פתיחת התפריט הראשי

לי דזונגז'ן

מפקד צבאי של קוומינטנג

לי דזונגז'ן או לי טסונג-ג'ןאנגלית: Li Zongren) (נולד 13 באוגוסט 1890 - 30 בינואר 1969) היה שליט צבאי אזורי בולט ומפקד צבאי של קוומינטנג (KMT) במהלך מבצע ״המשלחת הצפונית״, מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת האזרחים הסינית. הוא שימש כסגן נשיא ונשיא בפועל של הרפובליקה של סין על פי חוקת 1947.

לי דזונגז'ן
李宗仁
Liangyou 135 cover - Li Zongren.jpg
לידה 13 באוגוסט 1890
הרפובליקה הסינית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בינואר 1969 (בגיל 78)
בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה הסינית, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Babaoshan Revolutionary Cemetery
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה קוומינטנג, Tongmenghui
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
זהו שם סיני; שם המשפחה הוא לי.

תוכן עניינים

ראשית חייועריכה

לי דזונגז'ן נולד בכפר ליד גווילין במחוז גואנגשי, השני במשפחה בת חמישה בנים ושלוש בנות. אביו, לי היה מנהל בית הספר בכפר. לאחר סיום בית הספר לי נרשם לבית ספר צבאי מחוזי. הוא הצטרף למפלגה המהפכנית של סון יאט-סן, בשנת 1910, אך נראה כי לא התעמק והבין את מטרותיו הרבות של סון לגבי רפורמה ואיחוד לאומי.[1]

שירות צבאי מוקדםעריכה

לי סיים את הכשרתו הצבאית בבית הספר הצבאי של גוולין, וב 1916 הפך מפקד מחלקה בצבא השליט האזורי הצבאי לו רונגטינג מושל עצמאי של אזור גואנשי. לו, מושל גואנגשי, היה שודד לשעבר שהיו לו שאיפות להתרחב למחוזות שכנים, בעיקר גואנגדונג. במשך השנים הבאות הוא היה מעורב בקרבות בין המחוזות גואנג-שי וגואנג-דונג שהעבירו ריבונות וכבשו שטחים זה מזה בזמנים שונים.[2] במהלך קרב עם שליט יריב בחונאן בשנת 1918, הצטיין מאוד לי, מה שזיכה אותו בתפקיד מפקד גדוד.

בשנת 1921 לי דזונגז'ן, לווה את השליט שלו בפלישה השנייה למחוז גואנגדונג. הפלישה של לו נכשלה והוא עמד בפני תבוסה גדולה. רוב הקצינים ששרתו בצבא השליט שלו היו שודדים לשעבר שגויסו קודם לכן על ידי השליט מאזורי ג'ואנג בגואנגדונג. במהלך הקרב רבים מהקצינים שלו ערקו ועברו לכוחות גואנגדונג, ולקחו איתם את יחידותיהם. מה שנותר לאנשי הגדוד של לי לעשות, היה לסגת משדה הקרב כדי להציל את עצמם.

העלייה לשלטוןעריכה

לאחר תבוסתו של לו, רוב היחידות התפרקו ליחידות צבא עצמאיות. רבים מהם פנו חזרה לשוד כדי לשרוד. מיסיונרים זרים ועובדי סיוע שפעלו בגואנג-שי בתקופה זו דיווחו כי השוד בגואנגשי היה נפוץ וחמור ביותר, כהשודדים נוהגים לבזוז את כל המזון ודברי ערך מכפרים בלתי מוגנים, תוך שימוש ברצח ובחטיפות כדי לסחוט כופר מקרובי בני אדם.[1] לי, ששאיפותיו היו להיות יותר מסתם שודד, החל לבנות כוח צבאי אישי של חיילים מקצועיים. הכוח שלו הפך לשווה ערך בעוצמתו לכל קבוצת שודדים או לכוחות הבלתי-סדירים, שלו רונגטינג שיקם כדי להחזיק במחוז גואנגשי. לי הצטרף לסון יאט בקואומינטנג אחרי שסון הקים סניף למפלגה בגואנגדונג.

