סימון שבילים

סימון שבילים (בראשי תיבות סמ"ש) הוא אמצעי להכוונה של מטיילים לאורך שבילי טיולים. הסימון מתבצע על ידי הצבת סימנים ניכרים לעין במרחקים מסוימים זה מזה, אם כי לא בהכרח מוגדרים בדיוק, המסמנים את כיוון השביל. הסימנים משמשים גם להבדיל בין שבילים שונים ולסמן פיצולים בין מספר שבילים.

סימון פניה בשביל, צבע על גבי סלע, ישראל.

סוגי סימון

צבע

הסימון בצבע היא שיטת הסימון הנפוצה ביותר. סימון בצבע נעשה באמצעות צביעה על גבי עצמים הקבועים לאורך השביל. הסימון הנפוץ הוא על גבי סלעים, אך כל אלמנט יציב עשוי לשמש לסימון השביל - גזעי עצים, עמודי גדר, עמודי חשמל וכדומה.

מדינות אירופה משתמשות בדרך כלל בשילוב של פסים או צורות צבועים ביותר מצבע אחד.

מערכת סימון השבילים הנהוגה במרכז אירופה בנויה משלושה פסי צבע המרכיבים ריבוע בגודל 10 ס"מ על 10 ס"מ - בדרך כלל צבע אחד בין שני פסים לבנים. במרכז אירופה נעשה שימוש בסימון שבילים צ'כי - שיטה שיושמה לראשונה בצ'כיה במאי 1889, כדי לסמן שביל מהעיירה Štěchovice למעיין סמוך. כיום יש 42,000 ק"מ של שבילים מסומנים בצ'כיה. מערכת זו משמשת גם בישראל, סלובקיה, פולין, אוקראינה, בולגריה, גאורגיה, ברזיל ומדינות אחרות.

בצרפת, איטליה, אוסטריה ושווייץ משתמשים במערכת דומה של פסים לבנים וצבעוניים.

סלובניה, קרואטיה ומדינות יוגוסלביה לשעבר משתמשות בסימון בצורת עיגול בצבע שמרכזו לבן (שיטת קנפלק).

בארצות הברית ובקנדה משתמשים בצבע יחיד, בדרך כלל לבן, אדום, כחול או צהוב.

שבילים בדרום אפריקה מסומנים לעיתים קרובות על ידי ציורי כף רגל בצבע צהוב שצוירו על עצים וסלעים.

בישראל, סימון שבילי הליכה וחלק משבילי האופניים נעשה באמצעות מלבן סימון באורך 20 ס"מ וברוחב 15 ס"מ, המורכב משלוש עמודות שכל אחת ברוחב 5 סנטימטר. הצבע בעמודה המרכזית הוא צבע השביל (כחול, ירוק, אדום או שחור) ובצבע זה השביל מסומן במפה, הצבע בעמודות הצדדיות הוא לרוב לבן, שמטרתו להבליט את הצבע האמצעי. לצבעי סימון השבילים אין משמעות נוספות מלבד להוות אינדיקציה לזיהוי השביל עליו נמצאים.

גילוף

סימון בשביל שלושת הסימנים

בצפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד, יש שבילים שסומנו באמצעות גילוף קליפות העצים. לרוב אלו הם מסלולים לא רשמיים שסומנו על ידי חוטבי עצים או ציידים, או שבילים שמתפצלים מאותם מסלולים. במקור נעשו סימונים אלו בפשטות על ידי מכת גרזן, אך כיום, מטעמי התחשבות בסביבה ובאסתטיקה, הפכו שיטות אחרות נפוצות יותר.

דוגמה לשביל המסומן כך הוא שביל שלושת הסימנים, שנוצר וסומן בשנת 1902 על ידי כורים במדינת איידהו, במטרה לסמן את הנתיב למכרות הר הרעם של מרכז איידהו. לימים הפך נתיב זה לשביל טיול שנותר מסומן באמצעות סדרה של שלושה סימונים ייחודים שנטבעו בעצים, בדרך כלל באמצעות גרזן.

שלטים

אמצעי סימון אחר הוא הצמדה של פיסות עמידות של פלסטיק, מתכת או עץ, בדרך כלל באמצעות מסמרים לעצים. הצבתם של סימונים אלו דורשת אזור עם שפע של עצים אליהם ניתן לחבר אותם.

