ויקיפדיה

מקדש גנגאיקונדה

מקדש צ'ולה הינדי מהמאה ה-11, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו

מקדש בריהאדיסוואראר בגנגאיקונדה צ'ולאפורם (בטמילית: கங்கைகொண்ட சோழீசுவரர் கோயில்) הוא מקדש הינדי המוקדש לאל שיווה בכפר גנגאיקונדה צ'ולאפורם הממוקם במחוז ארייאלור (אנ') במדינת טאמיל נאדו שבדרום הודו. בניית המקדש הושלמה בשנת 1035 לספירה על ידי רג'נדרה צ'ולה הראשון, קיסר צ'ולה (אנ') כחלק מבירתו החדשה. מקדש זה של שושלת צ'ולה דומה בעיצובו, ויש לו שם דומה למקדש בריהאדיסוואראר העתיק יותר (נבנה במאה ה-11) השוכן כ-70 קילומטרים מדרום-מערב בתנג'אבור (אנ'). מקדש גנגאיקונדה צ'ולאפורם קטן ומעודן יותר ממקדש תנג'אבור. שניהם הם בין מקדשי שיווה הגדולים ביותר בדרום הודו ודוגמאות למקדשים בסגנון אדריכלות דרווידית (אנ').

מקדש גנגאיקונדה
கங்கைகொண்ட சோழீசுவரர் கோயில்
מבט מבחוץ על המקדש
מבט מבחוץ על המקדש
מבט מבחוץ על המקדש
אתר מורשת עולמית
המקדשים החיים הגדולים של צ'ולה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2004, לפי קריטריונים 2, 3
שטח האתר 24 דונם[1]
שטח אזור החיץ 29 דונם
חלק מתוך המקדשים החיים הגדולים של צ'ולה
הערות מקדש זה יחד עם מקדש איראווטסווארה הם הרחבה של האתר מקדש בריהאדיסוואראר שהוכרז ב-1987
מידע כללי
סוג מקדש
על שם שיווה
כתובת גנגאיקונדה צ'ולאפורם עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום גנגאיקונדה צ'ולאפורם, טאמיל נאדו, הודו
מדינה הודוהודו הודו
מייסדים רג'נדרה צ'ולה הראשון עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם הינדואיזם
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1035
סגנון אדריכלי אדריכלות דרווידית (אנ')
מידות
גובה 55 מטר
קואורדינטות 11°12′22″N 79°26′56″E / 11.206233°N 79.448889°E / 11.206233; 79.448889
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
החלק האחורי של הגופורם

המקדש הראשי, המבוסס על תוכנית ריבועית, מוקדש לאל שיווה, אך מוצגים בו כמקובל בהינדואיזם אלוהויות הינדיות אחרות כמו וישנו, דורגה, סוריה, הריארה (אנ'), ארדהאנרישוורה (אנ') ואחרים.[2] הפתח שלו פונה אל הזריחה וקודש הקודשים, כמו גם המנדפות (אנ')[א], מכוונים על ציר מזרח-מערב. בנוסף למקדש הראשי, יש במתחם המקדש מספר מקדשים קטנים יותר, מבני גופורם (אנ')[ב] ומונומנטים אחרים, כאשר חלקם נהרסו חלקית או שוחזרו במאות מאוחרות יותר. המקדש התפרסם בפסלי הברונזה שלו, יצירות האמנות על קירותיו, דמותו של השור המיתולוגי ננדי (אנ')[ג] והמגדל הנישא שלו, כמו גם חשיבותו מכך שנבנה על ידי רג'נדרה הראשון, והכתובות החקוקות הרבות שבו, אם כי אף אחת מהן איננה של הקיסר.