כשתוהו ובוהו הפכו לנורמה במחוז גואנגשי, לי הפך למפקד עצמאי של אזור בגבול גואנגדונג, והצטרף אליו ידידו הוותיק הואנג שאושסינג. השליטה של לי והואנג באזורם הייתה טובה יחסית והאזור היה בטוח וחופשי משודדים ומקרבות קטנוניים שהטרידו מקומות אחרים באותה עת. בשנת 1924, בעוד לו היה נצור על ידי המורדים בגווילין, לי ועמיתיו כבשו את בירת המחוז, נאנינג. לאחר מכן נמלט לו ומצא מקלט בהודו-סין הצרפתית. חודש לאחר מכן, הכיר סון יאט-סן, בלי דזונגז'ן ובעל-בריתו הואנג שאושסינג ובאי צ'ונגשי כשליטי גואנגשי. יחד הם נודעו בשם ה״קליקה החדשה של גואנגשי״.[3]

בקואומינטאנגעריכה

לי ארגן מחדש את כוחותיו ומונה למפקד העליון; הואנג שאהונג, התמנה לסגן המפקד ובאי צ'ונגשי, כרמטכ"ל. באוגוסט הם הוציאו את כל הכוחות האחרים מהפרובינציה. לי דזונגז'ן, הפך למושל צבאי של גואנגשי, ובעל השפעה שם מ-1925 - 1949.

ב -1926 הוא הרשה לחייליו להיתפקד לצבאות הקואומינטאנג, אך שמר על שליטה אישית בחייליו. יועץ סובייטי נשלח לגואנגשי, וכוחותיו של לי שינו את שמם לקורפוס השביעי.[3] לי השתתף כגנרל במבצע ״המשלחת הצפונית״, במהלכו מונה למפקד הארמייה הארצית הרביעית, שהייתה מורכבת מצבא גואנג-שי וכוחות אזוריים אחרים בהיקף צבאי גדול מאוד.

 
לי זורגרן עומד ליד הנשיא ציאנג בזמן נאום רדיו, 1948

הניצחונות הראשונים של לי כגנרל לאומני היו בחונאן, שם ניצח את יריבו וו פאיפו בשני קרבות רצופים ותפס את בירת המחוז, ווהאן, בשנת 1926. לאחר הניצחונות האלה הפך לי לגנרל מפורסם ופופולרי בתוך הקואומיטנאנג וצבאו קיבל את הכינויים "הצבא המעופף" ו"צבא הפלדה". כאשר וואנג ג'ינגוויי הקים סיעה של מפלגת הקומוניסטית בווהאן, ניסה היועץ הסובייטי בורודין לגייס את לי שהצטרף לשורות הקומוניסטים, אך לי היה נאמן לצ'יאנג קאי-שק וסירב. בניגוד לעצת יועציו הסובייטים, לי עבר לצד הצפוני של נהר היאנג-צה כדי לתקוף את הכוחות של סאן צ'אפאנג. סאן היה מנהיג "הברית של חמשת המחוזות" (ג'ג'יאנג, פוג'יין, ג'יאנגסו, אנחווי וג'יאנגשי), ועצר בהצלחה את התקדמות צ'יאנג לשטחם בג'יאנגשי. לי הביס את סאן בשלושה קרבות רצופים, והבטיח את השטחי לקוומיטנאג.[4]

כאשר לי דזונגז'ן ניצח את סאן צ'אפאנג, הוא זכה למוניטין כמתנגד בתוקף לקומוניזם וחשד מאוד בקומינטרן בסין, וצבאו היה אחד המעטים, ללא השפעה קומוניסטית רצינית. לאחר שהבטיח את תמיכתו לציאנג קאי צ׳ק יחידותיו של לי הועברו מחדש לבירה החדשה של נאנג'ינג. שם צ׳אנג הסתייע ביחידות של לי, כדי לטהר את ההשפעה הקומוניסטית מיחידות הצבא אחרות שהיו בבירה. בטיהור הוצאו להורג אלפי קומוניסטים חשודים. המפקד הקרוב של לי, ביי צ'ונגשי, לקח חלק מרכזי בטיהור זה.[5]

