מלחמת האזרחים הסינית

מלחמת אזרחים שהתנהלה בסין בין השנים 1927-1950

מלחמת האזרחים הסינית היא מלחמת אזרחים שהתרחשה בסין בין המפלגה הלאומית הסינית (קוומינטנג) למפלגה הקומוניסטית הסינית (CPC), בשנים 1927 עד 1950. המלחמה הסתיימה בניצחון הקומוניסטים, ואלה השתלטו על שטחי סין והקימו את הרפובליקה העממית של סין. הלאומנים נמלטו לטאיוואן, בה הקימו את הרפובליקה הסינית.

מלחמת האזרחים הסינית
תאריכי הסכסוך אפריל 1927מאי 1950 (כ־23 שנים)
מקום סין
תוצאה ניצחון הקומוניסטים, הקמת הרפובליקה העממית של סין ומעבר של ממשלת הרפובליקה הסינית לטאיפיי.
שינויים בטריטוריות השלטון בסין היבשתית עבר למפלגה הקומוניסטית ורק האי טיוואן נשאר תחת שלטון רפובליקני
הצדדים הלוחמים
מפקדים

הרפובליקה הסיניתהרפובליקה הסיניתצ'יאנג קאי שק

המפלגה הקומוניסטית הסיניתהמפלגה הקומוניסטית הסיניתמאו דזה-דונג

כוחות

4,300,000 (יולי 1945)

3,650,000 (יוני 1948)

1,490,000 (יוני 1949)

1,200,000 (יולי 1945)

2,800,000 (יוני 1948)

4,000,000 (יוני 1949)

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רקע עריכה

ב-1911 הופלה שושלת צ'ינג מהשלטון וכך בא אל קיצו השלטון הקיסרי. במדינה שלטו כעת אילי מלחמה סינים, ששלטו בעיקר בצפון המדינה.

הקוומינטנג, בראשות סון יאט-סן, ניסה להילחם באילי מלחמה אלו ולאחד את סין. הוא פנה למדינות המערביות לסיוע במאבקו אך פניו הושבו ריקם. ב-1921 פנה סון לברית המועצות לסיוע במאבקו. הסובייטים הסכימו וניסו על ידי עזרתם גם לחזק את המפלגה הקומוניסטית הסינית. ב-1923 הצהירו בשאנגחאי סון ונציגים סובייטים על התחייבות לאיחוד סין והצהרה זו כללה גם שיתוף פעולה בין הקוומינטנג, הקומינטרן והמפלגה הקומוניסטית הסינית. הסיוע הסובייטי התבטא בציוד, נשק, הכשרה וארגון.

ב-1925 מת סון ובמקומו התמנה צ'יאנג קאי שק למנהיג הקוומינטנג. ב-1926 התפלג הקוומינטנג לפלגים ימניים ושמאלניים ואחרי סיכול ניסיון חטיפה של צ'יאנג במרץ הוא הטיל מגבלות על חברותם של הקומוניסטים במפלגתו. המפלגה הקומוניסטית הסינית הקטנה החלה לגדול.

מלחמת האזרחים עריכה

בשנות ה-20 וה-30 עריכה

ב-1927 פתח צ'יאנג קאי שק במסע חיסול נגד חברי המפלגה הקומוניסטית, ופעילי המפלגה ירדו למחתרת בערים, או נמלטו לאזורי הכפר, שם ארגנו מרידות חמושות כנגד שלטון הקוומינטנג. מרידות אלו החלו בהתקוממות נאנצ'אנג ב-1 באוגוסט 1927. הקומוניסטים הצליחו לגייס את תמיכת האיכרים המקומיים, באמצעות ביצוע רפורמות אגרריות ומדיניות חלוקת אדמות, והשתלטו על מספר אזורים בדרום המדינה.

צ'יאנג לא ויתר וניסה לחסל את הרפובליקות הסובייטיות, שהקימו הקומוניסטים באזורים שבשליטתם, באמצעות שורת מתקפות, שנודעו בשם "מסעות כיתור". שתי המתקפות הראשונות נחלו כישלון, לאחר שהכוחות הלאומניים ספגו תבוסות מידי הכוחות הקומוניסטיים, ואילו השלישית בוטלה בשל הפלישה היפנית למנצ'וריה (1931). מסע הכיתור הרביעי נחל הצלחות ראשוניות, אך צבאותיו של צ'יאנג ספגו אבדות כבדות כאשר ניסו לחדור ללב "הרפובליקה הסובייטית הסינית". בכל מסעות המלחמה האלו הניחו הכוחות הקומוניסטיים לטורי הצבא הלאומני לחדור לעומק השטח שבשליטתם ואז תקפו אותם בזה אחר זה, תוך ריכוז עדיפות כוחות מקומית, והביסו אותם.

