ויקיפדיה

מרדית' וילסון

מלחין אמריקאי

רוברט רייניגר מרדית' וילסון[1] (באנגלית: Robert Reiniger Meredith Willson;‏ 18 במאי 1902 – 15 ביוני 1984) היה חלילן, מלחין, מנצח, מעבד מוזיקלי, מוביל הרכב, מחזאי וסופר אמריקאי. ידוע בעיקר בזכות כתיבת הספר, המוזיקה והמילים למחזמר "איש המוזיקה" (אנ')[2] משנת 1957 שהפך ללהיט בברודוויי ו-"It's Beginning to Look a Lot Like Christmas" משנת 1951. וילסון כתב עוד שלושה מחזות זמר, שניים מהם הועלו בברודוויי,[3] והלחין סימפוניות ושירים פופולריים. הוא היה מועמד פעמיים לפרסי אוסקר עבור פסקולי קולנוע.

מרדית' וילסון
לידה 18 במאי 1902
מייסון סיטי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 ביוני 1984 (בגיל 82)
סנטה מוניקה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Robert Meredith Reiniger Willson עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת הפעילות מ-1921 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Rini Zarova Willson (13 במרץ 1948–6 בדצמבר 1966) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשית חייו

עריכה

וילסון נולד במייסון סיטי (אנ'), איווה,[2] לרוזלי רייניגר וילסון וג'ון דייוויד וילסון. היה לו אח הגדול ממנו בשנתיים, ג'ון סדריק, ואחות הגדולה ממנו ב-12 שנים, סופרת הילדים דיקסי וילסון (אנ').[4] וילסון למד במכון ניו יורק לאמנות המוזיקה של פרנק דאמרוש (שהפך מאוחר יותר לבית הספר ג'וליארד). הוא התחתן עם אהובתו מהתיכון, אליזבת "פגי" וילסון, ב-29 באוגוסט 1920; הם היו נשואים 26 שנים.[5]

בילדותו, וילסון ניגן בתוף בס עבור להקת צבא הישע.[6] הוא הפך לנגן חליל ופיקולו מצטיין שהצליח מספיק כדי להיות חבר בלהקתו של ג'ון פיליפ סוזה (1921–1924)[7] ומאוחר יותר בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק תחת ארטורו טוסקניני (1924–1929). לאחר מכן עבר לסן פרנסיסקו, קליפורניה, כמנהל הקונצרטים של תחנת הרדיו KFRC (אנ'), ולאחר מכן כמנהל מוזיקלי של רשת הרדיו NBC בהוליווד.[8] הופעת הבכורה שלו בשידור הייתה ב-1928 בתוכנית "Blue Monday Jamboree" (אנ').[9]

הוליווד

עריכה

עבודתו של וילסון בסרטים כללה את הפסקול ל"הדיקטטור הגדול" של צ'ארלי צ'פלין (1940) (מועמדות לפרס אוסקר עבור הפסקול המקורי הטוב ביותר), ועיבוד מוזיקה לפסקול של "השועלים הקטנים" של ויליאם ויילר (1941) (מועמדות לפרס אוסקר עבור הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר של סרט דרמה).

 
וילסון ב-1937

במהלך מלחמת העולם השנייה, וילסון עבד עבור שירות הרדיו של הכוחות המזוינים של ארצות הברית (אנ') (AFRS). במהלך עבודתו עם AFRS שיתף פעולה עם ג'ורג' ברנס, גרייסי אלן וביל גודווין (אנ'). הוא עבד עם שלושתם כמוביל ההרכב, וכדמות קבועה בתוכנית הרדיו "Burns and Allen" (אנ'). הוא שיחק גבר ביישן שתמיד מנסה לקבל עצות לגבי נשים.

בשנת 1942 הייתה לוילסון תוכנית משלו ב-NBC. "המוזיקה של מרדית' וילסון" החליפה את התוכנית "Fibber McGee and Molly" (אנ') במהלך הקיץ.[10] התוכנית "Sparkle Time" (אנ'), ששודרה ב-CBS בשנים 1946–1947, הייתה תוכנית הרדיו הראשונה של וילסון ששודרה במשך עונה שלמה.[11][12]

כשחזר לרדיו לאחר מלחמת העולם השנייה, יצר וילסון את "האנשים המדברים" – קבוצת מקהלה שדיברה יחדיו בו זמנית עבור פרסומות ברדיו. בשנת 1950 הפך למנהל המוזיקלי של התוכנית "The Big Show" (אנ'), תוכנית קומית בת 90 דקות בהנחיית השחקנית טלולה בנקהאד (אנ') ובהשתתפות כמה מהבדרנים הידועים בעולם. הוא כתב את השיר "May the Good Lord Bless and Keep You" (אנ') עבור התוכנית. בנקהאד נהגה להגיד את המילים על גבי המוזיקה המתנגנת בסוף כל שידור. עבד גם בתוכנית הרדיו של ג'ק בני, והנחה תוכנית משלו ב-1949. במשך כמה שנים בתחילת שנות ה-50, וילסון היה חבר פאנל קבוע בתוכנית המשחקים "The Name's the Same" (אנ'); מאוחר יותר ציין שעשה זאת תמורת משכורת קבועה, שאותה חסך למען הפרויקט המוזיקלי שלו בברודוויי.

בשנת 1950 וילסון שימש כמנהל מוזיקלי של "The California Story", חגיגת מאה השנים של קליפורניה בהוליווד בול. במאי המופע, ולדימיר רוסינג (אנ'), הכיר לוילסון את הסופר פרנקלין לייסי (אנ'), שהוכיח את עצמו כגורם מרכזי בפיתוח קו העלילה עבור המחזמר עליו עבד וילסון, שהפך ל"איש המוזיקה". לאחר המופע, עבד על שני מופעים דומים עם רוסינג, "The Oregon Story" ב-1959 ו-"The Kansas Story" ב-1961.

ברודוויי

עריכה

היצירה המפורסמת ביותר של וילסון, "איש המוזיקה", הועלתה בבכורה בברודוויי ב-1957, ועובדה פעמיים לקולנוע (ב-1962 וב-2003 (אנ')). הוא כינה את זה "ניסיון של בחור מאיווה לחלוק כבוד למדינת הולדתו". לקח לוילסון שמונה שנים ו-30 תיקונים להשלים את המחזמר, עבורו כתב יותר מ-40 שירים. המחזמר, בכיכובם של רוברט פרסטון וברברה קוק (אנ'), זכה להצלחה מסחררת, והועלה בברודוויי 1,375 פעמים במשך שלוש וחצי שנים. הקלטת צוות השחקנים זכתה בפרס הגראמי הראשון לאלבום השחקנים המקורי הטוב ביותר (ברודוויי או טלוויזיה) (אנ'). לאחר מכן ערך המופע סיבוב הופעות ארצי והפקות בין-לאומיות. הוא הופק במרכז העיר ניו יורק (אנ') ב-1980 עם דיק ואן דייק בתפקיד הראשי ומג באסרט (אנ') בתפקיד מריאן. ההפקה מחדש הראשונה בברודוויי נפתחה בשנת 2000 בתיאטרון ניל סיימון עם קרייג בירקו (אנ') בתפקיד הרולד היל ורבקה לוקר (אנ') בתפקיד מריאן. ההפקה רצה במשך 699 הופעות. ההפקה מחדש השנייה בברודוויי עלתה לראשונה ב-10 בפברואר 2022 ב-Winter Garden Theatre (אנ'), בכיכובם של יו ג'קמן בתור הרולד וסאטון פוסטר בתור מריאן. בשנת 1959 הקליטו וילסון ואשתו השנייה, רלינה "ריני" זרובה, אלבום בשם "and Then I Wrote The Music Man ...", שבו הם סוקרים את ההיסטוריה של המחזמר ושרים שירים ממנו.[13] בשנת 2010 בריאן דארסי ג'יימס (אנ') וקלי אוהרה (אנ') שיחקו את וילסון וריני בהפקה מחוץ לברודוויי המבוססת על האלבום הזה.[14]

