מנדרינית

מנדרינית (בכתב מסורתי: 北方話; בכתב מפושט: 北方话; בתעתיק פּין-יִין תקני: bĕifānghuà; מילולית: "הניב הצפוני". מכונה גם 北方方言 bĕifāng fāngyán שפירושו "הניבים הצפוניים") היא קבוצה של ניבים סיניים הנמצאים בשימוש ברחבי צפונה ודרום מערבה של סין. המונח מתייחס גם למנדרינית תקנית, הניב התקני של השפה הסינית, המבוסס על הניב הבייג'ינגי של השפה (אך לא זהה לו). מנדרינית תקנית היא השפה הרשמית ברפובליקה העממית של סין, וכן, בשינויים קלים, גם ברפובליקה הסינית (טאיוואן). כמו כן, היא אחת מארבע השפות הרשמיות בסינגפור. אם מתייחסים למנדרינית כשפה בפני עצמה, כפי שמקובל בשיח האקדמי, הרי שזו השפה המדוברת בתבל.

מנדרינית
普通话

מדינות	סין, טאיוואן, סינגפור, מלזיה ועוד.
אזורים	מזרח אסיה
דוברים	מעל 1.2 מיליארד
שפת אם	כ-885 מיליון
כתב	כתב סיני
משפחה	סינו טיבטית סינית מנדרינית
לאום	סין
מוסד	ברפובליקה העממית של סין מספר מוסדות לעניין זה בטאיוואן מפוקחת על ידי המועצה לקידום מנדרינית
קוד ISO 639-3	cmn
ראו גם	שפה • כתב • רשימת שפות

על פי רוב מתייחס המונח "מנדרינית" למנדרינית תקנית בשימוש יומיומי. בתפישה אקדמית, המונח "מנדרינית" מתייחס לקבוצה רחבה של ניבים, שדובריהם אינם בהכרח מבינים זה את זה, מה עוד שמחוץ לחוגים אקדמיים נדיר מאוד השימוש במונח זה לציון עצמי של הניב על ידי דובריו-שלו. תחת זאת, כאשר דוברי צורה מסוימת של מנדרינית נשאלים לגבי שפת הדיבור שלהם, סביר שיתייחסו לגרסה המסוימת שהם דוברים, כגון ניב סצ'ואן, ניב צפוני וכדומה, ואף ייתכן שאינם מודעים לכך שניב זה מזוהה עם מנדרינית. לא קיימת גם זהות "מנדרינית" משותפת המבוססת על לשון זו, אף כי קיימות זהויות אזוריות המשותפות לדוברי ניב מנדריני זה או אחר.

כמו לגבי גרסאות אחרות של סינית, קיימת מחלוקת רבה בשאלה אם מנדרינית היא אכן שפה או שמא דיאלקט. לדיון בנושא ראו שפות סיניות.

היסטוריה

החלוקה הקיימת של השפה הסינית התפתחה מתוך הסינית העתיקה ומתוך הסינית הבינונית.

מרבית הסינים החיים בקשת הרחבה המשתרעת בין מנצ'וריה בצפון-מזרח סין ויוּן-נַאן בדרום מערב, דוברים ניב זה או אחר של מנדרינית כניב המקומי. האחידות היחסית של השפה באזורים אלה, היא במידה רבה תולדה של הגאוגרפיה של האזור, דהיינו, המישורים הרחבים של צפון סין. כנגד אחידות זו, בדרום סין נוצר דווקא גיוון לשוני כתוצאה מן הטופוגרפיה ההררית ורוויית הנהרות של אזור זה. נוכחותה של המנדרינית בדרום מערבה סין היא במידה רבה תולדה של מגפה שפקדה את סֱה-צְ'װָאן במאה ה-12. מגפה זו, שייתכן שהייתה קשורה למגפה השחורה דיללה את אוכלוסיית האזור והביאה מאוחר יותר ליישוב מחדש של האזור מצפון סין.