פרט למקדש זה, העיר העתיקה גנגאיקונדה צ'ולאפורם, בירת אימפריה אסייתית חזקה מסביבות 900 לספירה ועד 1215 לספירה, כלומר למעלה משלוש מאות שנים, נחרבה לחלוטין יחד עם שאר המקדשים ההינדים העיקריים של תקופת שושלת צ'ולה, והותירה מקום שומם. מקדש גנגאיקונדה צ'ולאפורם נשאר מקדש פעיל. ארבעה טקסים יומיים, ופסטיבלים שנתיים רבים מתקיימים שם, מתוכם הבולטים ביותר מהא שיוורטרי בחודש מאסי הטאמילי (פברואר – מרץ), אייפסי פורנמי במהלך חודש אייפסי (אוקטובר - נובמבר) ותירובדיראי במהלך חודש מרגאזי (דצמבר – ינואר). המקדש הוא אחת האטרקציות התיירותיות המתויירות ביותר בטאמיל נאדו. הסקר הארכאולוגי של הודו (אנ') (בראשי תיבות ASI) מנהל את המקדש כמונומנט מורשת מוגן. ארגון אונסק"ו הכריז עליו כאתר מורשת עולמית בשנת 2004, יחד עם מקדש איראווטסווארה בדראסורם. שני מקדשים אלו הם הרחבה של אתר המורשת העולמית "המקדשים החיים הגדולים של צ'ולה" שהוכרז ב-1987 וכלל אז רק את מקדש בריהאדיסוואראר בתנג'אבור.[3]

מיקום עריכה

מקדש בריהאדיסוואראר שוכן בכפר גנגאיקונדה צ'ולאפורם, כ-280 קילומטרים מדרום-מערב לצ'נאי וכ-50 קילומטרים מהעיר צ'ידמבארם (אנ'). בתנג'אבור (אנ'), כ-70 קילומטרים דרומית-מערבית, שוכן מקדש בעל שם זהה, מקדש בריהאדיסוואראר, ומקדש נוסף, מקדש איראווטסווארה, נמצא כ-30 קילומטרים דרומית-מערבית. שלושתם הוקמו בתקופת שושלת צ'ולה ושלושתם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.[3]

המקדש נמצא על כביש 81 המחבר בין טירוצ'יראפאלי לבין צ'ידמבארם. העיר הסמוכה צ'ידמבארם מחוברת לערים מרכזיות אחרות ברכבות יומיות ברשת הרכבות ההודית, בשירותי האוטובוסים של טאמיל נאדו ובכבישים הלאומיים 36, 81 ו-245.[4] נמל התעופה הקרוב ביותר עם שירותים סדירים הוא נמל התעופה הבינלאומי טירוצ'יראפאלי (אנ') (קוד IATA: TRZ), כ-120 קילומטרים משם.

אף על פי שהמקדש שוכן בפנים הארץ, המקדש נמצא ליד הנהר קולידם (אנ'), בתוך הדלתה של הנהר קאוורי (אנ') עם גישה למפרץ בנגל ודרכו לאוקיינוס ההודי.[5]

תיאור עריכה

אדריכלות עריכה

מקדש גנגאיקונדה צ'ולאפורם בנוי בסגנון אדריכלות דרווידית (אנ') עם תוכנית ריבועית. החצר המקורית היא שני ריבועים צמודים, כול המנדפות (אנ'),[א] ה"אופאפיתם" (upapitham, הבימה עליה נבנה המקדש), תוכניות המקדש, "קודש הקודשים" (גרבה-גרייה (אנ'), garbha-griya, מילולית "בית הרחם") והאלמנטים של המגדל כולם בצורת ריבוע ומשלבים עיגולים ועקרונות של סימטריה גאומטרית. האלמנטים המבניים דומים למקדש בריהאדיסוואראר הגדול בתנג'אבור. שניהם כוללים חצר שהכניסה אליה דרך מספר שערים וגופורם (אנ')[ב] קטן יחסית. בפנים מקדשים שרובם מכוונים על ציר מזרח-מערב; כמה מאונכים לציר זה. מתחם המקדש כולל את האולמות "ננדי מנדפה", "אלנקר מנדפה", "מהא מנדפה", "מוקהא מנדפה" ו"ארדה מנדפה". חלק מאלה נוספו ושוחזרו על ידי ממלכות הינדיות לאחר המאה ה-14 או על ידי פקידי שימור אמנות בהודו הבריטית במאה ה-19.

אורך האופאפיתם הגלוי הוא 103.63 מטרים ורוחבו 30.48 מטרים עם ציר מזרח-מערב, אך חלק ממנו כנראה חסר, כשהיסודות ששרדו מכוסים באדמה ועם משטח משוחזר לתיירות. על החלק הגלוי, קובע בלסוברהמניאם, אורך הגרבה-גרייה (קודש הקודשים) הוא 30.48 מטרים, אורך מהא מנדפה (האולם הגדול) הוא 53.34 מטרים, ואורך ארדה מנדפה (אולם חלקי) הוא 19.81 מטרים. ארדה מנדפה שצורתו ריבועית מחבר בין קודש הקודשים לבין האולם הגדול. המקדש הוא אחד הראשונים שבהם היו אולמות עם עמודים, שהפכו למאפיין נפוץ במקדשים הבאים.

המקדש הראשי בנוי על מבנה מוגבה עם החצר באורך 170 מטרים וברוחב 98 מטרים. שטח קודש הקודשים הוא 9.3 מטרים רבועים ונכנסים אליו דרך הארדה מנדפה. על הפתח של קודש הקודשים מגינים דווראפאלה (אנ') (רוחות שומרי הסף), בגובה של 1.8 מטר. קודש הקודשים מכיל את בריהאדיסוואראר (שיווה) בצורה של לינגאם.[ד] לינגאם זה גובהו 4 מטרים והיקף בסיסו 18 מטרים.

יש פסל עשוי משברי אבנים וטיח של השור המיתולוגי ננדי (אנ')[ג] רובץ בחצר, 200 מטרים מול קודש הקודשים. שור זה כנראה אינו הפסל המקורי שהיה מונוליתי.[6] ישנם חמישה מקדשים סביב קודש הקודשים ובאר אריה, שנוספה במהלך המאה ה-19. באתר המקדש יש פיסול מונוליתי של נאווה-גרייה (אנ'),[ה] תשעת האלים הפלנטריים.

סרי-וימאנה עריכה

גובה הווימאנה (אנ')[ו] (מגדל המקדש) הוא 55 מטרים, נמוך ב-3 מטרים ממקדש תנג'אבור. היסטוריונים מאמינים כי גובה המקדש נקבע בכוונה נמוך בממדיו בהשוואה למקדש תנג'אבור מתוך כבוד שחלק הקיסר רג'נדרה צ'ולה הראשון ליצירת המופת של אביו.[7] בהשוואה למקדש תנג'אבור, שלמגדל שלו יש קווי מתאר ישרים, למגדל במקדש זה קווי מתאר מפותלים, קעורים מעט כלפי מעלה. הוא מחולק לשמונה אזורים.

המגדל מתחיל כמבנה ריבועי אנכי בגובה של 10.67 מטר מעל האופאפיתם (בימה). חלק זה בנוי משתי רצועות אופקיות עם קרניז מסיבי שנכרך סביבו. בכל רצועה חמש גומחות בודדות בצד הדרומי, המערבי והמזרחי עם פילסטרים בין הגומחות. גומחות הקצה ריבועיות, שלוש האחרות מלבניות. הגומחה המרכזית בכל הקבוצה של חמש הגומחות היא הרחבה ביותר. מכל צד גילופים על הקיר עם ארבע שורות אופקיות של אפריזים. אלה מספרים אגדות הינדיות ומיתולוגיות מהפוראנות (אנ'),[ז] מהמסורות של שיווה, וישנויזם והשאקטיזם. בכל קומה יש בליטות אופקיות (כרכובים) עם מוטיבים פרחוניים בצורת קשת (גוואקשה (אנ')). לדברי בלסוברהמניאם, משולבים בגילופים יצורים מיתיים בצורת יאלי (אנ'),[ח] והאנטבלטורה מעוטרת במוטיבים בצורת מחרוזת לצוואר.

בסרי-וימאנה של המקדש יש תשע קומות (talas, טלאס) כולל אלה במפלסים הנמוכים יותר, בניגוד לשלוש עשרה הקומות בתנג'אבור. לכל קומה יצירות אמנות בצורת ריבוע-מעגל-מלבן. המפלסים העליונים חוזרים על עיצוב המפלס התחתון בתבנית התכווצות קצבית. עקרונות הסימטריה נאכפים בקפידה, אך קצב ההתכווצות אינו ליניארי עם הגובה. הקומות התחתונות מתכווצות מהר יותר מהקומות העליונות. זה נותן לווימאנה צורה פרבולית יוצאת דופן. הגריבה (griva, הצוואר) מכוונת לארבע רוחות השמיים, וכמו מקדש תנג'אבור, שוורים של ננדי רובצים על פינותיו העליונות. מעל הגריבה נמצאים הקירטימוקים (אנ'),[ט] ואז לוטוס פתוח סימטרי. המגדל מכוסה בקלאסה,[י] שהכתובת עליו הייתה בעבר מצופה זהב; הזהב נעלם מזמן. מעל הקלאסה ניצן לוטוס המברך את השמים.

פסלים עריכה

הפיסול במקדש גנגאיקונדה
 
 
 
 
למעלה מימין עם כיוון השעון:ארדהאנרישוורה (אנ') (חצי שיווה, חצי פרוואטי),
סראסווטי,
וראהא, אווטאר של וישנו
והריארה (אנ') (חצי שיווה, חצי וישנו)

סביב חומות קודש הקודשים קיימים כחמישים תבליטים פיסוליים, שלושה מהם – נטארג'ה (אנ'),[י"א], סראסווטי ושיווה המעטר מאמין בזר פרחים - הם הבולטים ביותר. יש מקדש לצ'אנדשווארה (אנ'), קדוש והמלומד של שיווה (אחד משישים ושלושה הניאנרים (אנ')[י"ב]). ישנן גומחות אחרות סביב קירות המקדש המתארות צורות שונות של שיווה, האלה דורגה ווישנו. במקדש ישנם פסלי ברונזה רבים המציגים את אמנות צ'ולה (אנ') מהמאה ה-11, כאשר דיוקנו של סקאנדה (אל המלחמה ובנו של שיווה) הוא המוכר ביותר.

תבליט אחד כולל דיוקן יוצא דופן ביותר של השליט ההינדי שבנה את המקדש. שיווה, עם פרוואטי לצידו, שמסמן את ניצחונו בכך שהוא מעטר בזר פרחים דמות יושבת זעירה של רג'נדרה הראשון, קיסר צ'ולה (אנ').

היסטוריה עריכה

המקדש נבנה בשנת 1035 לספירה על ידי רג'נדרה הראשון, קיסר צ'ולה (אנ') (1014–44 לספירה), בנו של המלך רג'ארג'ה הראשון, קיסר צ'ולה (אנ') משושלת צ'ולה, שבנה את מקדש בריהאדיסוואראר בתנג'אבור. ישנם מומחים הסבורים כי המקדש נבנה בשנת 1020 לספירה, במהלך שנת שלטונו השישית של רג'נדרה, אך הכתובות מציינות את שנת השלטון ה-20, שהיא 1035 לספירה. רג'נדרה רצה לחקות את המקדש שבנה אביו לאחר ניצחונו במערכה ברחבי הודו שבטקסטים של תקופת הצ'ולה כללו את קרנאטקה, אנדרה פרדש, אודישה ובנגל. לאחר ניצחונו, הוא דרש מהממלכות המובסות לשלוח כדים עם מי נהר הגנגס ולשפוך אותם לבאר המקדש. הבאר נקראה במקור צ'ולאגנגם (Cholagangam) מכיוון שהיא התמלאה במים מהגנגס.

רג'נדרה הראשון, כמסורת הטאמילית, קיבל אז את השם גנגאיקונדה צ'ולאן, כלומר זה שכבש את הגנגס. הוא הקים את גנגאיקונדה צ'ולאפורם כבירתו במקום תנג'אבור בירת צ'ולה הקודמת. גנגאיקונדה צ'ולאפורם נשארה בירת צ'ולה במשך 250 השנים הבאות.[8] רג'נדרה הראשון בנה את כל הבירה עם כמה מקדשים תוך שימוש בתוכניות ותשתיות המומלצות בטקסטים "טאמיל ואסטו" (Tamil Vastu) ואגמה שסטרה (Agama Sastra). אלה כללו את המקדשים לדהרמה ססטה, וישנו ומקדשים אחרים. עם זאת, מבנים אלה נהרסו בשלהי המאה ה-13 ובמאה ה-14 למעט מקדש זה. שאר המבנים של תקופת צ'ולה, קיימים כיום כתלוליות מכוסות אדמה, גדמי עמודים ושברי קירות לבנים, הנמצאים על פני שטח גדול בקרבת מקום.[9] הדיווח המוקדם ביותר שמזכיר את העיר הזו בשמה מתוארך לשנת 1029, ואילו ההתייחסות המוקדמת ביותר לחיל המשלוח של רג'נדרה הראשון לעבר נהר הגנגס בצפון היא מ-1023. המנחה הראשונה למקדש גנגאיקונדה צ'ולאפורם שזה עתה הסתיימה בנייתו היא מ-1035.

