דגניה א'

קיבוץ בישראל

דְּגַנְיָה א' היא קבוצה הנמצאת בקצהו הדרומי של ים כנרת, כעשרה ק"מ מדרום לטבריה, בתחום המועצה האזורית עמק הירדן.

דגניה א'
דגניה ב' במרכז, דגניה א' בצד שמאל למעלה
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז הצפון
מועצה אזורית עמק הירדן
גובה ממוצע[1] ‎-200 מטר
תאריך ייסוד 1910
תנועה מיישבת התנועה הקיבוצית
סוג יישוב קיבוץ
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2022[1]
  - אוכלוסייה 525 תושבים
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.2% בשנה
נתוני קיבוץ
ייסוד הגרעין 1909
תנועת אם חבר הקבוצות והקיבוצים
זרם הזרם המתחדש
ענפי ייצור חקלאות, רפת, לול ומפעל "טולגל יהלומי תעשייה"
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2021[2]
6 מתוך 10
http://www.degania.org.il/
מבט אווירי על דגניה ב', 1931
הצריף המשוחזר באום ג'וני
בית המגורים הראשון בדגניה א', 2009
הכניסה לחצר ראשונים בדגניה א', 2008

בהיותה הקבוצה הראשונה ואב הטיפוס לדגם ההתיישבות הנקרא כיום קיבוץ, נודעה דגניה כ"אם הקבוצות" ומאוחר יותר כ"אם הקבוצות והקיבוצים"[3].

מקור השם

עריכה

מקור השם דגניה הוא בחמשת מיני הדגנים הגדלים בישראל.

היסטוריה

עריכה
  ערך מורחב – אום ג'וני

דגניה א' (או דגניה, כפי שנקראה עד להקמת דגניה ב' בשנת 1920) נוסדה בשנת 1910 על חלק משטח של כ-3,000 דונם מאדמות הכפר אום ג'וני שנרכשו על ידי קק"ל ממזרח לנהר הירדן בשנת 1904.

המשרד הארצישראלי הזמין את "החלוצים הראשונים" שהגיעו למקום בשנת 1909 לעבוד באתר כקבוצה תמורת שכר. קבוצה זו קיבלה על עצמה לנהל את המקום ללא ניהול של פקידי המשרד לניסיון של שנה אחת. ב-1909 התגלע סכסוך בין מנהל חוות כנרת מטעם המשרד הארצישראלי, האגרונום משה ברמן, לבין הפועלים, וקבוצה של פועלים החליטה לקחת פסק זמן ולהשתלם בעבודת החקלאות בחדרה.

"הקומונה החדרתית"[4] הייתה הקבוצה השנייה שעבדה את אדמות אום ג'וני. ב־28 באוקטובר 1910, לאחר שחתמו על הסכם חדש עם הד"ר ארתור רופין מנהל המשרד הארצישראלי, חצו אנשי "הקומונה החדרתית" (שתי בחורות ועשרה בחורים), חלקם אנשי "הקומונה הרומנאית" (על שם העיר רומני שבאוקראינה), בהנהגתו של יוסף בוסל את הירדן בדרכם ליישב ולעבד מחדש את אדמות אום ג'וני.

ב-4 ביוני 1912 עברה הקבוצה מאום ג'וני לנקודת הקבע באב-אלתום – שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת – שם היא נמצאת עד היום. בשנת 1913 עבדה בדגניה קבוצת חברי ההסתדרות המצומצמת, בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה. בין חברי הקבוצה אליהו גולומב שהיה לימים ראש ארגון "ההגנה", ומשה כרמי ממעצבי החינוך המשותף. ב-22 בנובמבר 1913, התנדב משה ברסקי להביא תרופות לשמואל דיין, שהיה חולה. בדרכו חזרה ממלחמיה הותקף על ידי קבוצת שודדים שביקשו ליטול את פרדתו, והוא הניס את הפרדה לחצר דגניה. במאבק עם השודדים הספיק לפגוע באחד מהם בטרם מת מפצעיו.

בשנת 1926 נוסד בית הספר היסודי בית החינוך המשותף דגניה אשר כולל בו כיתות א'-ח' שהיה בית הספר הראשון הקיבוצי.

כאשר בוגרי בית הספר עולים לתיכון "בית ירח" הכיתות נקראות מהתחלה א'-ד'.

בין שתי מלחמות העולם

עריכה

במאורעות תרצ"ו בשנים 1936‏-1939 שימשה דגניה בסיס לפלוגות השדה, ובשנים שבטרם מלחמת העצמאות - בסיס לפלמ"ח.

דגניה א' הייתה שותפה במפעל המים מכון חמשת הקיבוצים, שהוקם בשנים 1942–1943, וכלל מכון שאיבה על גדות הירמוך שהעלה את המים אל ראש אמת מים, ממנה זרמו המים במערכת תעלות פתוחות להשקיית השדות.

הקרב במלחמת העצמאות

עריכה
  ערך מורחב – קרב עמק הירדן

במלחמת העצמאות הצליחו מגיני דגניה א' ודגניה ב' לבלום את הצבא הסורי, שפלש לעמק הירדן. טנק סורי מדגם רנו R-35 שהגיע לפתחה של דגניה נפגע ונעצר בידי מגיני המקום והושאר עד היום כסמל לעמידת לוחמי דגניה במלחמה. רבים סברו במשך שנים מספר כי הטנק נפגע והושבת באמצעות בקבוק תבערה דמוי בקבוק "מולוטוב", אך במאמר בשם "איך באמת נפגע הטנק של דגניה?" מאת מיכאל מס, נכתב על בדיקה שנערכה על ידי חיל החימוש ב-1991:

"הבדיקה העלתה שבטנק השרוף נמצאה חדירה בליסטית אחת בצריח, אחת בצריחון המפקד, ורסס היקפי מתחת לאזור הפגיעה... נגרמו ממטען חלול... ממדי הרסס ההיקפי, צורתו ועובי השריון הנחדר, מתאימים לפצצת מטול פיא"ט" (נשק אנטי טנקי שהופעל על ידי לוחמי עמק הירדן ולוחמי חטיבת גולני שהוחשו כתגבורת לחזית עמק הירדן)[5].

במכתב מיום 17 ביולי 2006, מאת מחלקת היסטוריה, ענף חקר קרבות, אל שלמה אנשל, האיש שפגע בטנק הסורי בפגז של פיא"ט, נכתב, בין השאר, כי:

טנק שחדר למשק נפגע בפגז "פיאט" והושמד באמצעות "בקבוק מולוטוב".


  ערך מורחב – הטנק בדגניה

מ-1948 עד היום

עריכה

בשנת תשמ"א 1981, זכתה קבוצת דגניה א' בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה בהיותה מופת לחלוציות חברתית-אנושית.

כמו קיבוצים רבים, דגניה א' עוברת תהליך של הפרטה. נכון ל-2013 תהליך ההפרטה עדיין לא הסתיים. בסוף פברואר 2007 הסתיים פרק משמעותי בהיסטוריה של הקבוצה, כאשר בהצבעה בקרב חברי הקיבוץ, הוחלט כמעט בפה אחד להחליף את השיטה השיתופית בשיטה דיפרנציאלית.

בט"ו בשבט תש"ח ניטע בדגניה א' עץ ברוש לכבוד המדינה שבדרך. עץ זה נקרא ברוש המדינה. במקום נטמנה מגילה שנכתבה על ידי יעקב פלמוני ולידו לוח הנצחה עליו כתובה המגילה. העץ המרשים קרס בסופה שהתחוללה ב-26 באפריל 2018 והמגילה הטמונה נמצאה בין שורשיו.

כלכלה

עריכה

בזכות שפע המים (ליד הכנרת) והאקלים החם התבססה דגניה א' על גידולי שלחין, בריכות דגים ורפתות בקר, ובהמשך ממפעל "טול-גל" ליהלומי תעשייה. כיום אין במקום בריכות דגים ומפעל "טול-גל" נמכר.

יעקב פלמוני, חבר הקיבוץ, הקים בדגניה א' מוזיאון ומרכז לימודים, "בית גורדון לטבע ולחקלאות ולידע בקעת כנרות", או בקיצור "בית גורדון", על שמו של א"ד גורדון, שחי ועבד בדגניה, ואף נטמן בבית הקברות שלה, בו טמונים גם ארתור רופין ואוטו ורבורג.


בול יובל לדגניה

עריכה

במלאת 50 שנה לדגניה הונצח האירוע בבול מזכרת מיוחד ; ב- 25 בנובמבר 1959, הנפיק דאר ישראל בול יובל זה שעליו ציור של מבנה בקיבוץ. האמנים מקסים וגבריאל שמיר עיצבו את הבול. דאר ישראל מכר 735,000 בולים מבול זה במשך כ- 1 וחצי חודשים עד להפסקת מכירתו.[6]


גלריית תמונות

עריכה

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף יולי 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
  2. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2021
  3. ^ באתר משרד התיירות
  4. ^ הקומונה החדרתית נקראה גם קבוצת רומני כשם העיירה ברוסיה שבה נולדו כמה מהם, ראו "דגניה" בלקסיקון הקיבוץ, יד טבנקין, 1998
  5. ^ מיכאל מס, איך באמת נפגע הטנק של דגניה?, השריון, גיליון 7, 2000, עמ' 60–61
  6. ^ אתר התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל