מיוריאל ספארק

סופרת בריטית

דיים מיוריאל ספארקאנגלית: Muriel Spark;‏ 1 בפברואר 191813 באפריל 2006) הייתה סופרת סקוטית עטורת פרסים. בשנת 2008 דורגה במקום השמיני ברשימת "50 הסופרים הבריטיים הגדולים ביותר מאז 1945" של הטיימס.[1]

מיוריאל ספארק
Muriel Spark
מיוריאל ספארק בשנות ה-60
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 1 בפברואר 1918
אדינבורו, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 באפריל 2006 (בגיל 88)
פירנצה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת האריוט-ואט, James Gillespie's High School עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות אביבה של מיס ברודי, Territorial Rights, The Takeover, The Public Image, Loitering with Intent, Symposium, A Far Cry From Kensington, Aiding and Abetting, The Girls of Slender Means, The Ballad of Peckham Rye, The Mandelbaum Gate, The Bachelors, The Driver's Seat, The Comforters, Memento Mori, The Finishing School עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1957 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס דייוויד כהן (1997)
  • Golden PEN Award (1998)
  • Lost Man Booker Prize (2010)
  • פרס ברם סטוקר לספר עיון (1987)
  • פרס סאלטייר (1987)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות (15 בפברואר 1996)
  • פרס לזכר ג'יימס טיט בלק (1965)
  • עמית החברה המלכותית לספרות
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אברדין
  • גבירה מפקדת במסדר האימפריה הבריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
www.murielspark.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ספארק נולדה באדינבורו בשם מיוריאל שרה קאמברג,[2] בתם של שרה אליזבת מוד, מורה למוזיקה ולאנגלית ואנגליקנית, וברנרד קאמברג, מהנדס יהודי. היא התחנכה בבית ספר לבנות של ג'יימס גילספי בין השנים 19231935, שם ספגה חינוך פרסביטריאני. בגיל 14 זכתה בפרס ראשון בתחרות שירה לציון מאה שנים למותו של וולטר סקוט. בין השנים 1934–1935 עברה קורס בכתיבה במכללת הריוט-וואט. למשך תקופה קצרה לימדה אנגלית ולאחר מכן עבדה כמזכירה בחנות כלבו.

ב-3 בספטמבר 1937 נישאה לסידני אוסוולד ספארק, ועברה איתו לרודזיה (זימבבואה). בשנת 1938 נולד בנם רובין. לאחר תקופה קצרה יחסיה עם בעלה התדרדרו, בשנת 1940 היא עזבה את בעלה ובנה ובתחילת 1944 שבה לבריטניה והתגוררה ב"מועדון הלנה" בלונדון. שנים מאוחר יותר המועדון היווה השראה לאחד מסיפוריה. בתקופה הזו ספארק שירתה במודיעין הבריטי עד לשוך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, היא פירנסה את בנה באופן קבוע, והוא שב לאנגליה, תחילה עם אביו ולבסוף גדל אצל סבו וסבתו, מצד אמו.

קריירת הכתיבה עריכה

ספארק החלה לכתוב לאחר המלחמה תחת שמה מהנישואין. תחילה כתבה שירה וביקורת ספרות. בשנת 1947 הפכה לעורכת המגזין "Poetry Review" (ביקורת שירה). בשנת 1953 נטבלה לנצרות בכנסייה האנגליקנית, אך בשנת 1954 נמלכה בדעתה והמירה את דתה לכנסייה הקתולית. אמונתה החדשה הייתה מכרעת, לטענתה, בהפיכתה לסופרת ובחייה בכלל. ספארק חשה מבוכה וחוסר בטחון על רקע מורשתה המשפחתית החצויה וחינוכה הפרסביטריאני (דמותה של ג'ין ברודי, אחת האנטגוניסטיות החשובות ביצירתה, הושוותה על ידי מבקרים רבים לאלוהים הקלוויניסטי).

בין השנים 19551965 היא התגוררה בדירת חדר ברחוב בולדווין קרסנט בקמברוול בדרום מזרח לונדון. בשנת 1957 יצא לאור רומנה הראשון, "The Comforters", שעסק בדת הקתולית ובהמרה לקתוליות. עם זאת, הנושא העיקרי סבב סביב אישה צעירה שהופכת להיות מודעת לכך שהיא דמות ברומן.

ספארק חייתה בניו יורק במשך מספר שנים, ולאחר מכן עברה לרומא. בשנת 1968 פגשה את האמנית והפסלת פנלופה ג'רדין. יחד הן התיישבו בטוסקנה, ובשנת 2005 זכתה שם ספארק לאזרחות כבוד.

ספריה של ספארק הושפעו ישירות ממקרים בחייה. רומנה השלישי "ממנטו מורי", עסק בילדותה, בה גילתה על זקנה וחולשה אנושית באופן ישיר בזמן שטיפלה בסבתה הגוססת. במרכז הרומן אנשים מבוגרים שבזה אחר זה מקבלים שיחת טלפון מסתורית עם מסר פשוט: ”זכור, אתה חייב למות”, הרומן מתמודד עם המוות אליו נחשפה בילדותה.[3]

בין ספריה של מיוריאל, "אביבה של מיס ברודי" הוא המשפיע ביותר שעובד לבמה ולקולנוע. בשנת 1969 הופק הסרט האביב של מיס ברודי שבו זכתה מגי סמית' בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר על גילום דמותה של ג'ין ברודי. השחקנית ונסה רדגרייב גילמה את הדמות בתיאטרון בלונדון ב-1966.

ספארק זכתה במספר פרסים, בהם פרס דייוויד כהן לספרות בשנת 1997,[4] והוענק לה תואר גבירה מפקדת במסדר האימפריה הבריטית בשנת 1993.

ספארק נפטרה בביתה בטוסקנה באפריל 2006 והיא בת 88.[5]

ספריה שתורגמו לעברית עריכה

  • שוטטות בכוונה תחילה, מאנגלית – דורון קורן, תל אביב: ספרית מעריב, 1983
  • נא לא להפריע, מאנגלית – כרמלה דגן, תל אביב: אור עם, תשמ"ד 1984
  • חילופי משמרות, מאנגלית – כרמלה דגן. תל אביב: אור עם, תשמ"ד 1984
  • אביבה של מיס ברודי, מאנגלית – כרמלה דגן, תל אביב: חמו"ל, תשמ"ז 1986
  • היו זמנים בקנסינגטון, מאנגלית – משה זינגר, תל אביב: ספרית מעריב, תשמ"ט 1989
  • ממנטו מורי, מאנגלית – שפי פז, תל אביב: ספרית מעריב, תשנ"ב 1992
  • מושב הנהג (1970), מאנגלית – תומר בן אהרון, תל אביב: הכורסא, 2019

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מיוריאל ספארק בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ רשימת 50 הסופרים הבריטיים הגדולים ביותר מאז 1945, אתר הטיימס (באנגלית)
  2. ^ Stannard, Martin, 1947-, Muriel Spark : the biography, 1st American ed, New York: W.W. Norton & Co, 2010, ©2009, עמ' 1
  3. ^ הספד למיוריאל ספארק, באתר הניו יורק טיימס (באנגלית)
  4. ^ Winners, David Cohen Prize for Literature (באנגלית)
  5. ^ מתה הסופרת הבריטית מיוריאל ספרק - וואלה חדשות, באתר וואלה‏, 15 באפריל 2006