מיוריאל ספארק
דיים מיוריאל ספארק (באנגלית: Muriel Spark; 1 בפברואר 1918 – 13 באפריל 2006) הייתה סופרת סקוטית עטורת פרסים. בשנת 2008 דורגה במקום השמיני ברשימת "50 הסופרים הבריטיים הגדולים ביותר מאז 1945" של הטיימס.[1]
 | |
| לידה |
1 בפברואר 1918 אדינבורו, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
13 באפריל 2006 (בגיל 88) פירנצה, איטליה |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת האריוט-ואט, James Gillespie's High School |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| יצירות בולטות |
אביבה של מיס ברודי, Territorial Rights, The Takeover, The Public Image, Loitering with Intent, Symposium, A Far Cry From Kensington, Aiding and Abetting, The Girls of Slender Means, The Ballad of Peckham Rye, The Mandelbaum Gate, The Bachelors, The Driver's Seat, The Comforters, Memento Mori, The Finishing School |
| תקופת הפעילות |
מ-1957 |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהספארק נולדה באדינבורו בשם שרה (מיוריאל) קאמברג,[2] בתם של מהנדס יהודי, ברנרד קאמברג, ומורה אנגליקנית, שרה אליזבת מוד, מורה למוזיקה ולאנגלית. היא התחנכה בבית ספר לבנות של ג'יימס גילספי בין השנים 1923–1935, שם ספגה חינוך פרסביטריאני. בגיל 14 זכתה בפרס ראשון בתחרות שירה לציון מאה שנים למותו של וולטר סקוט. בין השנים 1934–1935 עברה קורס בכתיבה במכללת הריוט-וואט. למשך תקופה קצרה לימדה אנגלית ולאחר מכן עבדה כמזכירה בחנות כלבו.
ב-3 בספטמבר 1937 נישאה לסידני אוסוולד ספארק, ועברה איתו לרודזיה (זימבבואה). בשנת 1938 נולד בנם רובין. לאחר תקופה קצרה יחסיה עם בעלה התדרדרו, בשנת 1940 היא עזבה את בעלה ובנה ובתחילת 1944 שבה לבריטניה והתגוררה ב"מועדון הלנה" בלונדון. שנים מאוחר יותר המועדון היווה השראה לאחד מסיפוריה. בתקופה הזו ספארק שירתה במודיעין הבריטי עד לשוך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, היא פירנסה את בנה באופן קבוע, והוא שב לאנגליה, תחילה עם אביו ולבסוף גדל אצל סבו וסבתו, מצד אמו.
קריירת הכתיבה
עריכהספארק החלה לכתוב לאחר המלחמה תחת שמה מהנישואין. תחילה כתבה שירה וביקורת ספרות. בשנת 1947 הפכה לעורכת המגזין "Poetry Review" (ביקורת שירה). בשנת 1953 נטבלה לנצרות בכנסייה האנגליקנית, אך בשנת 1954 נמלכה בדעתה והמירה את דתה לכנסייה הקתולית. אמונתה החדשה הייתה מכרעת, לטענתה, בהפיכתה לסופרת ובחייה בכלל. ספארק חשה מבוכה וחוסר ביטחון על רקע מורשתה המשפחתית החצויה וחינוכה הפרסביטריאני (דמותה של ג'ין ברודי, אחת האנטגוניסטיות החשובות ביצירתה, הושוותה על ידי מבקרים רבים לאלוהים הקלוויניסטי).
בין השנים 1955–1965 היא התגוררה בדירת חדר ברחוב בולדווין קרסנט בקמברוול בדרום מזרח לונדון. בשנת 1957 יצא לאור רומנה הראשון, "The Comforters", שעסק בדת הקתולית ובהמרה לקתוליות. עם זאת, הנושא העיקרי סבב סביב אישה צעירה שהופכת להיות מודעת לכך שהיא דמות ברומן.
ספארק חייתה בניו יורק במשך מספר שנים, ולאחר מכן עברה לרומא. בשנת 1968 פגשה את האמנית והפסלת פנלופה ג'רדין. השתיים היגרו יחד לאיטליה והתיישבו בבית משותף בטוסקנה. שנה לפני מותה, בשנת 2005, זכתה שם ספארק לאזרחות כבוד.