במסגרת מסע הכיתור החמישי, שהחל באוקטובר 1934, ריכז צ'יאנג קאי שק צבא גדול שכלל כ-700 אלף חיילים, כנגד הכוחות הקומוניסטיים שכללו כ-150 אלף איש בלבד. הפעם החליט צ'יאנג לשנות את האסטרטגיה שלו בעצת היועצים הצבאיים הגרמנים שסייעו לו. כוחותיו לא ניסו לחדור במהירות לעומק האזורים שבשליטת הקומוניסטים, אלא נקטו באסטרטגיה של כיתור ומצור, כאשר הם מהדקים בהדרגה את טבעת הכיתור סביב האזור שבשליטה קומוניסטית, ומנתקים אותם ממקורות האספקה שלהם. כדי להינצל מהשמדה, הקומוניסטים נטשו את האזורים שבשליטתם בדרום סין, ופתחו במסע ארוך צפונה. במסגרת המסע, שקיבל את השם המצעד הארוך, לחמו הכוחות הקומוניסטיים נגד הצבאות הלאומניים ובעלי בריתם, שניסו לחסל אותם בדרכם, ונאבקו באיתני הטבע, עד שהגיעו לבסוף למקום מבטחים במחוז שאאנשי ביוני 1935 עם כ-8,000 לוחמים בלבד. למרות האבדות הכבדות שספגו במהלך המצעד צפונה, המסע הגדיל את הפופולריות של הקומוניסטים בסין ושל המנהיג החדש של המפלגה הקומוניסטית, מאו דזה-דונג, שהפך לימים מנהיג סין.

המאבק נגד הקומוניסטים נמשך עד לשנת 1937, כאשר החלה הפלישה היפנית לסין.

הפלישה היפנית עריכה

 
חיילים לאומנים מובילים אסירים קומוניסטים במהלך הטבח שנערך בפעילי המפלגה בשאנגחאי באפריל 1927

גם לאחר פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ראה צ'יאנג קאי שק בקומוניסטים איום גדול יותר מן היפנים הפולשים וסירב לשתף עמם פעולה. מספר גנרלים בכירים של הקוומינטנג חטפו אותו ב-12 בדצמבר 1936 (במה שמכונה תקרית שיאן), וכפו עליו להסכים לשיתוף פעולה מוגבל עם הקומוניסטים כדי להילחם ביפנים. בעקבות תקרית זו הוסכם על הפסקת המלחמה הפנימית בין הצדדים היריבים כדי להילחם נגד האויב המשותף. עם זאת התיאום בין שני הצדדים במהלך המלחמה הממושכת נגד היפנים (1937–1945) היה מינימלי, למרות לחצים כבדים שהפעילו האמריקנים על צ'יאנג קאי שק להגדיל את שיתוף הפעולה עם הקומוניסטים. הכוחות הלאומנים נשאו בעיקר נטל הלחימה הסדירה נגד הכוחות היפניים, בעוד הקומוניסטים התרכזו בפעילות באזורים שנכבשו על ידי היפנים בצפון סין, ונקטו בטקטיקות של לוחמת גרילה בלחימה נגדם. באופן כללי ניתן לומר שהמלחמה נגד יפן סייעה לקומוניסטים במאבק על השליטה בסין, משום שהיא אפשרה להם לבסס את שליטתם בשטחים נרחבים בצפון סין, בעוד הצבאות הלאומנים ספגו אבדות כבדות בלחימה נגד הכוחות היפנים העיקריים, ונחלשו כתוצאה מכך.

המגעים בין הלאומנים והקומוניסטים נמשכו גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה ב-1945, כאשר שני הצדדים הבינו את חשיבות שיקום המדינה.

1946–1949 עריכה

 
סין בשנת 1948

ב-26 ביוני 1946 הסתיימה שביתת הנשק הזמנית בין הלאומנים והקומוניסטים והמלחמה ביניהם התפרצה במלוא עוזה. ממשלת ארצות הברית סייעה לכוחות הלאומנים להילחם בקומוניסטים. האמריקנים הטיסו כוחות צבא לאומנים לצפון מזרח סין, שנשלט ברובו על ידי הקומוניסטים, וכן שלחו 50,000 חיילים לשמור על עמדות מפתח במדינה. בניגוד לארצות הברית, המעורבות של ברית המועצות במלחמת האזרחים בסין הייתה מינימלית. לכן הקומוניסטים השתמשו בציוד הצבאי שהותיר הצבא היפני במנצ'וריה ובאזורים שבשליטתם בצפון סין, ובציוד שנלקח שלל מידי הכוחות הלאומניים.

במרץ 1947 השתלטו הלאומנים על הבירה הקומוניסטית, ינאן, אך המשבר הכלכלי שפקד את סין בשנים 1946–1949 פגע קשות בכוחותיו של צ'יאנג. מלבד זאת האיכרים ורוב העם הפנו ללאומנים עורף בשל תמיכתם באנשי צבא ששיתפו פעולה עם היפנים. כך, למרות היתרון המספרי, הטכנולוגי והכלכלי של הלאומנים הם סבלו משחיתות ומחסור בתמיכה מצד רוב העם. צ'יאנג הורה לכוחותיו להפקיר את אזורי הכפר לידי הקומוניסטים ולהתרכז בערים הגדולות שם נמצא הכוח הכלכלי והאנושי של סין. כוח הקומוניסטים גדל ובסופו של דבר הצליחו לאחר קיפאון לכבוש את צפון מזרח סין ולשבות כמות גדולה של ציוד כגון טנקים. ב-21 באפריל 1949 חצו כוחות הקומוניסטים את נהר יאנגצה תוך כדי כיבוש ננג'ינג בירת הלאומנים. עד סוף 1949 דחקו הקומוניסטים את הלאומנים לדרום המדינה.

ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה-דונג בבייג'ינג על הקמת הרפובליקה העממית של סין. צ'יאנג יחד עם שני מיליון נאמניו נסו מסין היבשתית אל האי טאיוואן, שם ייסדו את הרפובליקה הסינית. ב-10 בדצמבר 1949 נפלה צ'נגדו, העיר האחרונה של הלאומנים בסין היבשתית, לידי הקומוניסטים. באותו החודש הכריז צ'יאנג על טאיפיי כבירת סין באופן זמני.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה