סוס הבית

בעל חיים מבוית, תת-מין של הסוס הרמכי ממשפחת הסוסיים

סוס הבית (שם מדעי: Equus ferus caballus או גם Equus caballus caballus[1]) הוא בעל חיים מבוית, תת-מין של הסוס רמכי ממשפחת הסוסיים. האב הקדמון של סוס הבית היה כנראה הטרפן שרעה בערבות אסיה ואירופה בתקופה בה בוית הסוס.

קריאת טבלת מיוןסוס הבית
מצב שימור
מצב שימור: מבוית
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: מפריטי פרסה
משפחה: סוסיים
סוג: סוס
מין: סוס רמכי
תת־מין: סוס הבית
שם מדעי
Equus ferus caballus
סוס מרוצים
סוסי מוסטנג בארצות הברית
סוסה מניקה
אדם רוחץ סוס בחוף הים של חיפה

אבולוציה עריכה

  ערך מורחב – אבולוציה של הסוס

התפתחות הסוס כפי שאנחנו מכירים היום משוערת לפני כ-45–55 מיליון שנים ומקורו האבולוציוני הראשוני נקרא איוהיפוס שהיה יונק קטן דמוי כלב.[דרוש מקור]

מאפיינים פיזיים עריכה

הסוס הוא בהמה גדולה בעלת ארבע רגליים המסוגלת לפתח מהירויות ריצה גדולות. הוא יונק ושייך לסדרת מפריטי פרסה. לסוס זנב גדול ושעיר.

בשלד הסוס יש כ-205 עצמות. לעצמות הרגל של הסוס יש פרופורציות שונות מאלה של אדם. החשיבות הקריטית של כפות הרגליים ורגליו של הסוס סוכמה באימרה האמריקנית, "אין רגל, אין סוס". החלק החיצוני של הפרסה עשוי מחומר הדומה לציפורן האנושית.

סוסים מותאמים למרעה. לסוס בוגר יש 12 שיניים חותכות בחלק הקדמי של הפה, מותאמות לנגוס בדשא או בצמחייה אחרת. ויש לו 24 שיניים מותאמות ללעיסה: הטוחנות הקדמיות, ושיניים טוחנות בחלק האחורי של הפה.

משקלו של הסוס נע בין 400 קילוגרם ל-1,000 קילוגרם, בהתאם לזן שאליו הוא שייך ולתזונתו.

חושים עריכה

חושי הסוס מתאימים לחייו בטבע כ"אוכל עשב" העשוי להוות טרף ולכן חייב להיות מודע לסביבתו בכל עת. לסוס הבית יש את העיניים הגדולות ביותר מכל יונק קרקעי אחר. עיניו ממוקמות בצידי ראשו ומעניקות לו שדה ראייה של למעלה מ-350 מעלות. ראיית היום והלילה טובה, אך הסוס מבחין רק בשני צבעים בדומה לעיוורון צבעים אדום-ירוק בבני אדם שבו צבעים מסוימים, במיוחד גוונים של הצבע האדום, מופיעים כגוון של הצבע ירוק.

חוש הריח של הסוס, נמצא, מבחינת רגישותו, בטווח שבין אדם לכלב. מעבר לחשיבותו של חוש הריח בזיהוי גורמים סביבתיים חשובים (כגון מזון, מקור מים או שרפה), ממלא חוש הריח תפקיד מפתח באינטראקציות החברתיות של סוסים. לסוס שני מרכזי חוש ריח: הראשון נמצא בנחיריים ובחלל האף ותפקידו לנתח מגוון רחב של ריחות; השני – איבר יעקובסון – ממוקם מתחת לחלל האף ולו מסלול עצבי נפרד במוח, כשעיקר תפקידו הוא לנתח פרומונים.

שמיעתו של סוס היא טובה. פינה של כל אוזן יכולה להסתובב עד 180 מעלות, ומספקת פוטנציאל של 360 מעלות שמיעה, מבלי להזיז את הראש. סוגים מסוימים של רעש, עשוי לתרום ללחץ ועצבנות של הסוס. מחקר ב-2013 בבריטניה מצביע על כך שסוסים היו יציבים ורגועים ביותר בסביבה שקטה, או בהאזנה לג'אז. סימני עצבנות הופיעו בעת האזנה למוזיקה קלאסית או מוזיקת רוק. על פי מחקר זה גם מומלץ לשמור ליד סוס על רמת הרעש נמוכה מ-21 דציבלים.

לסוס תחושה טובה של איזון וחוש מישוש מפותח. האזורים הרגישים ביותר הם סביב העיניים, האוזניים, והאף. סוס מסוגל לחוש מגע עדין, כמו נחיתת חרקים בכל מקום בגוף. לסוס יש תחושה מתקדמת של טעם, המאפשרת לו למיין את המספוא, ולבחור את האוכל המועדף עליהם, סוסים בדרך כלל אינם אוכלים צמחים רעילים.