באפריל 1928 הוביל לי, עם באיי צ'ונגשי, את הארמייה הרביעית בהתקפה על בייג'ינג, וכבש האנדאן, בודינג ושיג'יאג'ואנג ב-1 ביוני. ג'אנג דזוו-לין נסוג מבייג'ינג יומיים מאוחר יותרי, וצבאו של לי השתלט על העיר ועל טיינג'ין. לאחר נפילת ממשלת וואנג ג'ינגוויי בווהאן, וגירושם של כל היועצים הסובייטיים מהשטחים המוחזקים על ידי הקואומיטנאג, מונה לי לאחד מראשי המועצות הפוליטיות שהוקמו כדי לנהל את השטחים שבשליטת הלאומנים, שבסיסם היה בווהאן. בינואר 1929 התגלה קרע בין לי ובין צ׳אנג קאי צק, ולי עזב את ווהאן ויצא לשנחאי והוא פוטר מתפקידיו הממשלתיים, וגורש מהמפלגה לכל חייו.[6]

חזרה לגואנגשיעריכה

לאחר הקרע עם צ'יאנג קאי-שק חזר לי דזונגז'ן לגואנגשי והתמסר למינהל הפנימי של המחוז, בהצלחה מסוימת. בשנת 1929 הוא תמך במשטרו של השליט האזורי בשאנשי, יאן שיאן, בניסיון להקים ממשלה מרכזית חלופית שבסיסה בבייג'ינג. מהלך שהוביל ל״מלחמת המישורים המרכזיים״.[7] לי הוביל כוחות בניסיון לכבוש מחדש את הונאן, אבל הם הובסו על ידי צ'יאנג שאילץ את לי לסגת לגואנגשי.

בעקבות התבוסה של יאן במלחמת המישורים המרכזיים, התחבר לי עם צ'ן ג'יטנג להתכונן לקרב מכריע עם צ'יאנג קאי-שק. מלחמת אזרחים נוספת הייתה יכולה לפרוץ, אם יפן לא הייתה פולשת למנצ'וריה, שגרמה ללי ולצ'יאנג להפסיק את מעשי האיבה ביניהם ולהתאחד נגד האימפריה היפנית.

מלחמת סין-יפן השנייהעריכה

בשנת 1937 פרצה מלחמה בקנה מידה מלא בין יפן לסין, והחלה מלחמת סין-יפן השנייה (1937 - 1945). צ'יאנג קאי-שק ניסה לעשות שימוש בניסיונו הצבאי של לי על ידי קידומו כמנהל אזור המלחמה החמישי של הקואומיטאנג.[8] פעולתו הראשונה של לי נגד היפנים הגיעה ב-1938 בקרב טאייר-ג'ואנג, לאחר שהקומוניסט ז'ואו אנלאי (שסייע ללאומנים כחלק מהחזית המאוחדת), זיהה את לי כגנרל הלאומני המוכשר ביותר, והשתמש בהשפעתו כדי שהוא ימונה להיות המפקד הבכיר, למרות הסתייגויותיו של צ'יאנג בנוגע לנאמנותו של לי.[9]

 
לי זונרגן וציאנג קאי צ׳ק 1948

תחת פיקודו של לי קרב ההגנה של טאיירז'ואנג היה ניצחון גדול עבור הסינים. הם הרגו 20,000-30,000 חיילים יפנים ולכדו כמות גדולה של ציוד ונשק. הניצחון היה בזכות תכנון של לי ושימוש בטקטיקות מיוחדות, שבהם פותו היפנים להיכנס למלכודת ושם השמדו. הקרב על טאייר-ג'ואנג היה אחד הניצחונות הסיניים הגדולים ביותר במלחמה נגד יפן, והוא הוכיח כי עם נשק טוב ומנהיגות נכונה, הצבאות הסיניים יכולים להחזיק את עצמם.[10] לי השתתף גם בקרבות רבים נוספים נגד היפנים, בשנים 1939 – 1940.

בשנים 1943 – 1945 מונה לי ראש מנהל המטה של צ׳אנג קאי שק. למעשה זאת הייתה פרישה בלתי רצויה מפיקוד פעיל לאחר הצלחותיו הקרביות הקודמות.[11]

מלחמת האזרחים הסיניתעריכה

לאחר סיום המלחמה עם יפן, נתמנה לי לתפקיד מנהל מפקדת שדה פיפינג בשנים 1945–1947. זה היה תפקיד ללא כוח ממשי, והוא היה שולי מבחינת האירועים הצבאיים בחלק הראשון של מלחמת האזרחים הסינית.

