מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון

מכון מחקר

מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון (באנגלית: The Washington Institute for Near East Policy, בראשי תיבות: WINEP) הוא צוות חשיבה אמריקאי הממוקם בוושינגטון, ומתמקד במדיניות החוץ של ארצות הברית כפי שהיא נוגעת למדינות דרום-מערב אסיה. המכון נוסד בשנת 1985, והצהרת הכוונות שלו אומרת שהיא מבקשת "לקדם הבנה מאוזנת ומציאותית של אינטרסים אמריקאים במזרח התיכון ולקדם מדיניות שתבטיח אותם".

סגן הנשיא ג'ו ביידן נואם במכון וושינגטון, 1 במאי 2015
נשיא המדינה ראובן ריבלין מקבל מדליה הכבוד של המכון לשנת 2020. מימין לשמאל: רובין נוישטיין, נציגת וועד הנאמנים של מכון וושינגטון, נשיא המדינה וגדי איזנקוט עמית מחקר במכון, נובמבר 2020

רקע 

עריכה

המכון נוסד בשנת 1985 על ידי קבוצה של אזרחים אמריקאים במטרה ללמוד מן הניסיון והמחקר של אנשי אקדמיה ובכירים לשעבר בממשל. מטרת המכון הייתה "להתמקד במחקר חדשני בנושאים אזוריים שלא זוכים לטיפול מקיף על ידי הארגונים הקיימים".

בין מייסדי המכון בשנה זו היה מרטין אינדיק, דיפלומט אקדמאי אוסטרלי, ולשעבר סגן מנהל איפא"ק. אינדיק ביקש לייצר מוסד לימוד ומחקר על-מפלגתי והערכות לא תלויות במזרח התיכון. הוא ראה את המכון כ"ידידותי לישראל, אבל מבצע מחקרים אמינים במזרח התיכון באופן מציאותי ומאוזן". בכך נועד המחקר להיות יותר עצמאי ובעל איכות אקדמאית. מתחילתו, המכון התמקד בעיקר במחקר ביחסי מדינות ישראל-ערב, נושאים מדיניים וביטחוניים, ובמדיניות ארצות הברית במזרח התיכון בכללותה. בעקבות מאורעות חדשים שהתרחשו בשנות התשעים, כמו התפרקות ברית המועצות, מלחמת המפרץ הראשונה, והשינויים האסטרטגיים שחלו באזור, הרחיב המכון את סדר היום שלו וביקש להתמקד גם בטורקיה ובעלייה של האסלאם הפוליטי. תחת הנהגתו של אינדיק, המכון צבר מוניטין של מרכז למחקר מעמיק ואמין במדיניות המזרח התיכון, ומשך בין היתר גם אינטלקטואלים ערבים להתעניין בפרסומיו.

לאחר שמונה שנות ניהול עזב אינדיק את המכון ושירת בשורת תפקידים דיפלומטיים בארצות הברית, כולל שגריר ארצות הברית בישראל, השליח המיוחד של ארצות הברית לנושא המשא ומתן הישראלי-הפלסטיני, עוזר מיוחד לנשיא ביל קלינטון ומנהל בכיר לענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה במועצה לביטחון הלאומי, ועוד. כיום אינדיק הוא סגן הנשיא ומנהל התוכנית למדיניות חוץ במכון ברוקינגס.

דוחות שהתפרסמו בכלי התקשורת

עריכה

בשנת 2011, המכון הוציא דו"ח שכותרתו "לדמיין את הגבול". הדו"ח, שזכה לתשומת לב רבה בתקשורת, שרטט מפות שביקשו ליישב את התביעה הפלסטינית לריבונות על הגדה המערבית, יחד עם הדרישה הישראלית לשליטה על רוב האוכלוסייה היהודית המתיישבת. הדו"ח הסתמך על נתונים סטטיסטיים, והציע חילופי שטחים מסוימים על מנת להבטיח שמדינה פלסטינית עתידית תהיה אפשרות בת-קיימא ותקבל שטחים איכותיים. המכון הוציא תדריכים לפקידי ממשל אמריקאים, ישראלים, פלסטינים ובכירים על המפות. 