אין גבול ברור בין סופה של הסינית הבינונית למנדרינית. עם זאת, ספר מחורז מתקופת שושלת יואן (המאה ה-14), המכונה ג'ונְג-יְוֵן יִין-יוּן (中原音韵) משמש כציון דרך משמעותי בהיסטוריה של המנדרינית. בספר זה ניתן לראות לראשונה מאפיינים חשובים של המנדרינית, כגון היעלמותם וצמצומם של עיצורים סוגרים, וכן שינוי בהרכבים של הטונים של הסינית הבינונית.

לגרסה המלאה

מרבית תושבי דרום סין לא דיברו מנדרינית כלל עד לאמצע המאה ה-20. עם זאת, מנדרינית הפכה דומיננטית לפחות בזמן שושלת צ'ינג, ששפתה הרשמית הייתה מנצ'ורית. החל מהמאה ה-17 הקימה האימפריה אקדמיות להגייה נכונה (גֶ'נְג-יִין שׁוּ-יְװֵאן 正音書院), מתוך מטרה למסד את ההגייה הבייג'ינגית כהגייה התקנית, אך לניסיונות אלה הייתה הצלחה מועטה בלבד.

כל זה השתנה עם הקמתה של מערכת חינוך יסודי (בסין כמו גם בטאיוואן) שהוקדשה בין השאר להנחלת השפה המנדרינית. כתוצאה מכך מרבית תושבי סין וטאיוואן דוברים כעת מנדרינית שוטפת, לפחות כשפה שנייה. בהונג קונג נותרה קנטונזית השפה הרשמית, אך השפעתה של המנדרינית גוברת.

שם ומיון

המונח העברי מקורו באנגלית, שבתורו מגיע מ-mandarim בפורטוגזית, ומופיע כ-menteri במלאית מַנטְרין- בסנסקריט ומקורו ב-满大人 (מַאן-דַּא-רֶן במנדרינית), שמשמעו שׂר. זהו למעשה תרגום של המונח הסיני גְווַאן-חְווַה (官話/官话/Guānhuà), שמשמעו המילולי "שפת המנדרינים" (שרים קיסריים). המונח גְווַאן-חְווַה עצמו נחשב ארכאי בסינית מודרנית, אך לעיתים משמש גם הוא כשם קיבוצי של הניבים הצפוניים, היינו, מנדרינית.

מנדרינית תקנית

ערך מורחב – מנדרינית תקנית

המנדרינית התקנית היא שפתה הרשמית של הרפובליקה העממית של סין והן של הרפובליקה הסינית (טאיוואן) ומהווה, כמו כן, אחת מהשפות הרשמיות בסינגפור.

המנדרינית התקנית מבוססת על הדיאלקט המנדריני מאזור בייג'ינג, דיאלקט זה נבחר לביסוס המנדרינית התקנית על ידי מומחי השפה בסין ושימש בפיתוחה בתחילת תקופת הרפובליקה הסינית (1912-1949). מבחינה רשמית קיימות שתי גרסאות של מנדרינית תקנית מדוברת, אחת בשימוש בסין הקומוניסטית, ומכונה פּוּ-טוֹנְגּ-חְווַה, והשנייה בטאיוואן, ומכונה גְּװוֹ-יוּ.

תורת ההגאים של שתי הגרסאות מבוססת על הניב של בייג'ינג, אף כי זו של סין הקומוניסטית משתמשת גם במקורות נוספים. אך שתי הגרסאות הנלמדות בבתי הספר שונות למדי מהמנדרינית המדוברת, הכפופה להשפעות אזוריות, ושתיהן שונות אפילו מהניב הבייג'ינגי. פּוּ-טוֹנְגּ-חְווַה וגְּװוֹ-יוּ שתיהן שונות מהניב של בייג'ינג גם באוצר המילים, בדקדוק ובשימוש.

הניב של בייג'ינג הוא בעל היגוי דל מבחינת גיוון פונטי (לדוגמה - העיצורים הסופיים היחידים בכל הברה הם רק ng, n, r). מחסור פונטי זה הוביל לבעיה של ריבוי משמעויות למילים ויצר מצב שניתן היה להבינן רק לפי מקומן במשפט ולפי ההקשר הרעיוני. ייתכן כי בשל כך הוחל תהליך המעבר לשימוש במילים מרובות הברות גם בכתב. על כל פנים, במהלך המאה ה-20 הפכה השפה המדוברת, הרב-הברתית, גם לשפת הכתיבה המקובלת.

