מערות הכומר
מערות הכומר (באוקראינית: Озерна; "אגם", על שם האגמים במערה) הן מערכת גדולה של מערות גיר, נמצאות כ-450 ק"מ (280 מייל) ממערב לקייב, וכ-5.5 ק"מ (3.4 מייל) מדרום לבורשצ'יב שבאוקראינה. זוהי אחת ממערכות המערות הארוכות ביותר בעולם עם יותר מ-124 ק"מ (77 מייל) של מסדרונות וחדרים.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
 אוקראינה |
| מיקום | מחוז טרנופול, אוקראינה |
| קואורדינטות | 48°46′21″N 25°59′30″E / 48.7725°N 25.991666666667°E |
| תאריך גילוי |
1940  |
  | |
במהלך מלחמת העולם השנייה התחבאו בהן יהודים שחיו בסודיות ובחושך מוחלט, וכך הצליחו להינצל.
המערה כמקלט בשואה עריכה
בשנים 1942–1944, בעת הכיבוש הנאצי והכפפת המדינה לנציבות הרייך אוקראינה, חיו בתוך המערות כמה משפחות יהודיות ולא עזבו אותן במשך 344 ימים, מה שהפך אותם למקרה המתועד הארוך ביותר של חיים במערה ברציפות. חלק מהיהודים נתפסו ונרצחו על ידי הנאצים, אך 38 מהם הצליחו לשרוד את שואת יהודי אוקראינה עד שהאזור שוחרר על ידי הצבא האדום באפריל 1944.
אנשים אלה קרוב לוודאי לא היו שורדים אלמלא היו מוצאים מקלט במערות, יתר על כן, קבוצה זו כללה שתי משפחות שלמות, דבר שהופך את הישרדותם למיוחדת יותר, בתחילה הם התחבאו במערת ורטבה (Verteba), אולם לאחר שהגרמנים גילו את נוכחותם שם, הם עברו למערות הכומר (אשר כונו כך משום שנמצאו על אדמה בבעלות פרטית של כומר הקהילה), שם הצליחו לשרוד תחת הכיבוש הגרמני באזור. כמה אוקראינים מקומיים סייעו ליהודים בכך שמכרו להם אוכל, אולם אחרים ניסו למנוע מהם להסתתר במערה. בשלב מסוים אף אירעה תקיפה בנשק נגד גברים יהודים שהביאו שקי תבואה למערה בלילה.
המשפחות ארגנו את חייהן בקפידה על מנת לשרוד, כאשר רק הגברים יוצאים מדי פעם מהמערות על מנת לקנות אוכל ומצרכים נוספים, ואילו הנשים והילדים לא יצאו כלל. מנות המזון הקצובות חולקו כך שהגברים, שעבדו קשה יותר, קיבלו מנות כפולות, כפי שקרה (בקנה מידה גדול הרבה יותר) גם בקבוצת האחים ביילסקי.
יושבי המערה חיו בעלטה מוחלטת. נרות ודלק היו יקרי מציאות, והיה עליהם לכפות על עצמם משמעת קיצונית בצריכתם, כך שהם הרשו לעצמם להאיר את המערה רק על מנת להכין את הארוחות כמה פעמים ביום. פפקלה בליצר, אחת הניצולות שהייתה בת ארבע כאשר היא ומשפחתה מצאו מקלט במערות מהנאצים, העידה לאחר מכן כי שכחה לגמרי את מראה השמש או אור יום. בסופו של דבר, בתחילת אפריל 1944, מצא אחד מהמסתתרים בקבוק על האדמה מתחת לכניסה למערה. בפנים היה מסר מאיכר אוקראיני ידידותי, אשר כתב: "הגרמנים הלכו". כמה ימים לאחר מכן, כל הקבוצה, שמנתה 38 אנשים, יצאה. רוב הניצולים מן המערה היגרו לצפון אמריקה, שם עדיין חיים צאצאיהם.
גילוי הסיפור ופרסומו עריכה
הסיפור נשאר עלום עשרות שנים לאחר המלחמה ונתגלה במקרה בשנת 1993, כאשר צעיר אמריקאי בשם כריסטוס ניקולא חקר מערות באזור, וגילה סימנים לכך שאנשים מצאו בהן מקלט. הוא תחקר תושבים מקומיים, וקיבל רסיסי מידע שהובילו אותו לחקור את המערות, בהן מצא עדויות נוספות על היהודים שחיו שם. כשחזר לביתו בקווינס, ניו יורק, בילה ניקולא עשר שנים בחיפוש אחר מידע שיאמת את הסיפור. קצה החוט היה כשהצליח לאתר ניצול שגר כמה קילומטרים ממנו בקווינס, שהוביל אותו לפגישה עם ניצולים יהודיים שנותרו בחיים, והוא הקליט את חוויותיהם.
הדבר הוביל ליצירתו של סרט בשם "No Place On Earth", המספר את סיפורם של הניצולים, ואת סיפורו של ניקולא שהקדיש לנושא שנים מחייו. בנוסף התפרסם הסיפור בכתבה במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק[1].
קישורים חיצוניים עריכה
- הסרט 'No Place On Earth' עם כתוביות בעברית - סיפור ההישרדות של המשפחות היהודיות במערת הכומר
הערות שוליים עריכה
- ^ The Darkest Days, https://www.nationalgeographic.com, June/July 2004