המחזמר השני של וילסון, "מולי בראון הבלתי נלאית" (אנ'), רץ בברודוויי במשך 532 הופעות מ-1960 עד 1962 והופק כסרט בשנת 1964 בכיכובה של דבי ריינולדס. המחזמר השלישי שלו בברודוויי היה עיבוד לסרט "נס ברחוב 34", בשם "Here's Love" (אנ'). המחזמר נחשב לכישלון מהיר, אבל למעשה רץ במשך שמונה חודשים בברודוויי בשנים 1963–1964 (334 הצגות). המחזמר הרביעי, האחרון והפחות מוצלח שלו היה 1491 (אנ'), שסיפר את סיפור ניסיונותיו של קולומבוס לממן את מסעו המפורסם. הוא הופק על ידי ה-"Los Angeles Civic Light Opera" (אנ') ב-1969, אך לא בברודוויי.[15]

עבודות אחרות

עריכה

מוזיקה קלאסית

עריכה

הסימפוניה מס' 1 בפה מינור של וילסון: "A Symphony of San Francisco" והסימפוניה מס' 2 שלו במי מינור: "Missions of California" הוקלטו ב-1999 בניצוחו של ויליאם סטרומברג על התזמורת הסימפונית של מוסקבה (אנ'). יצירות סימפוניות אחרות כוללות את ה-"O. O. McIntyre"‏ (אנ'), "Symphonic Variations on an American Theme and Anthem"‏, השיר הסימפוני "Jervis Bay" ו-"Ask Not", המשלב ציטוטים מנאום ההשבעה של ג'ון פ. קנדי. כמחווה ל-Idyllwild Arts Academy (אנ'), וילסון הלחין את "In Idyllwild" לתזמורת, מקהלה, סולו ווקאלי וקרן האלפים. המוזיקה הקאמרית של וילסון כוללת את "A Suite for Flute".

ספיישלים טלוויזיוניים

עריכה

בשנת 1958 וילסון הופיע בתוכנית המשחקים המשודרת בטלוויזיה "I've Got a Secret" (אנ'). הסוד שלו היה שהוא "כתב את שיר הנושא החדש של צבא הישע". וילסון כתב את השיר "With Banners and Bonnets They Come", במיוחד עבור צבא הישע.[6] השיר היה התייחסות ישירה לשימוש של צבא הישע במדים, דגלים וסמלים כדי "לאהוב את הלא אהוב".[16] בספיישל הטלוויזיה, וילסון ניצח על להקת הסגל של ניו יורק בזמן שקצין בצבא הישע, אולף לונדגרן, שר את השיר.[6]

בשנת 1964 וילסון הפיק שלושה תוכניות קיץ מקוריות עבור CBS תחת הכותרת "Texaco Star Parade". הראשון הוקרן בבכורה ב-5 ביוני 1964, וכיכבו בו וילסון ואשתו ריני. הופיעו בו כוכבי אורח כגון קטרינה ולנטה וסרג'יו פרנצ'י (אנ'), ובוצע בו שיר עם וילסון המוביל ארבע להקות צבאיות המורכבות מ-500 חברי להקת תיכון בקליפורניה.[17] בספיישל השני כיכבה דבי ריינולדס ושרה שירים ששרה ב"מולי בראון הבלתי נלאית".[18] ב-28 ביולי וילסון וריני אירחו את הספיישל השלישי, בו הוצגו מספר הפקות של וילסון עם 1,000 מתנדבי חיל הנחתים ממחנה פנדלטון (אנ'). כוכבי אורח היו ויקי קאר (אנ'), ג'ק ג'ונס (אנ'), פרדריק המקה (אנ') והצמד ג'ו ואדי (אנ').[19]

שירים פופולריים

עריכה

וילסון כתב מספר שירים ידועים, כמו "You and I", עבור גלן מילר ב-1941, להיט מס' 1 במצעדי הבילבורד. הוא הוקלט גם על ידי בינג קרוסבי, ועל ידי טומי דורסי עם שירה של פרנק סינטרה.

שלושה שירים מאיש המוזיקה הפכו לסטנדרטים אמריקאים: "Seventy-Six Trombones" (אנ')‏, "Gary, Indiana" ו-Till There Was You, שבמקור נקרא "Till I Met You".

שירים פופולריים נוספים של וילסון כוללים את "It's Beginning to Look a Lot Like Christmas" (שפורסם בשם "It's Beginning to Look Like Christmas"), "May the Good Lord Bless and Keep You" (אנ'), ו-"I See the Moon" (אנ'). הוא כתב את שיר הקרב (אנ') של אוניברסיטת איווה, "Iowa Fight Song" (אנ'), וכן את "For I for S Forever" של אוניברסיטת המדינה של איווה. הוא גם כתב את שיר הקרב עבור התיכון בעיר הולדתו "!Mason City, Go".

