מיכיל סוורץ
מיכיל סוורץ (בהולנדית: Michiel Sweerts; 29 בספטמבר 1618 – נפטר 1 ביוני 1664)[1] היה צייר פלמי מתקופה הבארוק, וידוע בציוריו האלגוריים והז'אנריים, ודיוקנאות. האמן ניהל חיים נוודיים ועבד ברומא, בריסל, אמסטרדם, פרס והודו (גואה). ברומא סוורץ התחבר לקבוצת הציירים ההולנדים והפלמיים המכונה הבמבוצ'יאנטי. תרומתו של סוורץ לז'אנר הבמבוצ'אנטי מציגה בדרך כלל שליטה סגנונית גבוהה יותר ורגישות חברתית-פילוסופית מזו של שאר האמנים שעבדו בסגנון זה. בעוד שהצליח במהלך חייו, יצירותיו נפלו לתהום הנשייה עד שנחשף מחדש במאה ה -20 כאחד האמנים המסקרנים ביותר בתקופתו.[2]
 | |
| לידה |
ספטמבר 1618 כנראה בריסל, בלגיה  |
|---|---|
| פטירה |
1664 גואה, הודו |
| תקופת הפעילות |
1643–1661 (כ־18 שנים) |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
בארוק |
| יצירות ידועות |
A Sleeping Boy and a Man Removing Fleas from Himself, Peasant Family, with a Man Removing Fleas from Himself, A Painter’s Studio |
  | |
ביוגרפיה עריכה
ברומא עריכה
מיכיל סוורץ נולד בבריסל שם הוטבל ב-29 בספטמבר 1618 בכנסיית סנט ניקולאס כבנו של דייוויד סוורץ, סוחר פשתן.[3] מעט ידוע על ראשית חייו של האמן ושום דבר על הכשרתו.
הוא הגיע לרומא בשנת 1646 ושם נשאר פעיל עד שנת 1656.[4] ברומא הוא התחבר במהרה לחוג הציירים הפלמיים וההולנדים הקשורים לפיטר ואן לאר, הנחשב למייסד הבמביוצ'נטי. עד שהגיעו סוורץ לרומא ואן-לר עצמו כבר עזב את העיר.[5] הבמבוצ'אנטי הביאו איתם לאיטליה מסורות קיימות המתארות חיי איכרים מן האמנות ההולנדית מהמאה השש-עשרה. הם יצרו ציורים קטנים או תחריטים מחיי היומיום של המעמדות הנמוכים ברומא ובאזור הכפרי שלה.
ברומא ציירו סוורץ ציורי ז'אנר בסגנון הבמבוצ'אנטי וכן סדרת בדים על פעילויות והכשרה של ציירים באולפנים שלהם - השתתפות בשיעורים או בעבודה על דוגמנים חיים.[6] הוא התגורר בסנטה מריה דל פופולו. בשנת 1647, סוורץ הפך לעמית באקדמיה סנט לוקה - אגודה רבה יוקרה של אמנים מובילים ברומא. סוורץ נרשם גם כמי שיש לו קשרים עם חברי הקונגרזציונה.[3] זאת הייתה אגודה של אמנים שארגנה תערוכות שנתיות של ציורים על מעקות המתכת מול חזית הפנתיאון.[7] אין שום הוכחה כי סוורץ הפך את בעצמו כחבר באגודה זו. סוורץ התגורר בשנים 1646 - 1651 בוויגה מרגוטה, בה התגוררו אמנים זרים רבים. בהיותו ברומא, סוורץ היה המורה של וילם רויטר, צייר פלמי נוסף מבריסל שבילה ברומא והושפע מהבמביוצ'נטי.[8]
למרות המידע המקוטע הנוגעה לקריירה שלו ברומא, נראה שסוורץ הצליח ליצור לעצמו מוניטין מספיק גבוה כדי להיות מוזמן לעבוד בשירות משפחת האפיפיור השלטת, משפחת פמפילי, ובמיוחד הנסיך קמילו פמפילג', אחיינו של האפיפיור המכהן. אומרים שהוא צייר דיוקן של קמילו פמפילג'.[9] סוורץ צייר גם תפאורות תיאטרון עבור קמילו פמפילג' ורכש עבורו יצירות אמנות.[10] סביר להניח שהפטרון שלו, הנסיך קמילו פמפילג', עירב את סוורץ בארגון האקדמיה לאמנות ברומא.[11] ביוזמת קמילו, האפיפיור העניק לסוורץ תואר כבוד.[12]