רג'נדרה הראשון, קובע דהג'יה (Dehejia), בוודאי העסיק אותם בעלי מלאכה ששימשו את אביו והעביר אותם מתנג'אבור. מרבית או כול הקיסרים משושלת צ'ולה החל מרג'נדרה הראשון הוכתרו בגנגאיקונדה צ'ולאפורם. בחפירות ארכאולוגיות נחשפו חומות מבצר ושרידי ארמון כמה קילומטרים ממקדש זה. משערים שהקיסר קולוטונגה הראשון, קיסר צ'ולה (אנ'), יורשו של רג'נדרה, בנה ביצורים סביב העיר.[9]

הסיבות להרס העיר אינן ברורות. לדברי וסאנתי, מלכי שושלת פנדיה (אנ') שהביסו את הקיסרים משושלת צ'ולה בשלהי של המאה ה-13 "אולי הרסו את העיר עד היסוד" כפעולת נקמה על התבוסות הקודמות שלהם.[9] עם זאת, לא ברור מדוע מקדשים אחרים נהרסו ומקדש זה נשאר, ומדוע, יש כעשרים כתובות מאוחרות יותר שמקורם באימפריות צ'ולה, פנדיה ואימפריית ויג'איאנגר המעידות על מתנות שונות ומענקים למקדש זה, אם בעבר הרסו את המקום הזה.

תאוריה אלטרנטיבית קושרת את ההרס לפשיטות, לביזה ולמלחמות, במיוחד עם הפלישה לעיר הבירה והטריטוריות של השושלת, שהיו בעבר חלק מאימפריות צ'ולה ומדוראי, על ידי צבאות סולטנות דלהי בפיקודו של המפקד המוסלמי מאליק קאפור (אנ') בשנת 1311, ואחריו חוסראו חאן (אנ') בשנת 1314, ומוחמד אבן טוגלאק בשנת 1337.[10][11] בתקופה אחר כך פרצו מלחמות בין המלכים ההינדים לבין הסולטאנים המוסלמים שהחליפו את הסולטנות של דלהי והקימו מדינות חדשות כמו סולטנות מדוראי (אנ') הסמוכה (1335–1378). אימפריית ויג'איאנגר הביסה את סולטנות מדוראי בשנת 1378, ומקדש זה, יחד עם מקדשים אחרים מתקופת צ'ולה, חזרו אז לשליטתם של מלכים הינדים שתיקנו ושיקמו רבים מהם.[10]

המקדש כיום עריכה

 
פסל של השור המיתולוגי ננדי מול קודש הקודשים.

המקדש התווסף לרשימת המקדשים החיים הגדולים של צ'ולה בשנת 2004. כל שלושת המקדשים נבנו על ידי קיסרי שושלת צ'ולה בין המאות העשירית וה-12 לספירה ויש להם קווי דמיון רבים. הסקר הארכאולוגי של הודו (ASI) הוסיף בשנת 2009 את האטרקציות למבקרים במקדש שכללו מוזיאון, מסעדה, חנויות ושירותים בחסות מועצת הדתות וההקדשים ההינדיים של ממשלת טאמיל נאדו.[12] המקדשים מסווגים כ"המקדשים החיים הגדולים של צ'ולה" שכן הם עדיין מבקרים בהם, סוגדים בהם והם משמשים כפי שהיו בעת בנייתם.[13] חגיגת האלף של הכתרתו של רג'נדרה צ'ולה הראשון נחגגה במקדש במשך יומיים במהלך יולי 2014.

