי הכנסייה האפוסטולית הארמנית שהנהיגה את מוסד הקתוליקוס. התואר אומץ על ידי הבישופים של בירת פרס, סלבקיה-קטסיפון שהיו ראשי הכנסייה של המזרח או של פרס, אך היו כפופים לפטריארך של אנטיוכיה. לבישוף פאפא בר גגאי (או אגאי)(329-317) היה לראשונה כבישוף של סלבקיה-קטסיפון מעמד-על לגבי הבישופים האחרים בפרס וככל הנראה נשא הראשון תואר של קתוליקוס[19]. הכנסייה הפרסית או כנסיית המזרח של האשורים הפכה לאוטוקפאלית בשנת 431 כשהקתוליקוס של אז דחה את החלטות ועידת אפסוס.

במאה ה-5, הבישוף מור יצחק (410-399) שארגן את ועידת סלבקיה-קטסיפון קרא לעצמו בישוף של סלבקיה-קטסיפון, קתוליקוס וראש הבישופים של כל המזרח ומעמדו זה הוכר על ידי המלכים הפרסים. שושלת זו של קתוליקוסים הקימה את "כנסיית המזרח" והובילה את התפתחות "הפולחן הסורי (אשורי) המזרחי". ידועה במערב כ"כנסייה הנסטוריאנית", כנסייה זו, באמצעות מנהיגה דינכא הרביעי, דרשה בשנת 1976 להפסיק את השימוש בכינוי הזה, שאינו תואם מזמן את המשנה הכריסטולוגית שלה. כנסיית המזרח האשורית אינה קוראת לעצמה "אורתודוקסית" אלא "קדושה", "קתולית" (במובן של "אוניברסלית", "כלל-עולמית" בלבד) ו"אפוסטולית" בהתאם ל"קרדו" מוועידת ניקאה וקונסטנטינופול ("אנחנו מאמינים בכנסייה אחת, קדושה, קתולית ואפוסטולית

הקתוליקוס הנוכחי הוא מר דינכא הרביעי, המכהן החל מ-17 באוקטובר 1976. עד שנת 1984 ישב בטהראן, באיראן ולאחר מכן במורטון גרוב על יד שיקגו, בארצות הברית.

.

הכנסייה הקדומה של המזרח

עריכה

הוקמה על ידי סיעה של כנסיית המזרח של האשורים שדחתה בשנת 1968 את אימוץ לוח השנה הגרגוריאני. הקטוליקוס -פטריארך של בגדאד, מהשנת 1972 - אדאי השני.

כנסיות אורתודוקסיות (של שבע הוועידות)

עריכה
 
הקתוליקוס-פטריארך של כל גאורגיה, איליה השני, בשנת 2009

הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית

עריכה

לפי המסורת, הכנסייה הוקמה על ידי השליח אנדראס הקדוש במאה הראשונה. אצל הגאורגים היה קיים התואר קתוליקוס החל משנת 475 או 484 ועד 1811, כשגאורגיה סופחה לרוסיה. בין 1811 - ובין 1917 היא התמזגה בתוך מוסדות הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. בשנת 1917 הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית הפכה לאוטוקפאלית וראשה הוכרז שוב כקתוליקוס, שמושבו בטביליסי. החל מ-023 בדצמבר 1977, הקתוליקוס-פטריארך של כל גאורגיה, ארכיבישוף של מצחתה וטביליסי, הוא איליה השני.

כנסיות קתוליות (נצרות מזרחית קתולית)

עריכה

(כנסיות באיחוד מלא עם רומא)

הכנסייה הקתולית הכלדאית

עריכה

היא כנסייה שהתפחה מתוך כנסיית המזרח של האשורים ונפרדה ממנה במאה ה-16 על ידי איחוד מלא עם הכנסייה הקתולית והכרת סמכות האפיפיור. חסידיה הם בני העם אשורי או כלדאו-אשורי מעיראק שהיו זמן רב דוברי ניב ארמי. המנהיג שלה הנוכחי, הקרדינל - קתוליקוס-פטריארך הקתולי הכלדאי של בבל הוא כעת עמנואל השלישי דלי. מושבו בבגדאד.

הכנסייה הקתולית הארמנית

עריכה

לכנסייה ארמנית זו, שקמה בשנת 1742 (פרט כנסייה הקתולית ארמנית מלבוב שהוקמה ב-1620) יש קתוליקוס-פטריארך משלה, הנושא גם את התואר פטריארך, ויושב בכפר בזומר, בלבנון. החל משנת 1999 הקתוליקוס-פטריארך של הכנסייה הקתולית הארמנית הוא נרסס בדרוס ה-19 טרמוני. תוארו הרשמי הוא "פטריארך-קתוליקוס של בית קיליקיה".

קישורים חיצוניים

עריכה

(באנגלית)

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ J.Ph.Kottapparambil
  2. ^ א. לירון ע' 156
  3. ^ א.לירון ע' 157
  4. ^ אתר הכנסייה הארמנית באצ'מיאדזין
  5. ^ שם - הפרק על הקתוליקוס של כל הארמנים
  6. ^ אתר הכנסייה הארמנית באצ'ימאדזין
  7. ^ שם
  8. ^ אתר הכנסייה הארמנית באצ'מיאדזין
  9. ^ א.לירון ע' 157
  10. ^ אתר הכנסייה הארמנית באצ'מיאדזין
  11. ^ אתר הכנסייה הארמנית באצ'מיאדזין
  12. ^ שם
  13. ^ הכינוי "יעקבי" נמצא בשימוש אצל פלג של הכנסייה בהודו, ראה הכנסייה הנוצרית הסורית היעקבית
  14. ^ J.Ph.Kottapparmabil
  15. ^ J.Ph.Kottapparmabil
  16. ^ J.Ph.Kottapparmabil
  17. ^ J.Ph.Kottapparambil
  18. ^ J.Ph.Kottapparambil
  19. ^ J.Ph.Kottapparambil