בתקופתו ברומא פיתח סוורץ מערכת יחסים לכל החיים עם משפחת דהאוטז שהייתה אחת ממשפחות המסחר הבולטות ביותר באמסטרדם. בשנת 1651 נתן יאן דהאוטז לסוורץ ייפוי כוח לפעול מטעמו במכירת משי. האחים דהאוטז רכשו גם ציורי של סוורץ דרך שוק האמנות באיטליה. סוורץ פעל לטובת הדהאוטז כסוכן בשוק האמנות האיטלקי. ההערכה היא כי דיוקן האדם עם גלימה אדומה (בערך 1650) הוא למעשה דיוקן של יאן דהאוטז שהיה כנראה ברומא.[13]
בריסל ואמסטרדם עריכה
.jpg)
אף על פי שנהנה מחסותם של הדרגים הגבוהים ביותר ברומא, סוורץ עזב את רומא מסיבות לא ידועות בין 1652 ל־1654. הוא תועד בבריסל ביולי 1655 בטבילת הבן של אחותו.[4] בהיותו בבריסל הצטרף לגילדת סנט לוק ב 1659.[3] הוא פתח סדנא בבריסל שבה תלמידיו היו יכולים לעבוד בציור מודלים חיים או בהעתקות. הוא גם יצר סדרת הדפסים של הבעות אנושיים שונות, ששימשו להכשרה של תלמידיו.[5]
סוורץ הצטרף באותה תקופה לארגון מיסיונרים קתולי, שהיו חסידיו של ונסן דה פול והתחייבו לשליחות במזרח. הוא הפך לנוצרי אדוק. לזרוס, כומר שנפגש או סוורץ, 1661 דווח כי הוא כנראה חווה "המרה דתית עמוקה" הפסיק לאכול בשר, צם מדי יום, נתן את חפציו ועוד.[9]
בשנת 1658 סוורץ צייר עבור גילדת סנט לוקס בבריסל דיוקן עצמי כמתנת פרידה. הוא שהה אולי באמסטרדם, ככל הנראה כבר בשנת 1658. הוא מתועד כנוכח באמסטרדם מספר חודשים בשנת 1661 רגע לפני שיצא לדרך עם המיסיון הנוצרי למזרח הרחוק. במהלך שהותו באמסטרדם הוא עזר לפקח על בניית הספינה שתוביל אותם מזרחה.[14]
נסיעה למזרח עריכה
בדצמבר 1661 הגיע סוורץ למרסיי משם עזבה אנייתו לארץ ישראל בינואר 1662.[15] סוורץ הפליג לאלכסנדרטה עם הבישוף פרנסואה פאלו, 7 כמרים ואח. בסוריה הוא אמר שהפיק כמה ציורים. בזמן הנסיעה היבשתית בסוריה הוא הפך בלתי יציב נפשית והודח מהמיסיון במקום לא ידוע בין אספהאן לתבריז בפרס. לאחר מכן הוא המשיך אל הישועים הפורטוגזים בגואה שם דווח שהוא מת בגיל 46.[9]
יצירתו עריכה
כללי עריכה
העבודות שנותרו של סוורץ מתוארכות לרוב לתקופת מגוריו ברומא. בגלל הקושי לייחס יצירות לאמן שלעיתים נדירות חתם על יצירותיו, מספר הבדים שיוחסו לו משתנה בין 40 ל 100. חלק מיצירותיו של סוורץ היו כה פופולריות בתקופתו עד שנעשו מהם עותקים שנים רבות, חלקן על ידי סוורץ עצמו, ואחרים על ידי תלמידים או עוקבים. לא תמיד קל לקבוע את רמת המעורבות של סוורץ (אם בכלל) ביצירת עותקים אלה. למשל, יש לפחות ארבעה עותקים מוקדמים, באיכות משתנה, של הסטודיו של האמן שלו עם אישה תופרת.[16] לא ידוע על ציור ששרד, שנעשה לאחר שעזב את אירופה.[3]
מרבית יצירתו מתחלקת לשתי קטגוריות: סצנות ז'אנר של נושאים עממיים מחיי רומא, רחובותיה ודיוקנאות. קטגוריה שלישית היא יצירות אלגוריות, הנחשבות לחידתיות ויש לגביהן פרשנות מתמשכת של היסטוריונים.[17] לפי הדיווחים, סוורץ צייר קומפוזיציות של נושאים מקראיים, שחלקם מוזכרים ברשימות הקיימות, אבל לא ידוע על אף אחד מהם ששרד. אחד הציורים הדתיים שלו, איכה ידוע מההדפס, אותו סוורץ עצמו יצר קומפוזיציה יוצאת דופן בגלל המחווה המנחמת של הבתולה כלפי מריה מגדלנה.[10]
סוורץ הוא אמן חידתי וקשה לקטלגו, שכן הוא ספג מגוון השפעות ליצירת סגנון אקלקטי שהתאים את ציור הז'אנר ההולנדי לסגנונות בארוקיות וקלאסיות מעורבבות.