יצירה יוצאת דופן בעבודותיו של וילסון היא "Chicken Fat" (אנ'), שנכתבה בשנת 1962. בבתי ספר ברחבי ארצות הבריחת, היה זה שיר הנושא של תוכנית הכושר לנוער של הנשיא ג'ון פ. קנדי.[20][21] עם שירה אנרגטית של רוברט פרסטון,[20] להקת מצעדים תזמורתית, ומקהלה מלאה, הוא הוקלט במהלך עבודה על הסרט איש המוזיקה. קיימות שתי גרסאות של השיר: אחת באורך של שלוש דקות וידידותית לרדיו וגרסה ארוכה יותר באורך של שש דקות לשימוש באולם ההתעמלות.[20] בשנת 2014 נעשה שימוש בהקלטה מחודשת של "Chicken Fat" בפרסומת בטלוויזיה לאייפון 5S.[22]

אוטוביוגרפיה

עריכה

וילסון כתב שלושה ספרי זיכרונות: "And There I Stood With My Piccolo"‏ (1948), "Eggs I Have Laid"‏ (1955), ו-"But He Doesn't Know the Territory"‏ (1959).[23]

חיים אישיים

עריכה
 
הכוכב של וילסון בשדרת הכוכבים של הוליווד

וילסון היה נשוי שלוש פעמים. הוא התגרש מאשתו הראשונה, אליזבת, כפי שדווח בדיווח חדשות מ-5 במרץ 1947. ככל הנראה לא היה ביניהם קשר לאחר הגירושים, ובשלושת ספרי זיכרונותיו אליזבת לא מוזכרת אף לא פעם אחת, למרות שהוא הפתיע אותה כששלח לה ורדים ב-20 באוגוסט 1970, שהיה אמור להיות יום הנישואין ה-50 שלהם.[24]

וילסון התחתן עם רלינה "ריני" זרובה, זמרת אופרה רוסית, ב-13 במרץ 1948. היא נפטרה ב-6 בדצמבר 1966. וילסון התחתן עם רוזמרי סאליבן בפברואר 1968.[5][25][26] במשך שנים התגורר בברנטווד (אנ'), קליפורניה; הוא זכור על ידי חברים ושכנים כמארח חם וחבר שלא אהב דבר יותר מאשר לנגן בפסנתר ולשיר במסיבות. לעיתים קרובות הוא נתן לאורחים עותקים חתומים של אלבומו "Meredith Willson Sings Songs from The Music Man". ב-1982 הוא ורוזמרי הופיעו בקהל של "The Lawrence Welk Show".

וילסון חזר מספר פעמים לעיר הולדתו לפסטיבל הלהקה של צפון איווה,[27] אירוע שנתי שחוגג מוזיקה עם דגש מיוחד על תזמורות צועדות. במייסון סיטי הייתה הקרנת הבכורה של סרט הקולנוע "איש המוזיקה" ב-1962, בהנחייתו של מושל איווה נורמן ארבי, שתוכננה לזמן הפסטיבל. כמו דמותו הרולד היל, וילסון הוביל את "המצעד הגדול" בעיר, והאירוע כלל הופעות מיוחדות של כוכבי הסרט שירלי ג'ונס ורוברט פרסטון.

וילסון היה חבר באחוות להקת הכבוד הלאומית, Kappa Kappa Psi (אנ').

וילסון מת מאי ספיקת לב בשנת 1984 בגיל 82. להלווייתו הגיעו מעריצים לבושים בתלבושות של "איש המוזיקה". וילסון קבור במייסון סיטי.[28]

מורשת

עריכה
 
בית ילדותו של מרדית' וילסון
 
פסל של וילסון ב"כיכר איש המוזיקה"

ביבליוגרפיה

עריכה

הפניות

עריכה
  • Skipper, John C. (2000), Meredith Willson: The Unsinkable Music Man Savas Pub. Co, ISBN 1-882810-78-3
  • Oates, Bill (2005), Meredith Willson-America's Music Man, Author House, ISBN 978-1-4208-3525-0

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מרדית' וילסון בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Randel, Don Michael (1996). The Harvard Biographical Dictionary of Music. Belknap Press. p. 989.
  2. ^ 1 2 Colin Larkin, ed. (2002). The Virgin Encyclopedia of Fifties Music (Third ed.). Virgin Books. pp. 500/1. ISBN 1-85227-937-0.
  3. ^ McHugh, Dominic (2021). The Big Parade: Meredith Willson's Musicals from The Music Man to 1491. New York: Oxford University Press. pp. x–xi. ISBN 978-0-19-755473-9. נבדק ב-7 בינואר 2024. {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ "Meredith Willson Biographical Timeline"
  5. ^ 1 2 Meredith Willson Biography (1902–1984) filmreference.com, accessed December 15, 2008
  6. ^ 1 2 3 "I've Got a Secret (12/24/1958) Meredith Willson". YouTube. נבדק ב-30 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ The Springfield, Mo., Leader February 3, 1924, p.9, listed Willson as a solo flute performer for a Sousa Band concert at Springfield's Shrine Mosque in February 1924
  8. ^ "Meredith Willson (1902–1984)". Sfmuseum.org. נבדק ב-29 באוקטובר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Music – As Written". Billboard: 34. 17 באפריל 1948. נבדק ב-10 בדצמבר 2016. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ "On The Air". The Circleville Herald. 19 ביוני 1942. p. 5. נבדק ב-6 באפריל 2015 – via Newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ Skipper, John C. (2000). Meredith Willson: The Unsinkable Music Man. Da Capo Press. pp. 84–85. ISBN 9781882810789. נבדק ב-8 באוגוסט 2015. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ Oates, Bill (2005). Meredith Willson – America's Music Man: The Whole Broadway-Symphonic-Radio-Motion Picture Story. AuthorHouse. p. 85. ISBN 9781420835250.
  13. ^ "...and Then I Wrote The Music Man". Castalbums.org, accessed August 10, 2011
  14. ^ Haun, Harry. "A Keen Reprise of 'The Music Man' and His Mrs." (אורכב 15.09.2011 בארכיון Wayback Machine). Playbill.com, June 17, 2010, accessed August 10, 2011
  15. ^ Suskin, Steven. Show Tunes: The Songs, Shows, and Careers of Broadway's Major Composers (2000, 3rd Edition), Oxford University Press US, ISBN 0-19-512599-1, p. 271
  16. ^ Willson, Meredith. "Banners and Bonnets". indianamemory.contentdm.oclc.org. Plymouth Music Co., Inc. נבדק ב-30 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "Television: Jun. 5, 1964." Time Magazine, New York
  18. ^ "Debbie Guest on Parade." (June 8, 1964). Evening Independent, St. Petersburg, FL
  19. ^ "Star Parade, Beauty Show Will Be On." (July 26, 1964). The Modesto Bee, Modesto, CA
  20. ^ 1 2 3 "The Federal Government Takes on Physical Fitness". John F. Kennedy Presidential Library and Museum. p. 2. נבדק ב-4 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Oates, p. 164
  22. ^ Yagoda, Ben (13 ביוני 2014). "Chicken Fat song: Apple iPhone 5s commercial uses Kennedy-era exercise anthem". Slate.com. נבדק ב-29 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Ihler, Marlo. "About the Playwright: The Music Man | Utah Shakespeare Festival". Utah Shakespeare Festival (באנגלית). נבדק ב-2022-04-07.
  24. ^ Skipper, John C. Meredith Willson; the Unsinkable Music Man (El Dorado Hills, CA: Savas Publishing, 2000), pp. 87, 89. ISBN 1882810783
  25. ^ Oates, p. 170
  26. ^ Greasley, Philip A. (2001), Dictionary of Midwestern Literature, p. 536, Indiana University Press, ISBN 0-253-33609-0
  27. ^ "North Iowa Band Festival". אורכב מ-המקור ב-17 באוגוסט 2014. נבדק ב-31 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Historical Highlights". Masoncity.net. נבדק ב-5 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ "Home". 8 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-8 בדצמבר 2008. נבדק ב-29 באוקטובר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "Juilliard Second Century Fund Announced", Juilliard.edu, October 2005
  31. ^ "Meredith Willson Papers – GASF Archives". Songbook.accesstomemory.org (באנגלית). נבדק ב-31 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרדית%27_וילסון&oldid=39001377"