ספריה של ספארק הושפעו ישירות ממקרים בחייה. רומנה השלישי "ממנטו מורי", עסק בילדותה, בה גילתה על זקנה וחולשה אנושית באופן ישיר בזמן שטיפלה בסבתה הגוססת. במרכז הרומן אנשים מבוגרים שבזה אחר זה מקבלים שיחת טלפון מסתורית עם מסר פשוט: ”זכור, אתה חייב למות”, הרומן מתמודד עם המוות אליו נחשפה בילדותה.[3]
בין ספריה של מיוריאל, "אביבה של מיס ברודי" הוא המשפיע ביותר שעובד לבמה ולקולנוע. בשנת 1969 הופק הסרט האביב של מיס ברודי שבו זכתה מגי סמית' בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר על גילום דמותה של ג'ין ברודי. השחקנית ונסה רדגרייב גילמה את הדמות בתיאטרון בלונדון ב-1966.
ספארק זכתה במספר פרסים, בהם פרס דייוויד כהן לספרות בשנת 1997,[4] והוענק לה תואר גבירה מפקדת במסדר האימפריה הבריטית בשנת 1993.
חיים אישיים
עריכהב-3 בספטמבר 1937 נישאה לסידני אוסוולד ספארק ועברה איתו לרודזיה (זימבבואה). ב-1938 נולד בנם רובין. ב-1940 עזבה את בעלה ובנה באפריקה ושבה לבריטניה. ספארק גרה בלונדון, שירתה במודיעין הבריטי עד סוף מלחמת העולם השנייה ופירנסה את בנה, שחזר לבריטניה אך חי וגדל אצל הוריה. בתחילת שנות ה-60 היגרה לארצות הברית וחייתה בניו יורק שנים אחדות. בשנת 1968 פגשה את האמנית והפסלת פנלופה ג'רדין. השתיים היגרו יחד לאיטליה והתיישבו בבית משותף בטוסקנה. שנה לפני מותה, בשנת 2005, זכתה שם ספארק לאזרחות כבוד. השמועות הכבדות על נטיותיה המיניות של ספארק הוכחשו על ידי בני משפחתה וקרוביה.
ספריה שתורגמו לעברית
עריכה- שוטטות בכוונה תחילה, מאנגלית – דורון קורן, תל אביב: ספרית מעריב, 1983
- נא לא להפריע, מאנגלית – כרמלה דגן, תל אביב: אור עם, תשמ"ד 1984
- חילופי משמרות, מאנגלית – כרמלה דגן. תל אביב: אור עם, תשמ"ד 1984
- אביבה של מיס ברודי, מאנגלית – כרמלה דגן, תל אביב: חמו"ל, תשמ"ז 1986
- היו זמנים בקנסינגטון, מאנגלית – משה זינגר, תל אביב: ספרית מעריב, תשמ"ט 1989
- ממנטו מורי, מאנגלית – שפי פז, תל אביב: ספרית מעריב, תשנ"ב 1992
- מושב הנהג (1970), מאנגלית – תומר בן אהרון, תל אביב: הכורסא, 2019
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מיוריאל ספארק
מיוריאל ספארק, ברשת החברתית Goodreads- רשימת הפרסומים של מיוריאל ספארק, בקטלוג הספרייה הלאומית
- הספד למיוריאל ספארק, באתר הגרדיאן (באנגלית)
- פטירתה של מיוריאל ספארק בגיל 88, באתר ה־BBC (באנגלית)
- הביוגרפיה של מיוריאל ספארק, בספרייה הלאומית של סקוטלנד (באנגלית)
- מיוריאל ספארק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מיוריאל ספארק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מיוריאל ספרק (1918-2006), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ רשימת 50 הסופרים הבריטיים הגדולים ביותר מאז 1945, אתר הטיימס (באנגלית)
- ^ Stannard, Martin, 1947-, Muriel Spark : the biography, 1st American ed, New York: W.W. Norton & Co, 2010, ©2009, עמ' 1
- ^ הספד למיוריאל ספארק, באתר הניו יורק טיימס (באנגלית)
- ^ Winners, David Cohen Prize for Literature (באנגלית)
- ^ מתה הסופרת הבריטית מיוריאל ספרק - וואלה חדשות, באתר וואלה, 15 באפריל 2006