סצינות ז'אנר עריכה
חלק גדול מהיצירה של סוורץ מורכבת מסצינות ז'אנר. חלקם מזכירים את הנושאים הפופולריים בקרב חסידיו של קאראווג'ו כמו שחקני קלפים וקוביות. כך לדוגמה הציור "שחקני הקלפים" המתאר קבוצה של אנשים שמשחק הקלפים שלהם נקטע על ידי קטטה. עיניהם שולחות את מבטו של הצופה ימינה, לכיוון הזרוע הכפופה של האיש בחזית. ייתכן שציור זה מסמל עצלות - ילד ערמומי מנצל את הכאוס כדי לשדוד את האיש בכחול.[18]
ציורי ז'אנר אחרים מאת סוורץ מתארים סצינות חיים פשוטים שהיו ברחובות רומא בסגנון קרוב לזה של הבמבוצ'יאנטי. דוגמה לכך הוא אדם מנמנם וילד ישן (בערך 1650 - 1654). יצירותיו של סוורץ נבדלות, מאלו של שאר ציירי הקבוצה על ידי העדפתו לציור פיסול עתיק ומראה אצילי של דמויותיו המונומנטליות. סוורץ משמש לעיתים קרובות במשחק של אור וצל כדי ליצור אווירה דרמטית ומסתורית.
הסגנון האישי שלו בא לידי ביטוי בבירור בסדרת "שבעה מעשי הרחמים" (בערך 9–1646), סדרה של 7 בדי ציור שצייר ברומא בסגנון נושא דתי. הבדים מפוזרים כעת במוזיאונים שונים. נושא שבעת מעשי הרחמים מבוסס על הבשורה על-פי מתי, 25: 31-46. פסוקים אלו מכריזים על פסק הדין האחרון - האירוע שבמהלכו נאמר שהמשיח ישפוט את האדם על פי מעשיו. סוורץ תיאר את היצירות הטובות בסביבה רומית של תקופתו ושילב אלמנטים טופוגרפיים מהשכונה בה הוא חי באותה תקופה. סוורץ מראה בסצנות אלה את העדפתו לשמים ורקע כהים של לילה, שמאירים באופן דרמטי את הדמויות.[19] קומפוזיציות אלה מייצגות את הסצינות בתנועה קפואה בסגנון חלומי כמעט כמו בסרט. בעבודות אלה מבטא סוורץ את חמלתו ואמפתיה לסבלם של האזרחים ותמיכתו במעשי הצדקה שבוצעו עבורם.[10]
סוורץ פיתח נושאים חדשים כמו של המתאבקים הרומיים. במשחק ההיאבקות שלו (1649), תיאר סוורץ את משחקי ההיאבקות הפופולריים שהתרחשו ברחובות רומא והשתתף בהם קהל גדול. הייצוג אמיתי, אך עם זאת לא מציאותי. לא רק בגלל התאורה הדרמטית, אלא גם מפני שתנועתם של הגברים נראית קפואה. סוורץ הסתמך על הדמויות הראשיות מתמונות קלאסיות. באמצעות הדמות הגדולה של המתאבקים העירומים בקומפוזיציה זו הביא סוורץ את הנושא 'הוולגרי' לרמה גבוהה יותר.[19]
סוורץ צייר עוד קומפוזיציות המתארות עירום גברי כמו "גברים ברחצה". הוכח כי הוא עבר לגור לסביבה ברומא שממנה בדרך כלל הודרו נשים. נשאלת השאלה האם יש לפרש חלק מציוריו של עירום גברי כמסמל מסר הנוגע להומוסקסואליות.[17]
אולפן האומן עריכה
סצינות הז'אנר של סוורץ כוללות כמה קומפוזיציות המתארות אמנים המתאמנים או נמצאים בעבודם באולפנים שלהם או בחוץ. הם מספקים עדויות חזותיות יקרות ערך על הרגלי העבודה והכשרתן של אמנים מהמאה ה-17. סוורץ הציג גם מספר בתי ספר לציור. הוא עצמו היה מעורב באופן פעיל בחינוך לאמנות באקדמיות ברומא ובבריסל.
.jpg)
"הסטודיו של הצייר" שלו (1648–1650) מציג שרטוטים שונים בסטודיו לאחר יצירת דגמי גבס שונים וכנראה עירום חי אחד. יש גם שני מבקרים בסטודיו. נראה כי התמונה מתארת את העקרונות והשלבים העיקריים של תרגול האולפן, החל משרטוט אחר כך יציקה דמויות אנטומיות מגבס ואז ציור ממודל חי.
הבולטות הניתנת לדגמי הגבס שבחזית של הקומפוזיציה מציגה את החשיבות בהכשרה ובתרגול האמנותי של אמנים בחקר יציקות ולא רק מפסלים עתיקים אלא גם מודרניים.[11] בציור אחר על הנושא של סטודיו אמן (1652), מבקר סטודיו אמן בוחן יציקה של גפיים אשר מבוססת על מודל של דמות של פסל פלמי מהמאה ה-17 שעבד ברומא. חפצים אחרים שנמצאים בקומפוזיציה כוללים מכשירי מדידה, וכלי מוזיקה. חפצים אלה מהווים התייחסות לצורך של האמנים לחתור להרמוניה, כמו גם לכבד גודל ופרופורציה מדויקים. הכנסת ספריה לקומפוזיציה מדגישה כי ציירים אינם אומנים, אלא אמנים מלומדים.[19]
דיוקנאות עריכה
בדיוקנאותיו הוכיח סוורץ את יכולותיו הדומות לבני דורו המובילים בתחום. על פי ההערכות, סוורץ צייר את הדיוקנאות שלו בבריסל או באמסטרדם, כלומר בין 1655 ל 1661. הוא גילה עניין בתיאור אנשים רגילים וחקירת האופי והביטויים השונים שלו. בחלק מהציורים ישנו אור יום יפה ורקע קטיפתי שכמוהם ניתן למצוא גם ביצירות מאת יאן ורמיר. הוא צייר גם דיוקנאות של נשים צעירות והוסיף להן אביזרים ישנים בדומה לוורמיר.[20][21]
הציור שלו ראש אישה (בערך 1654) הוא דוגמה בולטת ליכולתו ללכוד את האנושיות העירנית והרגישה אפילו בנושאים הצנועים.[22] בדיוקן של אישה צעירה ( 1660) כנראה דיוקן של שפחה פשוטה, שחושף את העניין של סוורץ בתיעוד אנשים מפשוטי עם. הציור הושווה לנערה עם עגיל פנינה שצייר ורמיר כחמש שנים לאחר מכן. הנערות הצעירות בשתי הקומפוזיציות מתוארות בשילוב של ריאליזם ואידיאליזציה. ישנם הבדלים חשובים בין שתי היצירות: הקומפוזיציה של ורמיר קומפקטית יותר, השתקפויות האור שלו עדינות יותר ורמיר משתמש בגוונים צהובים וכחולים בצורה נועזת יותר. ורמיר מדגיש יותר את הנערה הצעירה העונדת טורבן אקזוטי ועגיל פנינה שנראה גדול מכדי להיות אמיתי. סוורץ מעדיף להציג את הילדה כמשרתת פשוטה.[15]
חלק מהדיוקנאות של סוורץ ניתן לייחס לתיעוד "החיים הפשוטים" של דמויות בהולנד הספרדית באמצעות אדריאן ברואר וחסידיו של פיטר ברויגל האב. סוורץ הצליח לגרום לנושאים אלה להיראות מלבבים יותר. דוגמה לכך הוא האיש המחזיק קנקן. בתיאור זה מבית מרזח, הצליח סוורץ להציג האופי האנושי כמו גם חפצים וחומרים פיזיים ואפקטים קלילים.[23]
סוורץ צייר מספר דיוקנאות של עצמו.[24] הדיוקן העצמי המוקדם ביותר הידוע של בערך 50–1648 מראה את האמן לובש כומתה עם נוצה שמעניקה לו מראה בוהמי מובהק.
