פתיחת התפריט הראשי

מלחמת המישורים המרכזייםאנגלית: The Central Plains War) הייתה סדרה של קרבות ומבצעים צבאיים ב-1929 וב-1930 שהיוו חלק ממלחמות האזרחים בסין בין ממשלת קוומינטנג הלאומית בנאנג'ינג בראשות גנרליסימו צ'יאנג קאי שק וכמה מפקדים צבאיים ומצביאי מלחמה אזוריים שהיו בעבר בעלי ברית של צ'יאנג.

אחרי שמבצע ״המשלחת הצפונית״ הסתיימה ב-1928, יאן שיאן, פנג יו-שיאנג, לי זונגרן וג'אנג פאקוי ניתקו את היחסים עם צ'יאנג, זמן קצר לאחר ועידת הפירוז ב-1929. הם יצרו יחד קואליציה אנטי צ'יאנג כדי לאתגר בגלוי את הלגיטימיות של ממשלת נאנג'ינג. המלחמה הזאת הייתה הסכסוך הגדול ביותר בתקופת המצביאים. הם התרחשו על פני חנאן, שאנדונג, ושאר אזורי המישורים המרכזיים בסין, בהשתתפות 300,000 חיילים מנאנג'ינג ו-700,000 חיילים מהקואליציה.

תוכן עניינים

עליית צ'יאנג קאי-שקעריכה

 
מפת סין בשנים 30–1929, המחוזות השונים ותנועות מרכזיות של כוחות צבאיים

בהשוואה למנהיגים בכירים אחרים כמו הו חנמין וואנג ג'ינג-וויי, המעמד הפוליטי של צ'יאנג קאי שק בקוומינטנג (KMT) היה נמוך יותר בהתחלה. צ'יאנג החל את עלייתו לגדולה ב-1917 בזמן הקמת ממשלת גואנגג'ואו, שם הציג את כישרונו הצבאי. נקודת המפנה הגיעה בשנת 1923, כאשר צ׳אן ז׳יומינג פתח במרד נגד סון יאט-סן בגואנגזו. תפקידו של צ'יאנג היה להגיש סיוע לסאן לסגת מגואנגג'ואו מה שבסופו של דבר הפך אותו לבן חסות של סאן.[1]

אחרי מותו של סאן ב־1925 החלו פלגים בתוך הקוומינטנג לעלות על פני השטח. מאבק כוח בין צ'יאנג וואנג ג'ינגוויי הוביל לפיצול של הקוומינטנג. צ'יאנג השתמש בהשפעתו כמפקד האקדמיה הצבאית של וומפואה, ובסופו של דבר השתלט על הנהגת המפלגה, ואילץ את וואנג לצאת לגלות. בשנת 1926 נבחר צ'יאנג כמפקד של הצבא המהפכני הלאומי החדש (NRA) והוליך את מבצע ״המשלחת הצפונית״ כנגד המצביאים המורדים. במהלך המסע, צ'יאנג הצליח ליצור ברית עם צבאות של לוחמים של פנג יו-שיאנג, יאן שיאן ולי זונגרן.[2]

איחוד סין (1928)עריכה

מבצע ״המשלחת הצפונית״ הסתיים עם האיחוד מחדש של סין ב-1928 תחת ממשלת נאנג'ינג. בין השאר הודות להצהרת הנאמנות לממשלה הלאומנית בנאנג׳ינג, של ג'אנג סוליאנאג (Xueliang) מפקד הצבא הצפון מזרחי. הצהרתו באה בעקבות ההתנקשות בחיי אביו ג'אנג דזוו-לין (המצביא שמשל במנצ'וריה) על ידי הצבא היפני. בעוד צ'יאנג הופיע כמנהיג החשוב ביותר של הרפובליקה הסינית, האיחוד מחדש התגלגל במהרה לנושאים שונים, שכן הפלגים השונים בקוומינטנג לא הסכימו על נושא הפירוז בכנס צבאי ב-1929.[3] ״הצבא המהפכני הלאומי״ אורגן מחדש לארבע קבוצות צבאיות לאחר ״המשלחת הצפונית״, המשלבת צבאות של מצביאים אזוריים. קבוצת "ארמייה הראשונה" הוקמה על ידי קבוצת "וומפואה", הידועה בשם "הצבא המרכזי", ונוהלה ישירות על ידי צ'יאנג עצמו. הקבוצה השנייה של הצבא, כללה יחידות צבאיות בראשות פנג יו-שיאנג. הארמייה השלישית הופקדה בידי יאן שיאן, ואילו הרביעית הובלה על ידי לי זונגרן מחבורת ניו-גואנג-שי.[4]

שלב ראשוןעריכה

גיבוש הקואליציה נגד צ'יאנגעריכה

 
אתרי הקרבות במלחמת המישורים המרכזיים, ושטחי ההשפעה של המצביאים והצבאות הפרטיים השונים