ב -28 באפריל 1948 נבחר לי על ידי האספה הלאומית לתפקיד סגן נשיא. הבחירה הייתה חמישה ימים אחרי שצ'יאנג קאי-שק הפך לנשיא (צ'יאנג התנגד לתפקידו של לי, ותמך במועמדותו של סאן פו במקום). צ'יאנג התפטר בשנה שלאחר מכן, ב -21 בינואר 1949, בעקבות כמה ניצחונות קומוניסטיים סיניים גדולים בצפון סין, ולי הפך לנשיא בפועל למחרת.

לאחר התפטרותו של צ'יאנג מהנשיאות, עצר מאו צה-דונג לרגע את ההתקפות על שטחי קואומינטאנג, בניסיון לשאת ולתת על כניעתם. שמונה הנקודות שדרש כדי לשים קץ למלחמת האזרחים, היו:[12]

  • להעניש את כל פושעי המלחמה
  • לבטל את חוקת 1947 הבלתי חוקית
  • לבטל את המערכת המשפטית של הקואומיטאנג
  • לארגן מחדש את הצבאות הלאומיים
  • להחרים את כל ההון הממשלתי
  • רפורמה במערכת הקרקעות
  • לבטל את כל האמנות הבינלאומיות
  • להקים ממשלה קואליציונית דמוקרטית.

בהכירו כי הסכמה לנקודות אלו תמסור למעשה את השליטה על סין לידי הקומוניסטים, ניסה לי לנהל משא ומתן על תנאים מתונים יותר, שעשויים היו להביא לסיום מלחמת האזרחים. באפריל 1949, כאשר הקומוניסטים הכירו בכך שלי לא היה מוכן לקבל את התנאים שלהם, הם נתנו לו אולטימטום לחמישה ימים. כאשר סירב, חזרו הקומוניסטים למערכה.[13]

ניסיונותיו של לי לנהל משא ומתן עם הקומוניסטים פורשו על ידי אחדים בקואומיטנג כחולשה, והם הגדילו את המתיחות בין לי וצ'יאנג. לי ניסה לנהל משא ומתן עם הקומוניסטים על הסדר המבוסס על יישום מדיניות השלום הגדולה שלו:

  • שהצבא ישתלט על חבורות הפושעים הנילוות אליו.
  • להוציא פקודות פחות מחמירות
  • לחסל את יחידות הקומנדו האנטי קומוניסטיות
  • לשחרר אסירים פוליטיים
  • לאפשר חופש העיתונות
  • למנוע אכזריות יוצאת דופן בעונשים
  • לחסל מעצר של אזרחים ללא סיבה נאותה

ניסיונותיו של לי לבצע את מדיניותו הביאו להתנגדות מצד תומכיו של צ'יאנג. צ'יאנג התנגד במיוחד ללי, והעביר לטייוואן סכום כסף ענק של 200 מיליון דולר ארצות הברית בזהב השייכים לממשלה המרכזית. ציאנג עשה זאת אף על שידע שלי היה זקוק נואשות לכסף כדי לכסות את הוצאות הממשלה. כאשר הקומוניסטים כבשו את בירת נאנג'ינג הלאומנית באפריל 1949, סירב לי ללוות את השלטון המרכזי כשברח לגואנג-דונג, הביע את אי שביעות רצונו מצ'יאנג ופרש לגואנג-שי.[14]

יאן שיאן, שנמלט לנאנקינג רק חודש לפני כן, התערב במהרה בסכסוך שבין לי לצ'יאנג, בניסיון לשכנעם ליישב את חילוקי הדעות במאמץ להתנגד לקומוניסטים. לבקשתו של צ'יאנג ביקר יאן את לי כדי לשכנע אותו לא לעזוב את החיים הציבוריים. יאן נשבר בדמעות תוך כדי דיבור על אובדן מחוז ביתו בשאנשי על ידי הקומוניסטים.

יאן הזהיר את לי שהרעיון הלאומנית נידון לאובדן, רק אם לי ילך לגואנג-דונג. לי הסכים לחזור בתנאי שצ'יאנג ימסור את רוב הזהב והדולרים שבבעלותו, שהיו שייכים לממשלה המרכזית, וצ'יאנג יפסיק להתעלם מסמכותו של לי. לאחר שיאן העביר את הדרישות הללו וצ'יאנג הסכים לציית להן, לי יצא לגואנג-דונג.

