פתיחת התפריט הראשי

מִיכַל הוא שיר שנכתב על ידי רחל המשוררת. הוא נכתב בתרפ"ז, 1927, ונכלל באוסף שיריה ספיח. בשיר פונה רחל אל מיכל בת שאול ומזדהה עִמה עמוקות.

מיכל
שיר
יצא לאור תרפ"ז 1927
שפה עברית
כתיבה רחל המשוררת (1927)
לחן שמוליק זוהר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
המשוררת רחל בלובשטיין-סלע

מילות השירעריכה

וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל אֶת דָּוִד --- וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ (ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק כ'; ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק ט"ז)

מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה! לֹא נִתַּק חוּט הַדּוֹרוֹת,
לֹא שָׁלְטוּ בְּכַרְמֵךְ הַנּוּגֶה חֲרֻלֵּי הַזְּמָן,
עַל כְּתֹנֶת מִשְׁיֵךְ לֹא דָהוּ פַּסֵּי אַרְגָּמָן
וְצִלְצוּל אֶצְעֲדוֹת זְהָבֵךְ עוֹד הָאֹזֶן תִּקְלֹט.

לֹא אַחַת רְאִיתִיךְ נִצֶּבֶת לְיַד הָאֶשְׁנָב,
בְּעֵינֵךְ הַיָּפָה מְהוּלִים גָּאֲוָה וָרֹךְ;
מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה, אֲנִי עֲצוּבָה כָּמוֹךְ,
כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אֹהַב.

מבנה השיר ותכניועריכה

השיר משולב בחריזה והוא בנוי מפתיח ושני בתים.

כפי שנהגה רחל בעוד משיריה, היא פותחת את השיר בציטוט מהתנ"ך. רחל בחרה בשני חלקי פסוקים שונים המלמדים על מעין דו-קוטביות בה נמצאה נפשה של מיכל. חלקו הראשון של הציטוט מספר על אהבתה של מיכל את דוד, דבר שלא כל כך מצוי בתנ"ך - תיאור של אישה אוהבת גבר, וחלקו האחרון מתאר את תחושתה של מיכל לפיזוזו וריקודו של דוד בעת העלאת ארון הברית לירושלים, תחושת בוז. תחושות אלו יוצרים ניגוד מצד מה ומראים את עולמה הנפשי המורכב של מיכל. במהלך השיר משתמשת רחל פעמיים בניגודיות זו בה היא רואה את מיכל: "בְּעֵינֵךְ הַיָּפָה מְהוּלִים גָּאֲוָה וָרֹךְ" - "כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אֹהַב", כאשר הגאווה והבוז שייכים לחלקו השני של הציטוט, והרוך והאהבה - לתחילתו.

במילות השיר פונה כביכול רחל אל מיכל בת שאול ומוצאת עמה אמפתיה משותפת, על אף מרחקי הזמן שביניהן. היא מתארת את מיכל בממדי מראה, קול ונפש. משל כאילו אכן הייתה אחותה ממש. אחות שרק מרחקי הזמן מבדילים ביניהם. בשיר ניתן גם לשמוע צליל חקלאי עולה בין השורות. רחל, שעסקה בחקלאות ואהבה את המקצוע, מצאה בה ניב לבטא את הקשר שנשמר על אף מרחקי הדורות: "לֹא שָׁלְטוּ בְּכַרְמֵךְ הַנּוּגֶה חֲרֻלֵּי הַזְּמָן".
מיכל, שהייתה בת של מלך (שאול) ואשת המלך (דוד), נראית בעיני רוחה של רחל כאחת שכזו לכל אורך השיר. בעיניה היא לבושה בכתונת משי מעוטרת בפסי ארגמן, וצמידי זהב מצלצלים עטויים על גופה.

בעוד שבבית הראשון נראתה מיכל בגוון המלכותי והאצילי שלה, בבית האחרון פונה רחל ומוהלת את החלק העגום שבפרשה. שם היא מוצאת את הגאווה והבוז, כמו גם את העצב הפנימי.

פגישתה של רחל במיכל "נִצֶּבֶת לְיַד הָאֶשְׁנָב" הייתה ככל הנראה לאור דברי הפסוק "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן".[1]

רחל, שככלל עסקה בדמויות מקראיות, מזדהה במיוחד עם מיכל בת שאול, אך בלא לפרט לקורא במה ראתה להידמות אליה. מתוך דבריה נראה שהקשר ביניהן אינו חד פעמי, שכן מבחינתה "לֹא אַחַת רְאִיתִיךְ נִצֶּבֶת לְיַד הָאֶשְׁנָב". את גורלן הניגודי המשותף היא רואה כנכפה ומאולץ, שכן "כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אֹהַב". קשה לדעת אם התחושה המשותפת אותה ראתה במיכל הייתה קשורה אל מי ממאהביה. ייתכן גם שבגין כך התקיים המפגש על יד האשנב, מה שמאותת את תחושת העיזבון שחשה רחל מבעד לאשנב בית החולים לחולי שחפת, עת גורשה מדגניה ונותרה מוזנחת בימי מחלתה, זמן כתיבת השיר. כן ניתן למצוא מכנה משותף ביניהן בכך ששתיהן נפטרו ללא ילדים, עם העצב העמוק הכרוך בכך.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה