עבדאללה אבן א-זובייר
עַבְּדְאלַלה אבן א-זוּבַּייר אבן אל-עואם (בערבית: عبد الله بن الزبير بن العوام الأسدي القرشي; בתעתיק מדויק: עבד אללה בן אלזֻבַּיר בן אלעואם אלאסדי אלקרשי; 624 אלמדינה - 692 מכה) היה מנהיג מורדים שסיכן את שושלת בית אומיה והכריז על עצמו כח'ליף. ח'ליפותו הוכרה בחצי האי ערב, במצרים, בעיראק ובחלקים של ארץ ישראל וסוריה.[1]
 | |
| לידה |
מאי 624 אל-מדינה, Muhammad in Medina  |
|---|---|
| נהרג |
1 באוקטובר 692 (בגיל 68) מכה, האימפריה המוסלמית |
| מדינה |
ח'ליפות ראשידון, ח'ליפות אומיה |
| תפקיד |
ח'ליפה (14 בנובמבר 683–2 בנובמבר 692) |
| השקפה דתית |
אסלאם |
  | |
ביוגרפיה עריכה
אבן א-זובייר הוא בנם הבכור של אל-זובייר בן אל-עוואם ואסמאא בנת אבי בכר. כמו אביו, הוא היה אחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד, הצחאבה. אבן א-זובייר נחשב לצעיר שבהם. אביו היה אחד המצטרפים למוחמד בהגירתו ממכה לאלמדינה בשנת 622, המוהאג'רון, ואימו אסמאא' הייתה בתו של מי שהיה לאחר מות מוחמד הח'ליף הראשון, אבו בכר. דודתו, אחות אמו, הייתה עאישה, אשת הנביא מוחמד. אבן א-זובייר נולד בשנת 624 באלמדינה כבן הראשון שנולד שם למוהאג'רון.
הוא נודע כגיבור מלחמה, סגפן ומקפיד על מצוות הדת. בתקופת הח'ליף עות'מאן היה חבר בוועדה שפיקחה על עריכתו הסופית של הקוראן. הוא התבלט כאחד המגנים על הח'ליף עות'מאן במצור שקדם לרציחתו. אחרי רצח הח'ליף עות'מאן בשנת 656, השתתף ב"קרב הגמל" לצד אביו ודודתו עאישה.[2][3]
ההתנגדות לבית אומיה עריכה
עם תחילת שלטון השושלת האומיית, שררו קנאה ואיבה בין הפרובינציות של האימפריה המוסלמית. האומיים ששלטו מדמשק הגנו על מעמדם, בין השאר, מפני ההתנגדות של אנשי אלמדינה ותושבי חג'אז שרצו להחזיר את הגלגל אחורנית, לתקופה שבה מרכז הכובד של האימפריה היו מכה ואלמדינה. המתנגדים הללו היו חסידים תאוקרטיים, שרצו להחזיר את עטרת התאוקרטיה המדינית ליושנה וטענו כי הח'ליף חייב להיבחר מבין אנשי קורייש, כפי שהיה בראשית האסלאם, ובחירתו צריכה להיעשות על ידי המוסלמים.
לאחר מות מועאויה הראשון, מייסד השושלת האומיית, כשמונה בנו יזיד לח'ליף, ב-680, סירב אבן א-זובייר, בפעם השנייה, יחד עם מנהיגי אופוזיציה אחרים, להישבע לו אמונים ונמלט למכה. כל הפרובינציות של הח'ליפות נשבעו שבועת אמונים ("ביעה")(אנ') ליזיד, פרט לחג'אז, שם התנגדו לאומיים ראשי האריסטוקרטיה האסלאמית בראשות אבן א-זובייר. כך פרצה מלחמת האזרחים, שבה אנשי חג'אז עמדו במריים והסתגרו במכה. יזיד ניסה כמה וכמה פעמים להשלים עם המורדים, אך ללא הצלחה. בשנת 683 הכריז אבן א-זובייר על עצמו כח'ליף במכה, וכעבור זמן קצר סרו למרותו ולמרותו של אחיו, מוסעב אבן א-זובייר(אנ'), רוב הפרובינציות החשובות של הח'ליפות. ברם, תוך זמן קצר נשמטו משליטתו כל המחוזות בסוריה ובעיראק, ובסופו של דבר רק חג'אז נשארה בידיו.[2]
עם מותו של יזיד ב-683, נשבעו בדמשק אמונים לבנו הצעיר מועאויה השני, שלא האריך ימים ומת לאחר תקופת שלטון קצרה מאוד מבלי שהשאיר אחריו יורש. לאחר מותו התפוררה למעשה האימפריה כולה: השלטון המרכזי איבד לחלוטין את סמכותו, ומלחמת האזרחים הגיעה לשיאה. ברוב הפרובינציות, ביניהן מצרים, ארץ ישראל, חלק מעיראק, ואפילו בתוך סוריה, נשבעו אמונים (ביעה) לאבן א-זובייר. בתוך המהומה הגדולה של מלחמות השבטים והמרידות נגד השלטון, נראה היה שאבן א-זובייר הוא האדם היחיד המסוגל להשליט את מרותו על חלקים נרחבים של הח'ליפות. אולם השארותו בחג'אז הרחוקה גרמה לכך שהוא לא הצליח בסופו של דבר להשתלט על האימפריה.