על אף שהאמור לעיל, וכן הערך כולו, מתייחס לשפת ה'דיבור' ולאו דווקא לכתיבה, בטאיוואן הסינית נכתבת השפה בסימנים מסורתיים בעוד שבסין הקומוניסטית הונהגו הסימנים המפושטים. עם זאת, זהו הבדל באופן הכתיבה גרידא, ואין לו נגיעה לשפה עצמה.

ניבים

התפלגות גאוגרפית של מנדרינית ושפות סיניות נוספות

כפי שצוין לעיל, קיימים ניבים רבים של מנדרינית. הדבר בא לידי ביטוי בשני אופנים:

1. הניבים השונים של מנדרינית מכסים שטח עצום ונמצאים בשימוש של כמעט מיליארד דוברים. באופן טבעי קיימים הבדלים בהגייה, אוצר מילים, ודקדוק. השוני בין הניבים השונים הוא גדול משמעותית מהשוני בין הניבים השונים של אנגלית כפי שהיא מדוברת באנגליה, ויילס, אירלנד, דרום אפריקה, אוסטרליה, ארצות הברית ועוד.
2. ממשלות סין, טאיוואן וסינגפור מעודדות כל אחת את השימוש במנדרינית תקנית כשפה שנייה, כתוצאה מכך, דוברים ילידיים של ניבים סיניים שונים מתבלים את המנדרינית התקנית שבפיהם בצלילי הלשון המקומית.

המנדרינית נחלקת לשמונה קבוצות עיקריות: בייג'ינג, מנדרינית צפון-מזרחית, גִ'י-לוּ, גְ'יַאו-לְיַאו, ג'ונג-יְװֵאן, לַאן-יִין, דרום מערבית וגְיַאנְג-הְווַאי. קיימת מחלוקת בשאלה אם גִ'ין הוא ניב מנדריני או שפה נפרדת.

בסין ובטאיוואן, באזורים המאוכלסים בבני האן (הקבוצה האתנית הגדולה בסין) מלמדים מנדרינית תקנית החל מבית-הספר היסודי, ובשלב מסוים הופכת שפת הלימוד להיות מנדרינית בכל המקצועות. עם זאת הונהגו בטאיוואן מספר שעות לימוד בשבוע של שיעורים בשפה המקומית החל מאמצע שנות התשעים.

עם זאת, ההחדרה המסיבית של המנדרינית התקנית לא העלימה הבדלים קודמים בין הניבים. בדרום, החיכוך בין מנדרינית וניבים מקומיים הוליד גרסאות של השפה ה"צפונית", השונות משמעותית מן המנדרינית התקנית הן בהגייה והן בדקדוק.

הגיית השפה

אוסף ההברות הניתנות להגייה במנדרינית הוא מצומצם מאוד, וזאת מכיוון שכל הברה מתחילה בעיצור יחיד, (או, לגבי עיצורים מסוימים, צירוף של עיצור וחצי תנועה), נמשכת בתנועה ומסתיימת בעיצור כהברה פתוחה, חצי פתוחה או בעיצור אפּי (למעט סיומת -er). לא כל צירוף אפשרי אכן נמצא בשימוש, ובפועל קיימות כמה מאות הברות בלבד. עם זאת יש להוסיף לכך את הטונים, (ארבעה במספר ברוב הניבים של המנדרינית), המכפילים למעשה את אוסף ההברות.

אוצר מילים

בהשוואה לשפות סיניות אחרות, קיימות במנדרינית הרבה יותר מילים המורכבות מיותר מהברה אחת. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמנדרינית עברה שינויים פונולוגיים רבים בהרבה בהשוואה לגרסאות הדרומיות של סינית, ונאלצה עקב כך להתמודד עם הומופונים רבים (מילים השונות במשמעות אך זהות בהגייה), כשהפתרון היה בדרך כלל יצירת מילים חדשות על ידי הרכבה. בסינית עתיקה, לעומת זאת, כמעט כל המילים היו חד הברתיות.