פסטיבלים ופולחנים עריכה

אף על פי שהוא מנוהל על ידי ה-ASI כמומנט, נוהלי הפולחן דומים לאלו שבמקדשי שיווה אחרים בטאמיל נאדו. המקדש מיישם את המסורת של השיוויזם וכוהני המקדש מבצעים את הפוג'ה (טקסים) במהלך פסטיבלים וביומיום. טקסי המקדש נערכים ארבע פעמים ביום: קלסנתי בשעה 8:30 בבוקר, אוצ'יקלאם בשעה 12:30, סאיאראקשי בשעה 18:00, וארת'אג'אם בין השעות 19:30–20:00. לכל טקס שלושה שלבים: אלנגרם (קישוט), ניוואתנאם (מנחת אוכל) ודיפה ארדנאי (נפנוף בפנסים). מתקיימים במקדש טקסים שבועיים, דו-שבועיים וחודשיים. המקדש פתוח בין השעות 6:00–12:30, ו-16:00–21:00 כל יום. במקדש מתקיימים פסטיבלים רבים בלוח השנה שלו, כשהבולטים ביותר הם מהא שיוורטרי בחודש מאסי הטאמילי (פברואר – מרץ), אייפסי פורנמי במהלך חודש אייפסי (אוקטובר – נובמבר) ותירובדיראי במהלך חודש מרגאזי (דצמבר – ינואר).[14] טיהור האלוהות המכהנת עם אורז מבושל מבוצעת במהלך פסטיבל אייפסי.

גלריה עריכה

יש במקדש תבליטים ופסלים רבים.[15]

  •  
    נטארג'ה רוקד מעל שד הבורות.[16]
  •  
    פסל נוסף של נטארג'ה, המוקף בפרוואטי ואלוהויות רוקדות אחרות.
  •  
    אגדת קלנטקה המסמנת את ריקוד הזמן והנצח של שיווה[17]
  •  
    שיווה בתוך לינגאם
  •  
    פסל וישנו דורגה המציג מיזוג של שאקטיזם-וישנויזם והאמונה שדורגה היא אחותו של וישנו.
  •  
    שיווה עם פרוואטי בתנוחה מאוהבת, פאנלים של רקדנים מקיפים אותם.
  •  
    שיווה עם פרוואטי באבהאיה מודרה, פאנלים של לוחמים מתחתיהם.
  •  
    גנש, בנם של פרוואטי ושיווה, בידו עט ואוכל מתוק.
  •  
    מורה ליוגה, מחול ומדעים העובר מעל שד הבורות
  •  
    דווראפאלה (רוח שומר הסף)
  •  
    קאלי היא אלוהות בשאקטיזם, דורגה זועמת ופראית
  •  
    ברהמה, אלוהות וודית ואחד מהשילוש ההינדי
  •  
    וישנו
  •  
    גזאלקשמי, אלה ממסורת הווישנויזם
  •  
    סצינות חילוניות של אנשים מוצגות בתבליטים רבים
  •  
    תבליט של אליל מחולל
  •  
    תבליט נוסף של אליל מחולל
  •  
    הפסלים שחולצו מהחורבות
  •  
    אריה בבאר המים במקדש, נוסף במאה ה-19

לקריאה נוספת עריכה

על המקדשים של צ'ולה קיימת ספרות ענפה, והרשימה להלן מכסה רק חלק ממנה. לרשימה מקיפה יותר מומלץ לעיין בערך המקביל בוויקיפדיה באנגלית.

  • S.R. Balasubrahmanyam (1975), Middle Chola Temples, Thomson Press, ISBN 978-9060236079
  • Stella Kramrisch (1976). The Hindu Temple Volume 1. Motilal Banarsidass. ISBN 978-81-208-0223-0.
  • Stella Kramrisch (1979). The Hindu Temple Volume 2. Motilal Banarsidass (Reprinted 1946 Princeton University Press). ISBN 978-81-208-0224-7.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מקדש גנגאיקונדה בוויקישיתוף

ביאורים עריכה

  1. ^ 1 2 באדריכלות ההינדית, ובמיוחד בארכיטקטורת המקדש ההינדי, מנדפה הוא אולם גדול המחוזק בשורות עמודים או ביתן לטקסים ציבוריים
  2. ^ 1 2 מגדל כניסה מונומנטלי, בדרך כלל מקושט, במקדשים הינדיים
  3. ^ 1 2 בהמת הרכיבה של שיווה
  4. ^ סמל לפולחן האל שיווה בצורת עמוד גלילי קצר שחלקו העליון מעוגל
  5. ^ Navagraha, תשעה גופי שמים (כמו גם אלוהויות) המשפיעים על חיי האדם על פני כדור הארץ בהינדואיזם ובאסטרולוגיה הינדית.
  6. ^ כינוי בדרום הודו למגדל שנבנה מעל לגרבה-גרייה. צורתו כשל פירמידה מדורגת
  7. ^ סוגה נרחבת של ספרות הודית על מגוון רחב של נושאים, במיוחד על אגדות ופולקלור מסורתי
  8. ^ יצורים מיתולוגיים המתוארים כחלק אריה, חלק פיל וחלק סוס
  9. ^ פרצוף מפלצתי עז עם ניבים ענקיים, ופה פעור, נפוץ מאוד באיקונוגרפיה של אדריכלות המקדש ההינדי בהודו
  10. ^ הקישוט בקצה המגדל בצורת צריח או כיפה
  11. ^ שיווה כאדון הריקוד
  12. ^ קבוצה של 63 קדושים שחיו בטאמיל נאדו במאות ה-3 עד 8 לספירה שהקדישו את חייהם לאל ההינדי שיווה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ The Brihadisvara temple complex, Gangaikondacholapuram
  2. ^ P. V. Jagadisa Ayyar, South Indian Shrines: Illustrated, Page 291-295
  3. ^ 1 2 Great Living Chola Temples in UNESCO List
  4. ^ "NH wise Details of NH in respect of Stretches entrusted to NHAI" (PDF). Ministry of Road Transport & Highways, Government of India. National Highways Authority of India. p. 2. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Marshall M. Bouton (2014). Agrarian Radicalism in South India. Princeton University Press. pp. 72–78. ISBN 978-1-4008-5784-5. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Dehejia, Vidya (2013). Art of the Imperial Cholas. Columbia University Press. pp. 79–81. ISBN 9780231515245.
  7. ^ Nandkumar, Vimala (28 בנובמבר 2015). "Stunning, Impressive Temple of Gangai-Konda-Cholapuram: This Place Has History Associated with River Ganga & the City Was Founded by Rajendra Chola I". Daily News & Analysis. אורכב מ-המקור ב-15 באפריל 2018 – via HighBeam Research. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Melton, J. Gordon (15 בינואר 2014). Faiths Across Time: 5,000 Years of Religious History [4 Volumes]: 5,000 Years of Religious History. ISBN 9781610690263. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 S., Vasanthi (2009). "Excavation at Gangaikonda Cholapuram, the imperial capital of Rajendra Chola, and its significance". In Kulke, Hermann; K., Kesavapany; Sakhuja, Vijay (eds.). Nagapattinam to Suvarnadwip: Reflections on the Chola Naval Expeditions to Southeast Asia. Singapore: Institute of south-east Asian Studies. pp. 96–100. ISBN 978-981-230-938-9. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 Michael C. Howard (2012). Transnationalism in Ancient and Medieval Societies. McFarland. pp. 93–94. ISBN 978-0-7864-9033-2. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  11. ^ Jamal Malik (2008). Islam in South Asia: A Short History. BRILL Academic. p. 140. ISBN 978-90-04-16859-6. ארכיון מ-27 בנובמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ T., Ramakrishnan (7 ביולי 2004). "World Heritage Site status for Airavatesvara Temple". The Hindu. אורכב מ-המקור ב-15 באוגוסט 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Srinivasan, Pankaja (4 ביוני 2012). "Inside the Chola Temple". The Hindu. Coimbatore. ארכיון מ-19 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ "Sri Bragadeeswarar temple". Dinamalar. 2014. ארכיון מ-27 ביולי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ C. Sivaramamurti (2007). The Great Chola Temples: Thanjavur, Gangaikondacholapuram, Darasuram. Archaeological Survey of India. pp. 82–93. ISBN 978-81-87780-44-1.
  16. ^ T. A. Gopinatha Rao (1997). Elements of Hindu Iconography. Motilal Banarsidass. pp. 223–229, 237. ISBN 978-81-208-0877-5.
  17. ^ Wendy Doniger O'Flaherty (1982). Women, Androgynes, and Other Mythical Beasts. University of Chicago Press. pp. 138–139. ISBN 978-0-226-61850-0.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מקדש_גנגאיקונדה&oldid=38279883"