הדיוקן העצמי שלו משנת 1656 מציג את האמן בתנוחה בטוחה. דיוקן עצמי זה עומד בשורה ותיקה של דיוקנאות עצמיים של אמנים הולנדיים, המראים את עצמם עם כלי עבודתם. הופעתו האלגנטית, האריסטוקרטית, מביאה לידי ביטוי גם את דיוקנאות האמן באיקונוגרפיה של אנתוני ואן דייק, שפורסמה באנטוורפן בין 1636 ל־1641. הדגש הוא על הצגת האמן כוירטואוז בעל עמדה והערכה אריסטוקרטית. בדיוקן עצמי אחר, שצויר ככל הנראה בערך בשנת 1655, מצביע האמן על גולגולת.
ציור נוסף המשמש כדיוקן עצמי הוא קריאה בחדר בו נראה אדם הקורא ספר מקודש בין סמלים כמו גולגולת וחוליית שעון חול. המסר של הציור יכול להיות שאמונה קיימת בכל מקום. ציור זה יכול לבשר את חזרתו בתשובה של סוורץ שהפכה לקנאות דתית שתביא אותו בסוף לנסוע למזרח.[22]
סצינות אלגוריות עריכה
.jpg)
מספר קומפוזיציות עוסקות בנושאים שנראים כאילו הם בעלי משמעות אלגורית. רבות מהעבודות הללו עדיין מתחמקות מהבנה מלאה. לחלק מהדיוקנאות שלו יש משמעות אלגורית והם מתאימים למסורת ההולנדית המתארת את חמשת החושים. דוגמה לכך היא סדרה של חמישה דיוקנאות של נערים ונערות המייצגים את חמשת החושים. שניים מהם של ילד וילדה בהתאמה המייצגים חושי הריח והמגע.[25]
ציור המונומנטלי "המגפה בעיר העתיקה" של סוורץ (1652-54) נחשבת כיצירה השאפתנית ביותר של סוורץ מבחינת מורכבות הקומפוזיציה וההישג הטכני. הקומפוזיציה מתארת חזון דרמטי של פגעי מכת האבעבועות השחורות. ברור שמדובר בניסיון של האמן להוכיח את כישרונו הן בתיאור של סצנה היסטורית בעלת פרופורציות אפיות, המקיפה מגוון רחב של מצבים רגשיים ופסיכולוגיים בחיקוי הסגנון הקלאסי המפואר של בן זמנו הצרפתי ברומא, ניקולא פוסן (1594–1665). היסטוריונים לאמנות הציעו תאוריות שונות לגבי תיאור החיבור והפרשנות שלו. יש הרואים בו תיאור כללי של השפעות המגפה ללא משמעות היסטורית, מוסרית או סיפורית ספציפית.
חוקר האמנות פרנקו מורמנדו טען כי המגפה בעיר העתיקה מתארת מגפה ספציפית שלפי מקורות נוצרים התרחשה ברומא בשנים 361–363 בתקופת הקיסר יוליאנוס הכופר. הקיסר יוליאנוס ביקש לחזור לפגאניזם הרומי כנגד האמונה הנוצרית. המגפה בתקופת שלטונו של יוליאנוס התפרשה בתקופתו של סוורץ כעונש על המדיניות האנטי-נוצרית של יוליאנוס. בקומפוזיציה סוורץ התייחס ככל הנראה למאבק של הכנסייה הקתולית נגד הפרוטסטנטיות. הרמיזות ההיסטוריות, הדתיות, האמנותיות והארכאולוגיות של הקומפוזיציה לא היו מוכרות לקהל מהשכבות הפשוטות אלא רק לקבוצה קטנה של האליטה התרבותית שהתענגה על חידות מצוירות כאלה.[26]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ ידוע גם בשמות אחרים: Michele Suars, Michele Suarssi, Michiello Suerts, Michiel Suerz, Michiel Sweerts, il Cavaliere Suars
- ^ Michiel Sweerts (Brussels 1618-1664 Goa), A lady sewing in an interior at Christie's
- ^ 1 2 3 4 Malcom R. Waddingham, Michael Sweerts, Boy Copying the Head of a Roman Emperor
- ^ 1 2 Michael Sweerts at the Netherlands Institute for Art History (in Dutch)
- ^ 1 2 Michiel Sweerts, Portrait of a young man playing a hunting horn at Galerie Canesso
- ^ Life of Michiel Sweerts (Brussels, 1624 -Goa, 1664) at the Thyssen-Bornemisza Museum
- ^ Edgar Peters Bowron, Joseph J. Rishel, Art in Rome in the Eighteenth Century, Philadelphia Museum of Art; Museum of Fine Arts, Houston, 2000, p. 236-237
- ^ Biographical details at the National Gallery of Art, accessed 15 March 2016
- ^ 1 2 3 Everett Fahy, Jayne Wrightsman, 'The Wrightsman Pictures', Metropolitan Museum of Art, 2005, p. 128
- ^ 1 2 3 Maaike Dirkx, The silent world of Michael Sweerts (2), posted on 19 August 2013
- ^ 1 2 Adriano Aymonino, Anne Varick Lauder, Drawn from the Antique: Artists and the Classical Ideal, Sir John Soane’s Museum 2015, p. 134-139
- ^ Jonathan Bikker, "Sweerts' Life and Career: A Documentary View," in 'Guido Jansen, et al., ed., Michael Sweerts: 1618–1664, Amsterdam, Rijksmuseum, 2002, 28-31.
- ^ Jonathan Bikker, The Deutz Brothers, Italian Paintings and Michiel Sweerts: New Information from Elisabeth Coymans's "Journael", in: Simiolus: Netherlands Quarterly for the History of Art Vol. 26, No. 4 (1998), pp. 277-311
- ^ De geschilderde geheimen van Michael Sweerts Archived 18 August 2017 at the Wayback Machine in: Rijksmuseum Kunstkrant maart/april 2002 (in Dutch)
- ^ 1 2 Michael Sweerts at the Kremer Collection
- ^ Maaike Dirkx, Michael Sweerts on the art market, posted on 19 August 2013
- ^ 1 2 Thomas Röske, ”Blicke auf Männerkörper bei Michael Sweerts (1618-1664)”, in: 'Männlichkeit im Blick, Visuelle Inszenierungen in der Kunst seit der Frühen Neuzeit' Published by Mechthild Fend und Marianne Koos, Cologne, Weimar, Vienna, 2004, p. 121-135 (in Dutch)
- ^ De kaartspelers, Michael Sweerts, ca. 1646 - ca. 1652 at the Rijksmuseum (in Dutch)
- ^ 1 2 3 Marleen Dominicus-van Soest, De geschilderde geheimen van Michael Sweerts Archived 31 March 2016 at the Wayback Machine, 31 May 2008 at artwis.com (in Dutch)
- ^ Walter A. Liedtke, Michiel Plomp, Axel Rüger, Vermeer and the Delft School, Metropolitan Museum of Art (New York, N.Y.), National Gallery (Great Britain), Metropolitan Museum of Art, 2001, p. 393
- ^ Guido M.C. Jansen, A Family Tradition Confirmed: Sweerts’s Portrait of Anthonij de Bordes Archived 9 April 2016 at the Wayback Machine, 13 May 2010
- ^ 1 2 Malcolm Waddingham, Additions to the Oeuvre of Michael Sweerts, The J. Paul Getty Museum Journal: Volume 8, 1980, The J. Paul Getty Museum, Getty Publications, 1 Jan 1980, p. 63-68
- ^ Michiel Sweerts, Man Holding a Jug at the Metropolitan Museum of Art
- ^ Dutch and Flemish paintings from the Hermitage, an exhibition catalog from The Metropolitan Museum of Art, p. 114-115
- ^ Michael Sweerts, Girl with a bandaged finger - feeling, 1656 - 1661 at the Museum Boijmans Van Beuningen
- ^ Franco Mormando, "Pestilence, Apostasy, and Heresy in Seventeenth-Century Rome: Deciphering Michael Sweerts' Plague in an Ancient City in Piety and Plague: From Byzantium to the Baroque, eds. F. Mormando and T. Worcester, Kirksville, Truman State University Press, 2007, pp. 237-312.