בגואנג-דונג ניסה לי ליצור ממשלה חדשה המורכבת משני תומכי צ'יאנג וגם כאלה המתנגדים לצ'יאנג. בחירתו הראשונה של לי לראש הממשלה הייתה צ'ו צ'נג, חבר ותיק בקואומינטאנג, שגורש למעשה לגלות בשל התנגדותו החריפה לצ'יאנג. לאחר שהמחוקקים דחו את צ'ו, נאלץ לי לבחור את יאן שיאן במקום זאת. בשלב זה היה יאן ידוע היטב בהסתגלותו, וצ'יאנג בירך על מינויו.[14]

הסכסוך בין צ'יאנג לבין לי נמשך. אף כי הסכים לעשות זאת כתנאי מוקדם לשובו של לי, סירב צ'יאנג להיכנע ולא החזיר את האוצר ששלח לטייוואן. מבלי לגבות בזהב או במטבע חוץ, הכסף שהונפק על ידי לי ירד במהירות מערכו עד שהפך כמעט חסר ערך.[15]

אף שלא היה בעל מעמד רשמי בממשלה, המשיך צ'יאנג לתת פקודות לצבא, וקצינים רבים המשיכו לציית לו ולא ללי. חוסר יכולתו של לי לתאם כוחות צבאיים של הקואומיטאנג, הובילה אותו להפעיל תוכנית הגנה שתכנן אותה כבר ב-1948. במקום לנסות להגן על כל דרום סין, הורה לי על למה שנותר מהצבאות הלאומניים לסגת לגואנגשי ולגואנגדונג, בתקווה שיוכל לרכז את כל כוחות ההגנה העומדים לרשותו בשטח קטן יותר. מטרת האסטרטגיה הייתה לשמור על דריסת רגל ביבשת סין בתקווה שארצות הברית תיאלץ בסופו של דבר להיכנס למלחמה בסין בצד הלאומני.[15]

 
לי זונרגן ומאו לאחר החזרה לסין, 1966

צ'יאנג התנגד לתוכנית ההגנה של לי, משום שהיא השאירה את רוב הכוחות שעדיין היו נאמנים לצ'יאנג תחת שליטתם של המתנגדים האחרים של של צ'יאנג בממשלה המרכזית. כדי להתגבר על העקשנות של צ'יאנג החל לי לדחוק את תומכיו של צ'יאנג בשלטון המרכזי. יאן שיאן המשיך בניסיונו לעבוד עם שני הצדדים, ויצר את הרושם בקרב תומכי לי שהוא תומך של צ'יאנג, בעוד שתומכי צ'יאנג החלו להתרעם במרירות על נכונותו לעבוד עם לי. בגלל היריבות בין צ'יאנג ובין לי, צ'יאנג סירב לאפשר לחיילים הלאומניים הנאמנים לו לסייע בהגנה על גואנג-שי ועל גואנג-דונג, וכתוצאה מכך הכוחות הקומוניסטיים כבשו את גואנגדונג באוקטובר 1949.[16]

גלותעריכה

אחרי שנפלה גואנגדונג בידי הקומוניסטים, צ'יאנג העביר את הממשלה לצ'ונגצ'ינג, ואילו לי נכנע עם כוחותיו, וטס לניו יורק כדי לטפל במחלת התריסריון הכרונית בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה. לי ביקר את נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, והוקיע את צ'יאנג כ"דיקטטור".[17]

קווי ההגנה של הקואומינטאנג המשיכו להתפרק. גנרל הו צ'ונג-אן התעלם מהוראותיו של לי, והגנרל המוסלמי מא הונגקוי הזדעזע מכך. מא הונגקוי שלח מברק ללי כדי להגיש את התפטרותו מכל העמדות שהחזיק, ונמלט לטייוואן, ובן דודו מא הונגבין לקח על עצמו את תפקידיו.[18]

בדצמבר 1949 נפלה גם צ'ונגצ'ינג, וצ'יאנג העביר את ממשלתו לטייפה, אך הוא לא הניח שוב את הנשיאות עד 1 במרץ 1950. בינואר 1952 ציווה צ'יאנג להדיח את לי בטענה של כישלון במילוי חובותיו והתנהגות בלתי חוקית.

חזרה ליבשת סיןעריכה

לי דזונגז'ן נשאר בגלות עד 20 ביולי 1965, כאשר הוא חזר לסין הקומוניסטית בעידודו של ז'ואו אנלאי. שובו של לי לסין שימש מקור תעמולה חשוב של ממשלת סין לעידוד גולים אחרים לחזור לסין, ללא קשר לעבר הפוליטי שלהם. לי מת מסרטן התריסריון בבייג'ינג בגיל 78, בתקופה האפלה ביותר של המהפכה התרבותית.

חיים אישייםעריכה

במהלך הקריירה שלו רכש לי מוניטין של מיליטריסט נלהב אך עם תחושה של יושרה. בדומה למנהיגים סיניים רבים בשנות השלושים, לי היה מעריץ של הפאשיזם האירופי, וראה בה פתרון לבעיותיה של מדינה שסובלת ממחלוקות פנימיות וחולשה חיצונית. גישתו האתית הגיעה מתוך הקונפוציאניזם. אחרי נפילתו עם צ'יאנג קאי-שק ב־1929, לי ביטא את עצמו לעיתים קרובות במונחים של פטריוטיזם מתוסכל. לי היה מעריץ של ההיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון ועבודתו ההיסטורית המונומנטלית, על האימפריה הרומית.[5]

 
לי זונרגן ואשתו השלישית, 1948

לי היה התחתן בגיל 20 בנישואים מסודרים, אבל הם נפרדו מיד לאחר מכן, ונולד להם בן אחד. בשנת 1924 לי נישא פעם שנייה, לגואו דיג'י שמתה מסרטן השד זמן קצר לאחר שחזרה עם לי לבייג'ינג. לי וגואו היה בן אחד. לי נישא מחדש, להו יוסונג, שהייתה צעירת ב-48 שנים ממנו, והייתה בתה של השחקנית הו די. הו שינתה את שמה לוונג שי לאחר מותו של לי, ונישאה בשנית.

אחיינו של לי דזונגז'ן אלן לי מנהל בית ספר קונג פו בניו יורק מאז 1967.[19] קבוצה של חרבות ופגיון של סמוראים מתקופת אדו שניתנה לדזונגז'ן כמתנת שביתת נשק ב ין אויבים שהם עכשיו חברים, של סישירו איטגקי או של רנסוקה איזוגאי הועברו לאלן לי כחלק מהמורשת המשפחתית.[20]

לי כתב את זכרונותיו של לי דזונגז'ן עם ההיסטוריון טונג טאקונג. זיכרונותיו של לי בולטים בביקורתם הנחרצת על צ'יאנג קאי-שק ועל הניתוח שלו את הסיבות לכישלונה האסטרטגי של יפן לכבוש את סין.

תיאור מפורט יותר של חייו של לי מתוארים בביוגרפיה שנכתבה על ידי קרוב משפחתו הרחוק של לי, נמגו צ'אי.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא לי דזונגז'ן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995,p.119-120
  2. ^ Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, p.119
  3. ^ 3.0 3.1 Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, p.120
  4. ^ Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, p.121
  5. ^ 5.0 5.1 Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, pp. 121-22
  6. ^ Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, p. 124
  7. ^ Gillin, Donald G. "Portrait of a Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province, 1911-1930." The Journal of Asian Studies. Vol. 19, No. 3, May, 1960
  8. ^ Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, p.125
  9. ^ arnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006.p.71
  10. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, W.W. Norton and Company. 1999.p.424
  11. ^ Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995,p. 126
  12. ^ Barnouin, Barbara and Yu Changgen. Zhou Enlai: A Political Life. Hong Kong: Chinese University of Hong Kong, 2006, p 171
  13. ^ Spence, Jonathan D. The Search for Modern China, W.W. Norton and Company. 1999.p. 486
  14. ^ 14.0 14.1 Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967.p. 289
  15. ^ 15.0 15.1 Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967.p. 290
  16. ^ Gillin, Donald G. Warlord: Yen Hsi-shan in Shansi Province 1911-1949. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. 1967.,p. 291
  17. ^ "CHINA: Return of the Gimo". TIME Magazine. Monday, Mar. 13, 1950
  18. ^ Li Zongren, Li Tsung-jen, Tong Te-kong. The memoirs of Li Tsung-jen. Boulder, Colo.: Westview Press. 1979
  19. ^ "Grandmaster Alan Lee". kungfuwusu.com. Retrieved 29 March 2015.
  20. ^ Lee, Alan (2011). The Trip of a Lifetime. pp. 421–423