במקביל לעלייתו של אבן א-זובייר בחג'אז, צברה גם תנועת הח'וארג' תאוצה, ורבים מאנשיה יצאו למכה כדי לתמוך באבן א-זובייר כאשר היה נצור בה. אך הם הסירו את תמיכתם בו כאשר סירב לגנות את התנהלותו של הח'ליף עות'מאן,[4] למרות שעות'מאן היה בן משפחת אומיה.
גם מרואן בן אל-חכם, שעמד עכשיו בראש בית אומיה ושהתיישב בדמשק אחרי מותו של יזיד, הראה תחילה נטייה לוותר על תביעותיו לשלטון לטובת אבן א-זובייר, אך לאחר מכן השתכנע לקבל את שבועת האמונים באלג'אביה(אנ') ב-684. משרת הח'ליף נשארה לפיכך בידי בית אומיה, שמשלו באימפריה עד התמוטטות בית אומיה ב-750. מאלג'אביה יצא מרואן לדמשק, שם היו קרבות קשים בין בני כלב(אנ'), הנאמנים לאומיים, לבין בני קיס(אנ') האנטי-אומיים, שתמכו באבן א-זובייר. הקרב המכריע נערך ב-684 צפונית-מזרחית לדמשק, במרג' ראהט(ער'). הוא הסתיים בניצחון בני אומיה ובני כלב.
עם מותו של מרואן ב-685 ועליית עבד אל-מלכ בן מרואן בנו לשלטון, אבן א-זובייר נשאר עדיין ח'ליף מתחרה במכה ומלחמת האזרחים נמשכה. אך עקב קרבות מרים, חלקם בין שבטים שונים וחלקם בין כיתות דתיות-פוליטיות שהחלו לצוץ אותו זמן, התערערה אחיזתו של אבן א-זובייר בעיראק, בה כיהן אחיו, מוצעב, כנציב. התערערות האחיזה בעיראק סייעה לאומיים להשתלט מחדש על אזור זה. אחרי עלייתו לשלטון ב-685, עבד אלמלכ ניהל מאבק קשה על הירושה. רוב הפרובינציות עמדו לצדו של אבן א-זובייר. במשך שנתיים היה על עבד אל-מלכ לעסוק בהגנה על צפון סוריה מפני התקפות של הביזנטים, ורק מאוחר יותר יכול היה להתפנות לחזית הפנימית ולהילחם במורדים השונים, שבראשם עמד עדיין אבן א-זובייר. עבד אל-מלכ הסכים לשביתת נשק עם הביזנטים תמורת תשלום שנתי גדול, כדי שיוכל לטפל במרידות שסיכנו את כסאו ואת המשך השליטה של האומיים.[5] פעולתו הראשונה של הח'ליף הייתה השתלטות על עיראק, שם כאמור שלט אז אחיו של עבדאללה אבן א-זובייר, מצעב אבן א-זובייר.
בתקופת שלטון אבן א-זובייר במכה, בנה הח'ליף עבד אל-מלכ את "כיפת הסלע" על הר הבית בירושלים. עבד אל-מלכ הואשם בכוונה להטות את העלייה לרגל ממכה לירושלים.[2] המחקר המודרני הוכיח שאין יסוד לטענה זו.[5] סברה אחרת היא שמבנה "כיפת הסלע" הוקם כדי ליצור מקום קדוש לעלייה לרגל לנתינים של עבד אל-מלכ בזמן שאבן א-זובייר מנע את העלייה לרגל הסדירה למכה במהלך מלחמת האזרחים.
אחריתו עריכה
לאחר השתלטות האומיים על המצב בעיראק, היה על עבד אלמלכ לטפל באבן א-זובייר עצמו, אשר ביסס היטב את שלטונו במקום מושבו במכה. עבד אלמלכ שלח נגדו את אלחג'אג' בן יוסף משבט ת'קיף (אנ') מן העיר טאיף. בשנת 692 התחילה ההתקפה על חג'אז, והמצור על מכה נמשך שישה חודשים. אלחג'אג' לא התחשב בקדושת העיר והפגיז אותה ואת הכעבה בבליסטראות. אנשי מכה נכנעו מחמת רעב שהתפשט בעיר, ואפילו בניו של אבן א-זובייר נטשו את אביהם. בסוף 692 נפל אבן א-זובייר בקרב, וראשו נשלח לדמשק אל הח'ליף.[6]
מרידתו של אבן א-זובייר באומיים הייתה הניסיון האחרון של האריסטוקרטיה של מכה לכונן תאוקרטיה מוסלמית שמרכזה בחג'אז.[2]
קישורים חיצוניים עריכה
- עבדאללה אבן א-זובייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ שלמה מורג, "אמיה, בני-", האנציקלופדיה העברית ג', חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשי"ג, עמ' 958
- ^ 1 2 3 4
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , "עבד אללה אבן א(ל)-זביר", האנציקלופדיה העברית כ"ו, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשל"ד, עמ' 566–567 - ^ יוסף דרורי, תולדות האסלאם הקדום, בתוך: מאיר בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם היסטוריה, דת, תרבות, מאגנס, 2017, עמ' 62
- ^ איתן קולברג, הח'וארג, בתוך: מאיר בר-אשר ומאיר חטינה (עורכים), האסלאם היסטוריה, דת, תרבות, מאגנס, 2017, עמ' 311
- ^ 1 2 יצחק חסון, "עבד אל-מלכ אבן מרואן", האנציקלופדיה העברית כ"ו, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשל"ד, עמ' 568
- ^ דב עירון, בית אמיה, בתוך: חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים, 1975, עמ' 133–140