תזונה עריכה

סוסים הם אוכלי עשב, עם מערכת עיכול המותאמת למספוא ועשבים וחומר צמחי אחר, שנצרכת בעקביות לאורך כל היום. לכן, בהשוואה לבני אדם, יש להם בטן קטנה יחסית אבל מעיים ארוכים מאוד, כדי להקל על זרימה קבועה של חומרים מזינים. סוס במשקל 450 קילו יאכל 7–11 קילו של מזון ליום, ובשימוש רגיל, יצרוך 38–45 ליטר של מים ביום. סוסים אינם מעלי גירה, כך שיש להם רק קיבה אחת, כמו בני אדם, אך שלא כמו בני אדם, הם יכולים לעכל תאית, מרכיב עיקרי של דשא. סוסים אינם יכולים להקיא, כך שבעיות עיכול יכולות לגרום במהירות לכאבי בטן והם גורם מוביל במוות.

התנהגות עריכה

תוחלת החיים של הסוס היא 25–30 שנה. סוסים מעל גיל 20 יכולים לדהור כל עוד יש שמירה על כושר, ובאנגליה נוהגים לפנק סוסים זקנים ולשחררם למרעה. אך, למרות זאת, אנשים ממשיכים להעביד סוסים שעברו את גיל 20: הם מוכרים אותם לסוחרים כדי שימשיכו לשמש כסוסי עבודה. סוסים אחדים מגיעים לגיל 40, ולעיתים רחוקות אף יותר מכך.

כאשר טמפרטורת גופו של הסוס עולה, במטרה להתקרר, קצב נשימותיו עולה מעשר עד עשרים נשימות לדקה ועד למאתיים ואפילו שלוש מאות נשימות לדקה. באופן זה הוא מבצע את פעולת ההלחתה, וגורם להתאדות מואצת של נוזלים מלשונו וקנה הנשימה שלו, ובכך ממזג ואף מוריד את חום גופו. שנת הסוס הפכה לדוגמה לשינה קלה וקצרה, מפורסם גם נוהגו המיוחד לישון בעמידה.

למעשה הסוס ישן גם בשכיבה שינה עמוקה יותר, אך מרבה לנמנם פעמים רבות במשך היום ועושה זאת בעמידה[2], מה שמאפשר לו זאת הוא תפס מיוחד במפרקי הברכיים אשר מאפשר לו להרפות את שרירי רגליו בלי לקפלן. (בקדמיות זהו מצב אוטומטי בזמן הרפיה, ובאחוריות מופעל בצורת יציבה שונה של הרגל).

רבייה עריכה

מחזור הייחום של סוסה מתרחש בערך כל 19–22 יום, ומתרחש מתחילת האביב לסתיו.

היריון הסוסה נמשך כ-340 ימים, עם טווח ממוצע של 320–370 ימים (11 חודשים). הסוסה ממליטה בדרך כלל סייח אחד; תאומים ייתכנו אבל מדובר בתופעה נדירה ולפעמים מסוכנת. לאחר ההמלטה, הסייח נעמד על רגליו בשעות הראשונות של חייו. כמו כן, בשעות הראשונות לאחר ההמלטה הסייח יונק את חלב האם הראשון. חלב זה הוא חיוני בבניית מערכת החיסון של הסייח מכיוון שהוא מכיל נוגדנים. גמילה של הסייחים נעשית בדרך כלל בגיל שבין ארבעה לשישה חודשים.

סוסים, מסוגלים למגע מיני בגיל 18 חודשים, אבל נדיר אצל סוסים מבויתים (במיוחד הנקבות) להתרבות לפני גיל שלוש. בגיל ארבע סוס נחשב לבוגר, אף שבדרך כלל השלד ממשיך להתפתח עד גיל שש. ההתפתחות תלויה בתנאים נוספים כמו הגודל, הגזע, המין, ואיכות הטיפול.

בשירות האדם עריכה

ממצאים ארכאוזואולוגיים מראים כי האדם החל לביית[3] את סוס הבר באלף הרביעי לפני הספירה, בערבות מרכז אסיה. הסוסים המבויתים הראשונים שימשו לבשר, לרכיבה ולחליבה[4]. הסוס המבוית התפשט במהירות ברחבי אירואסיה באלפים השלישי והשני לפנה"ס. סוסים מבויתים הובאו לראשונה לאמריקה ולאוסטרליה רק לאחר גילוין על ידי האירופאים.

לסוס מגוון רב של שימושים בתרבות האנושית:

להגנה על פרסת הסוס, פרסות מברזל מונחות על רגליהם, על ידי איש מקצוע - מפרזל. הפרסה גדלה ללא הרף, ובסוסים המבויתים היא צריכה להיות מטופחת בכל 5–8 שבועות.

גלריה עריכה

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ראו בפסקת הטקסונומיה של סוס רמכי
  2. ^ שי קרן, סוסים ישנים בעמידה, באתר Mayhorse, ‏2017-07-28
  3. ^   הניו יורק טיימס, היכן בוית הסוס? הגנטיקה מצביעה על רוסיה, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2021
  4. ^ Outram, A. K., Stear, N. A., Bendrey, R., Olsen, S., Kasparov, A., Zaibert, V.,et al. (2009). The earliest horse harnessing and milking. Science, 323(5919), 1332-1335.