כינויי הגוף במנדרינית הם ווֹ (我/wǒ) "אני", נִי (你/nǐ) "אתה" או (妳) "את", טַה (他/tā) "הוא" או (她) "היא", עם סיומת -מֶן (們/们/men) לצורת רבים. הניבים המנדריניים עקביים למדי בנושא זה, אך ניבים אחרים לאו דווקא, כך למשל בשפת ווּ "אתה" הוא דווקא נוֹנג (儂/侬). כינויי גוף נוספים הם: נִין (您/nín), שהוא צורת גוף שני נימוסית; ודְזַאן-מֶן (咱們/咱们/zánmen), שהוא צורת "אנחנו" הכוללת גם את המאזין.

הניבים המנדריניים גם חולקים מיליות אופן (מודוס) ואספקט, כגון -לֶה (了), -גֶ'ה (著/着) וגווֹ (過/过). שפות סיניות אחרות נוטות להשתמש במיליות אחרות בתפקידים אלה (כגון 紧 ו-咗 בקנטונזית).

בשל הקרבה היחסית של צפון סין למרכז אסיה, קיימות במנדרינית מספר מילים שאולות משפות אלטאיות, כגון הוּטוֹנג (胡同) - "סמטה". השפות הסיניות של דרום סין, לעומת זאת, שואלות מילים משפות טאי ושפות אוסטרונזיות.

אימוץ מילים זרות

בשל מיעוט ההברות בסינית, על פי רוב מתקשים דוברי המנדרינית בהגיית מילים בשפות העשירות בקובצי עיצורים, כמו העברית ומרבית השפות האירופיות. בנוסף, לא ניתן לתעתק באופן ישיר לכתב הסיני הברות שאינן תואמות לפונולוגיה של ההברות הסיניות. קיימת שיטה אחידה לתעתוק של מילים זרות, אך פעמים רבות התוצאה היא מגושמת למדי. כך למשל "תל אביב" מתועתקת כ"טֶה-לַא-וֵי-פֿוּ" (特拉维夫/tèlāwéifū). שימושה העיקרי הוא לפיכך בתעתוק שמות ולא מושגים.

לסימנים הסינים המופיעים בתעתיקים של שמות זרים יש כמעט תמיד משמעות משל עצמם, אלא שבתעתוק הם מעוקרים ממשמעות זו. כך למשל, הסימנים שמשמשים בשם "ישראל" - אי-以 סֶה-色 ולְיֵה-列, משמעותם, בדרך כלל "על ידי", "צבע" ו"סידור בשורות". עם זאת קיימים מספר סימנים המשמשים בתעתיקים בלבד (כגון קַה 咖 ופֵיי 啡 המרכיבות את המילה הסינית ל"קפה").

בשל הסרבול של הכנסת מילים זרות לשפה, מקובל יותר לטבוע מילים חדשות מתוך המנדרינית מאשר לאמץ מילים זרות. כך למשל, המילה "טלפון" הושאלה בשנות העשרים כ"טֵה-לוּ-פֶֿנְג", אך מאוחר יותר הוחלפה בצירוף דְיֵן-חְווַה (電話/电话), שפירושו המילולי "דיבור חשמלי". מאידך המילה הסינית למיקרופון נותרה "מַי-קֵה-פֶֿנג" (麦克风/Màikèfēng) (אף כי "חְווַה-טונְגּ" 話筒/话筒 "צינור דיבור" תופסת אט אט את מקומה). כתוצאה מכך נפקד ממנדרינית מקומם של מילים לועזיות בינלאומיות כביכול השאובות מן הלטינית והיוונית.

במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בשל הקרבה הרבה בין הכתב הסיני לכתב הקאנג'י היפני, שאלה המנדרינית מילים רבות מיפנית, כשאלו הושאלו במקור מלשונות אירופיות.

ראו גם

• זה סינית בשבילי

קישורים חיצוניים

• מנדרינית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)