דגלונים

שיטת סימון נוספת היא פיסות בד או סרטי פלסטיק התלויים מענפי עץ או כרוכים סביב גזעו. שיטה זו נפוצה יותר לציון מסלולי שבילים זמניים או לא רשמיים, לרוב כאשר מסלול שביל נבחר אך השביל עצמו סגור מסיבות שונות.

שיטת הדגלונים נמצאת בשימוש ביפן. סרטים אדומים מציינים בדרך כלל מסלול עלייה ואילו סרט צהוב מציין מסלול ירידה. בהרים מסוימים, צבע סרט לא סטנדרטי (לבן או כחול) משמש לזיהוי שביל ספציפי.

מוטות ועמודים

עמוד כסימון שביל על אחד מהרי האלפים בשווייץ.

מוטות ועמודים משמשים לעיתים כסימון שבילים בחבלי ארץ בהם מזג האוויר והצמחייה עלולים לפגום באיתור הסימונים על ידי המטיילים, כאשר שלג רב נערם במהלך עונת החורף או כאשר עשבים רבים צומחים לגובה, המוטות והעמודים גבוהים מספיק על מנת להיראות על ידי המטיילים ולהכווין אותם. שבילים נוספים המסומנים לעיתים על ידי מוטות הם שבילים המשמשים גם כלי רכב או אופניים.

מוטות ועמודים הם סימוני שבילים סטנדרטיים באוסטריה, בקנדה, בארצות הברית, בצ'כיה, בשווייץ ובסלובקיה. גם בישראל ניתן למצוא סימוני שבילים מסוג זה בעיקר.

גלי אבנים

גלי אבנים משמשים בדרך כלל לציון שבילים באזורים פתוחים שבהם אין עצים או סלעים, או שבהם התנאים עשויים להקשות על זיהוי הסימון. סימונים כאלה שימשו להתמצאות כבר בעת העתיקה, למשל האינוקשוק שהיה בשימוש עמים שנים באזור הארקטי של צפון אמריקה. סימונים כאלה נמצאים מאלסקה ועד גרינלנד, אזור שנשלט על ידי ביומה של טונדרה וכולל שטחים נרחבים עם מעט ציוני דרך טבעיים. גם השבילים בהר הגבוה בסיני מסומנים בשיטה זו. סימון זה קשה יותר לזיהוי היות שהוא משתלב בנוף הטבעי.

קידוד

מערכת קידוד מקובלת בארצות הברית

מעבר להכוונה לאורך השביל, מערכות שונות של סימון שבילים יכולות להכיל מידע נוסף שיכול לעזור למטיילים. מידע כזה יכול להיות הבדלה בין שבילים שונים, סימון מרחקים, סימון כיוון כללי, סימון סוג משתמשים (הולכי רגל, אופניים, רכיבה על סוסים וכדומה), סימון שבילים עונתיים ועוד.

בסימונים הנעשים בצבע, למשל, נהוגות שיטות קידוד שונות, עם משמעויות שונות הקשורות לצבעים שונים. במרכז אירופה, למשל, אדום משמש לעיתים קרובות לסימון שבילים קשים או פסגה, וחיצים בעלי עיצוב דומה לסימון הכללי של השביל מסמנים שינוי כיוון. באנגליה וויילס משמשים צבעים שונים לסימון סוג המשתמשים בשביל.

מפת סימון שבילים

מפת סימון שבילים היא מפה עליה מודגשים שבילים מסומנים בצבע הזהה לצבע הסימון בשטח. בדרך כלל מפות סימון שבילים מתבססות על מפות טופוגרפיות, אולם לעיתים מפות אלו סכמתיות בלבד וכוללות רק נתונים כמו תוואי השביל ואלמנטים בולטים בשטח - מפות כאלה מקובלות בפארקים קטנים יחסית אשר הטופוגרפיה שלהם אינה בעלת משמעות, והם כוללים תוואי שטח בולטים כמו נחל המאפשרים ייחוס המפה אליהם.

ראו גם

• הוועדה לשבילי ישראל
• ניווט
• נקודת ציון
• שביל עיזים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סימון שבילים בוויקישיתוף

• Reading Trail Signs | HowToWilderness.com ™ (באנגלית אמריקאית)