לאחר ועידת הפירוז בשנת 1929, ניתקו המצביאים של אזור גואנגשי (Guangxi) בדרום סין, את היחסים עם צ'יאנג במרץ 1929. הפרישה שלהם, החלה למעשה את העימות בין המפקדים הללו לבין ממשלת נאנג'ינג. בחודש מאי, גם כוחותיו של פנג יו-שיאנג (Yuxiang) של הצבא הצפוני התעמת עם צ'יאנג. במהלך החודשים הבאים מצביאים ושליטים מקומיים נוספים הצטרפו לקואליציה נגד צ׳יאנג. ממשלת נאנג'ינג הגיבה על ידי גירוש חלקם מהמפלגה על השתתפותם בקואליציה נגד צ'יאנג. הקואליציה יצרה ממשלת קוומינטנג חדשה בבייג'ינג כדי להתריס את ממשלת נאנג'ינג. בפברואר 1930 דרש יאן שיאן את התפטרותו של צ'יאנג מהקוומיטנג. מאוחר יותר באותו חודש, יאן לקח לעצמו את עמדת המנהיג בקואליציה נגד צ'יאנג, בסיועם של פנג ולי בזמן שג'אנג קסליאנג בחר להישאר נאמן לצ'יאנג.[5]

בעלות הברית של צ'יאנג קאי-שקעריכה

ממשלת נאנג'ינג זכתה לתמיכה מצד המוסלמים הסינים במחוז גאנסו שבצפון - מערב סין. בעוד האזור היה בתחילה תחת השפעתו של הצבא הצפון-מערבי. מנהיגים מוסלמים בעלי השפעה, ניתקו את היחסים עם פנג יוקיאנג ב-1928. כוחות המוסלמים הסינים נותרו נאמנים לממשלת נאנג'ינג במהלך המלחמה, והרחיקו את הכוחות של פנג מהקרבות במישורים המרכזיים.[6]

הכנות שלב השניעריכה

 
הצבא של צאי קאי צ׳ק בזמן מלחמת המישורים המרכזיים. כלי רכב והספקה על גבי רכבות.

הקואליציה נגד צ'יאנג תכננה את ההתקפה המחודשת שלה על הממשלה הלאומנית בנאנג'ינג בדרכים שונות. לי דזונגז'ן היה צפוי להוביל את צבא גואנגשי לעבר חונאן כדי לאיים על המעוז של צ'יאנג בווהאן. פנג יוקיאנג אמור היה להוביל את הצבא הצפון מערבי מהנאן כדי שאנדונג יוכל לתקוף ב-Xuzhou תוך הפעלת לחץ על ווהאן. יאן שיאן אמור היה להוביל את הצבא שאנסי ולתאם עם הצבא הצפון מערבי להכות ב-Xuzhou ביחד, ולצעוד לעבר נאנג'ינג.

בתגובה להכנות, הציבו הלאומנים את האן פוקו (Fuqu) כדי שיקים קו הגנה בגדה הדרומית של הנהר הצהוב כדי להילחם בצבא שאנסי. הכוחות העיקריים של הלאומנים התמקמו בשוז'ו (Xuzhou) כדי להמתין למתקפות מתקרבות.[7]

שלב שניעריכה

צ'יאנג (מאי - יוני 1930)עריכה

ב-11 במאי, הצבא המרכזי בראשות צ'יאנג קאי-שק ערך סדרה של התקפות כלליות נגד יאן שיאן ופנג יו-שיאנג. צ׳יאנג והצבא המרכזי פעלו לאורך קו הרכבת לונגהאי בכיוון מערבה משוז'ו והגיע לפאתי קאיפנג שבמחוז הנאן ב־16 במאי. הצבא הצפון-מערבי, שהיה החזק ביותר בקואליציה האנטי-צ'יאנגית, ריסק את הצבא המרכזי בהנהגתו של צ'ן צ'נג בגאנסו עד סוף חודש מאי, וצ'יאנג בקושי הצליח להימלט.[8] הצבא הצפון-מערבי לא היה יכול לנצל את ניצחונו, כי צבא שאנסי לא היה מסוגל להגיע בזמן כדי לגרום נזק נוסף לצבא המרכזי. עם בעלי הברית של צ'יאנג במחוז גאנסו, הצבא הצפון-מערבי פנה למגננה בעקבות הניצחון. בקייפנג הדף הצבא הצפון-מערבי התקפות של כוחות צ'יאנג וגרמו לו לנפגעים רבים. הכוחות המשולבים של צבא שאנסי והצבא הצפון-מערבי השתתפו לאחר מכן בקרב הגדול ביותר של המלחמה בהתקפה על שוז'ו, כאשר שני הצדדים סבלו מנפגעים רבים מעל 200 אלף איש בשני הצדדים. צבא שאנסי נסוג מג'ינאן והפסיד בקרבות נוספים בעת שחצה את הנהר הצהוב. העדר תיאום בין כוחות הקואליציה האנטי צ'יאנג היה תחילתו של הטיית הכף לצד הצבא של ממשלת נאנג'ינג.[9]

תנודות בשדה הקרב (יוני - ספטמבר 1930)עריכה

 
חיילי הצבא הצפון מערבי, שהיה החזק מבין הצבאות בסדרת הקרבות, אבל נכשל בסופו של דבר והפסיד במלחמה.

בשדות הקרב הדרומיים, צבא גואנג-שי בהנהגתו של לי זונגרן ובאי צ'ונג-שי צעדו צפונה ותפסו את יואיאנג, אך כוחותיו של צ'יאנג הצליחו להדוף אותם, ובסופו של דבר אילצו אותם לסגת למחוז מוצאם. בשאנדונג צבא שאנסי כבשו את ג'ינאן ב-25 ביוני. לאחר שהביסה את צבא גואנג-שי בהונאן, החליטה ממשלת נאנג'ינג לפתוח במתקפה נגדית גדולה נגד צבא שאנסי בשאנדונג. במסע מצ'ינגדאו, כוחות צ'יאנג חזרו וכבשו את ג'יאן ב-15 באוגוסט. לאחר מכן הצבא המרכזי צבר כוח צבאי במחוזות גאנסו ושאנשי, ופתח במתקפה האחרונה נגד הצבא הצפון-מערבי שנמשך מסוף אוגוסט ועד תחילת ספטמבר.[10]

הצבא הצפון - מזרחי מתערב (ספטמבר - נובמבר 1930)עריכה

ב־18 בספטמבר שינו ג'אנג זואליאנג והצבא הצפון-מזרחי את עמדתם הנייטרלית והכריזו על תמיכתם בצ'יאנג. כמה ימים לאחר מכן נכנס הצבא הצפון-מזרחי למישור צפון סין דרך מעבר שאנגחאי, וכבש את פקין כעבור יומיים. צבא שאנסי נסוג מצפון לנהר הצהוב, בזמן שהצבא הצפון-מערבי התמוטט, כשהאחדות של הקואליציה האנטי-צ'יאנג כבר לא הייתה קיימת. ב-4 בנובמבר הודיעו גם יאן שיאן ופנג יו-שיאנג על התפטרותם מכל התפקידים שלהם, וסיימו למעשה את הלחימה והביאו קץ לאתגרים האזוריים נגד ממשלת נאנג'ינג.[8]

תוצאותעריכה

״מלחמת המישורים המרכזיים״ הייתה העימות המזוין הגדול ביותר בסין מאז שנסתיימה ״המשלחת הצפונית״ ב-1928. העימותים התפשטו על פני כמה מחוזות בסין, שבהם היו מעורבים מפקדים אזוריים שונים עם כוחות משולבים של יותר ממיליון חיילים. בעוד שהממשלה הלאומנית בנאנג'ינג יצאה מנצחת, הסכסוך היה יקר מבחינה כלכלית, דבר שהשפיע לרעה על יכולת הפעולה של הממשלה נגד המפלגה הקומוניסטית הסינית.

לאחר הכניסה של הצבא הצפון מזרחי למרכז סין, ההגנה על מנצ'וריה נחלשה באופן משמעותי, מה שסייע בעקיפין לתוקפנות היפנית בתקרית מוקדן. בעוד צ'יאנג, לאחר שאיחד את המדינה, יצא מן המלחמה כמנהיג העליון והגדיר את עצמו כ"מפקד צבאי מוכשר", הפלגים האזוריים של הקוומינטנג והיריבות ביניהן נותרו בלתי פתורות, והובילו לבעיות שונות בהמשך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת האזרחים הסינית.[8]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. p.48
  2. ^ Worthing, Peter (2017). General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China. Cambridge: Cambridge University Press.p.51
  3. ^ Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. p.85
  4. ^ Worthing, Peter (2017). General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China. Cambridge: Cambridge University Press.p.117
  5. ^ Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press.p. 86
  6. ^ Lipman, Jonathan N. (2011). Familiar Strangers: A History of Muslims in Northwest China. Seattle: University of Washington Press. p.174-5
  7. ^ Worthing, Peter (2017). General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China. Cambridge: Cambridge University Press. p. 133
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Worthing, Peter (2017). General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China. Cambridge: Cambridge University Press. p. 136
  9. ^ Worthing, Peter (2017). General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 132-36
  10. ^ Worthing, Peter (2017). General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China. Cambridge: Cambridge University Press.pp.132-35