בשנת 2012 פרסם המכון מאמר בעיתון הניו יורק טיימס שכותרתו "כיצד דאעש מתרחב", בו הוא סוקר את ההתפשטות של ארגון המדינה האסלאמית על שטחי המזרח התיכון. לדבריו, מטרת הארגון היא לבנות אימפריה קולוניאלית רחבה על פני מדינות רבות, וכי שנה לאחר שהודיע על מטרת 'ההתרחבות', פעיליו ממוקמים ביותר מתריסר מדינות. הדו"ח ציין כי בניגוד לקבוצות טרור אחרות, המדינה האסלאמית אינה מקפידה רק על יישום ואכיפה של חוקי השריעה, אלא היא מבקשת למשול באופן פעיל, באמצעות מתן שירותים כמו מערכת משפט, מים, וכבישים.[1] 

לאחר ההשתלטות של הקבוצה הסונית המיליטנטית דאעש על שטחים באזור עיראק פרסם הניו יורק טיימס כי עמית חוקר מהמכון, מייקל נייט, התריע כבר בשנת 2012 בפני המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית על עליה בהתקוממות בקרב המיעוט הסוני בעיראק ובסכנה הכרוכה בכך, אך זו לא נקטה כל אמצעי בניסיון לעצור את הסכנה.

בראשית 2013 הנפיק המכון דו"ח, שעוסק בארגוני הטרור האיראניים - כוח אל-קודס (היחידות המיוחדות של משמרות המהפכה האיראניים) והחזבאללה. לפי הדו"ח ארגונים אלה פועלים הן באופן עצמאי והן במשותף במגמה להגביר את פעילותיהם ברחבי העולם ב-2013. הארגונים מפיקים לקחים מסדרה של ניסיונות פיגועים כושלים בשנתיים האחרונות, משתכללים ונעשים מתוחכמים יותר, וצפויים להעלות את רמות ואיכות הפיגועים שהם מתכננים בעזרת תאי טרור מקומיים המקבלים השראה מאל-קאעידה. הדו"ח העריך כי פעולות הטרור יתרחבו ככל שיתרבו ניסיונות המערב לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית. לפי הדו"ח יעדי הטרור נותרו כשהיו: מטרות אמריקניות, ישראליות ויהודיות.[2]

בשנת 2007 הוציא המכון מסמך העוסק בנושא הגרעין האיראני ובדיאלוג שמתקיים בין ישראל וארצות הברית בנושא. בנייר מדיניות זה, מתמקד צ'אק פרייליך במכשולים העומדים בפני הדיאלוג הישראלי-אמריקני בסוגיית הגרעין. זאת תוך כדי בחינת מספר המלצות מדיניות אשר עשויות לתת מענה לבעיית המכשולים האלה.[3]

חוקרי המכון הם אינטלקטואלים החולקים את הניתוח שלהם עם הציבור, לעיתים קרובות באמצעי הדפסה ושידור.[4] כל תפוקת המכון זמינה דרך אתר האינטרנט שלה בשתי שפות: אנגלית וערבית.

פעילויות

עריכה

נכון להיום, מכון וושינגטון מנהל תשע תוכניות מחקר פרטיות:[5]

  • תוכנית רובין לחקר הפוליטיקה הערבית - מתמקדת בהתפתחויות חברתיות, פוליטיות, וכלכליות בעולם הערבי.
  • פרויקט קורת ליחסים ישראל-ערבים - ניתוח נושאי הליבה הנוגעים לסכסוך בין ישראל ושכנותיה הערביות, ומציאת פתרונות שיהיו מוסכמים על הצדדים.
  • תוכנית ברנשתין למדינות המפרץ ואנרגיה - מתמקד בשימור הברית הערבית של המפרץ הפרסי, ובתפקידם כמקור עיקרי של נפט וגז טבעי.
  • תוכנית ווטרבי למדינות איראן-ארצות הברית - ניתוח, דיאלוג פרטי, דיון ציבורי, והמלצות אופרטיביות להתמודדות עם האתגרים שמציבה איראן.
  • תוכנית ללימודי צבא וביטחון – עוסק בנושאים המשפיעים על אינטרסים ביטחוניים של ארצות הברית.
  • תוכנית ג'נט ואלי ריינהרת בנושאי לוחמה בטרור ומודיעין - ניתוח של קבוצות מיליטנטיות, רשתות התמיכה הלוגיסטיות והפיננסיות שלהם, ומדיניות לוחמה בטרור.
  • פורום פיקרא - מטרתו לעורר דיון ציבורי וליצור רעיונות לדמוקרטיה פוטנציאלית במדינות ערב.
  • תוכנית המחקר על טורקיה - דיון על הסביבה הפוליטית, הדיפלומטית והאסטרטגית של טורקיה.
  • תוכנית קרן דיאן וגילפורד גלייזר בנושא תחרות המעצמות והמזרח התיכון - מוקדש לחקר ההשפעה הסינית והרוסית במזרח התיכון ומחוצה לו.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה