ג'ק בני
ג'ק בני (באנגלית: Jack Benny; 14 בפברואר 1894 – 26 בדצמבר 1974) היה קומיקאי יהודי-אמריקאי, איש וודוויל, רדיו, טלוויזיה וסרטים, וכן כנר.
לידה |
14 בפברואר 1894 שיקגו, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
26 בדצמבר 1974 (בגיל 80) לוס אנג'לס, ארצות הברית |
מקום קבורה | בית הקברות הילסייד ממוריאל פארק |
שם לידה | Benjamin Kubelsky |
סוגה מועדפת | קומדיה |
מדינה | ארצות הברית |
תקופת הפעילות | מ-1911 |
מקום לימודים | תיכון ווקיגן |
בן או בת זוג | Mary Livingstone (1927–1974) |
מספר צאצאים | 1 |
פרסים והוקרה |
|
http://www.jackbenny.org/ | |
פרופיל ב-IMDb | |
היה אחד הבדרנים המובילים של המאה ה-20 בארצות הברית. הופיע לרוב כקמצן, כנגן כינור גרוע, ונהג לטעון שהוא בן 39 ללא קשר לגילו האמיתי.
היה ידוע בתזמון הקומי שלו וביכולתו לעורר צחוק על ידי ביטוי יחיד או על ידי השהיה רוויית מתח. לתוכניות הרדיו והטלוויזיה שלו מ-1932 עד 1974 הייתה השפעה רבה על ז'אנר הסיטקום.
ביוגרפיה
עריכהג'ק בני נולד בשיקגו בשם בנג'מין קובלסקי (Benjamin Kubelsky). הוא גדל בווקיגן הסמוכה[1]. הוריו היו מהגרים יהודים, מאיר קובלסקי ואמה סאכס קובלסקי. האב היגר מפולין, האם מליטא. בני התחיל ללמוד כינור בגיל 6, ולימים היה הכינור לסימן המסחרי שלו. הוריו אף רצו שיהא כנר מקצועי. בגיל 14 ניגן בני בלהקת ריקוד ובתזמורת בית הספר. אחר כך הורחק מבית הספר משום שהיה תלמיד גרוע. יותר מאוחר כשל גם בבית ספר למסחר וגם בניסיון להצטרף לעסק של אביו. ב-1911 החל לנגן בכינור בתיאטרון וודויל מקומי עבור 7.50 דולרים לשבוע. באותה שנה ניגן באותו תיאטרון בו הופיעו האחים מרקס הצעירים. האם מרקס נהנתה מניגונו והזמינה אותו ללוות את ילדיה - האחים מרקס - בהופעתם. אף שהוריו של בני לא הרשו לו לצאת לדרכים בגיל 17 הייתה זו ראשיתה של ידידות ארוכה עם האחים מרקס, במיוחד עם זפו מרקס.
שנה אחר כך יצר בני וודויל מוזיקלי עם הפסנתרנית קורה סאליסבורי אך הדבר עורר את הכנר יאן קובליק שחשש שהנגן הצעיר עם השם הדומה (קובלסקי) יפגע בשמו הטוב. תחת לחץ משפטי הסכים בנג'מין קובלסקי לשנות את שמו לבן ק. בני. אחר כך כאשר סאליסבורי עזבה את המופע מצא בני פסנתרן חדש בשם לימן וודס ועימו הופיע במשך חמש שנים שבמהלכן הכניס אלמנטים קומיים למופע. הם הגיעו אפילו לתיאטרון ה"ארמון" בניו יורק (Palace Theater) שהיה "המכה של וודויל", אך המופע שם לא צלח כל כך.
ב-1917 עזב בני את עסקי השעשועים והתגייס לצי האמריקאי במלחמת העולם הראשונה. לעיתים ניגן בכינור לפני החיילים. ערב אחד נתקלה הופעתו בקריאות בוז אך בני אילתר והצליח להביא את הקהל לצחוק. בהמשך צבר שם של קומיקאי ומוזיקאי גם יחד.
זמן קצר אחרי המלחמה פיתח מופע יחיד של שעשועים בכינור תחת השם בן ק. בני. אך מיד הופעל עליו לחץ על ידי כנר אחר בשם בן ברני שחשש מהשם הדומה וכתוצאה שינה בני את שמו הפרטי לג'ק. מכאן ואילך היה שמו ג'ק בני.
ב-1921 נהיה הכינור לכלי עזר כאשר הצד הקומי הפך לעיקרי.
לבני היו כמה פרשיות רומנטיות. אחת מהן הייתה עם הרקדנית מרי קלי אותה הכיר באמצעות גרייסי אלן (לימים אשתו של ג'ורג' ברנס). משפחתה הקתולית של קלי התנגדה לקשר משום שבני היה יהודי והקשר הסתיים.
ב-1921 ליווה בני את זפו מרקס לסדר פסח בוונקובר במקום בו פגש את סיידי מרקס בת ה-14. המפגש לא עלה יפה ובני ניסה לעזוב בזמן שסיידי ניגנה בכינור. הם נפגשו שוב ב-1926. בני לא זכר את פגישתם הראשונה והתאהב בה מיד. הם התחתנו ב-1927. סיידי הופיעה מדי פעם כ"נערה הטפשה" בהופעה של בני והתגלתה כקומיקאית טבעית. תחת שם הבמה מרי ליווינגסטון עבדה בשיתוף פעולה עם בני במשך רוב שנות הקריירה שלו. מאוחר יותר אימצו בת בשם ג'ואן.
בשנת 1929, שכנע הסוכן של בני את אירווינג תאלברג (Irving Thalberg), מפיק הסרטים האמריקני במטרו-גולדווין-מאייר, לצפות בבני בתיאטרון אורפיאום בלוס אנג'לס. כתוצאה חתם בני על חוזה לחמש שנים עם MGM, שם היה תפקידו הראשון בסרט " The Hollywood Revue of 1929". הסרט הבא, Chasing Rainbows, לא הצליח, ואחרי כמה חודשים הותר החוזה של בני, אשר חזר להופיע בברודוויי. אף שפקפק תחילה ביכולת של הרדיו להצליח, החליט בני לפרוץ למדיום חדש זה. ב-1932 אכן הוזמן לתוכנית הרדיו של אד סאליבן, והשמיע שם את הפתיח "זהו ג'ק בני מדבר, תהיה הפסקה קלה בזמן שאתם אומרים 'למי אכפת?'
שנותיו האחרונות
עריכהאחת מהופעותיו האחרונות של בני בטלוויזיה הייתה ב -20 ביולי 1973 בתוכניתו של ג'וני קרסון.
בני התכונן גם לככב בגרסה הקולנועית של מחזהו של ניל סיימון "The Sunshine Boys", אך בריאותו הדרדרה ב-1974. בסופו של דבר נאלץ ג'ורג' ברנס להחליף את בני בסרט, ואף זכה בפרס האוסקר על הופעתו.
למרות בריאותו הכושלת, בני הופיע מספר פעמים בשנה וחצי האחרונים לחייו בתוכניתו של דין מרטין "צליית סלבריטאים", ו"צלה" את רונלד רייגן, ג'וני קרסון, בוב הופ ולוסיל בול, ואף אותו עצמו. הופעתו הציבורית האחרונה שודרה ב-7 בפברואר 1975 מספר שבועות לאחר מותו.
מותו
עריכהבאוקטובר 1974 ביטל בני הופעה בדאלאס לאחר שסבל סחרחורת, יחד עם קהות בזרועותיו. למרות סדרת בדיקות, לא ניתן היה לקבוע את מחלתו של בני. כאשר התלונן על כאבי בטן בתחילת דצמבר, בדיקה ראשונה לא הראתה דבר, אך לאחר מכן התברר כי לקה בסרטן הלבלב. בני שקע בתרדמת בביתו ב-22 בדצמבר 1974. בהיותו בתרדמת ביקרו אצלו חברים קרובים, ביניהם ג'ורג' ברנס, בוב הופ, פרנק סינטרה וג'וני קרסון. הוא מת ב-26 בדצמבר 1974, בגיל 80. בהלוויה החל ג'ורג' ברנס, חברו הטוב ביותר של בני במשך יותר מחמישים שנה, להספידו אך נשבר לאחר זמן קצר ולא היה מסוגל להמשיך. בוב הופ נשא גם הוא הספד ובו אמר: "עבור אדם שהיה המאסטר הבלתי מעורער של תזמון הקומדיה, היית צריך לומר שזה הזמן היחיד שבו התזמון של ג'ק בני היה לא בסדר, הוא השאיר אותנו מוקדם מדי."
בני נקבר בבית הקברות הילסייד ממוריאל פארק בקלבר סיטי, קליפורניה[2]. בצוואתו הורה לשלוח וורד אדום ארוך לאלמנתו, מרי ליווינגסטון, כל יום עד סוף ימי חייה. ליווינגסטון מתה תשע שנים מאוחר יותר, ב-30 ביוני 1983.
בניסיון להסביר את הצלחותיו לארך חייו סיכם בני באומרו: "כל מה שקרה לי קרה במקרה, לא הייתי מלא שאיפות ולא כוונתי לעבר מטרה ברורה, מעולם לא ידעתי בדיוק היכן אני הולך".
עם מותו, תרמה משפחתו ל-UCLA את ניירותיו האישיים, המקצועיים והעסקיים, וכן אוסף של תוכניות הטלוויזיה שלו. האוניברסיטה ייסדה לכבודו את פרס ג'ק בני בשנת 1977, אשר נועד למצטיינים בתחום הקומדיה. ג'וני קרסון היה הזוכה הראשון של הפרס. בני תרם גם כינור סטרדיוואריוס (שנרכש ב-1957) לתזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס.
רדיו
עריכההיסטוריה
עריכהג'ק בני היה שחקן וודוויל לא בולט לפני שהפך לדמות לאומית בתוכנית "ג'ק בני", תוכנית רדיו שבועית שפעלה בין השנים 1932 ל-1948 ב-NBC ובין השנים 1949–1955 ב-CBS. קריירת הרדיו הארוכה של בני החלה ב-6 באפריל 1932, כאשר המחלקה המסחרית של NBC בחנה אותו עבור סוכנות NW Ayer & Son והלקוח שלהם Canada Dry. לאחר המבחן אמרה בראטה בריינרד, ראש האגף, "אנחנו חושבים שמר בני מצוין לרדיו, ובעוד האודישן היה ללא סיוע בכל הנוגע לתזמורת, אנחנו מאמינים שהוא יהיה הימור מצוין לתוכנית רדיו". יותר מאוחר קישר זאת בני להופעתו בתוכנית של אד סאליבן ב-1932. הסוכנות של ג'ינג'ר אייל Canada Dry שמעה אותו והציעה לו עבודה.
מ-1932 ועד 1955 הגיש בני תוכניות רדיו בחסות מספר חברות ידועות.
דמויות
עריכהבני
עריכהדמותו הקומית של בני השתנתה במהלך הקריירה שלו. בשלב מסוים הוא פיתח דמות של קמצן. אופי זה היה כל מה שג'ק בני לא היה: זול, קטנוני, ושחצן. המשחק בתכונות אלה היה הציר להצלחה של ההצגה שלו. בני הגדיר עצמו כוכחן המאפשר לדמויות התומכות שלו לצחוק על חשבון הפגמים שלו. עם ההומניזם והפגיעות שלו בעידן שבו רק מעט דמויות גברים הורשו תכונות אופי כזה, בני עשה מה שיכול היה להיות בלתי אפשרי לאיש מן השורה.
בני אמר: "לא אכפת לי מי צוחק על ההצגה שלי, כל עוד ההצגה מצחיקה". בני הרגיש שהוא מקבל את האשראי או את האשמה בכל מקרה, לא השחקן שאומר את השורות, כך שהדגש הוא על השורה התחתונה המוצלחת. גישה זו הגיעה לשיאה בשידור שנערך כסיור אוטובוס הוליוודי בין בתי כוכבים. כל "עצירה" בסיור הייתה בבית ששייך לאחד משחקני ההצגה, ובסצנה היו בדיחות על ג'ק בני הנעדר. רק ברגעים האחרונים של התוכנית הגיע האוטובוס לביתו של ג'ק בני, ונשמע קולו של בני: "נהג, הנה אני יורד". לא הרבה כוכבים היו עם שילוב כזה של תעוזה, ענווה ועיתוי קומי.
רוצ'סטר
עריכהרוצ'סטר היה מופע בו אדי אנדרסון שיחק את המשרת והנהג של בני בשם "רוצ'סטר ואן ג'ונס". אישיותו הקומית של רוצ'סטר הייתה תמיד פיקחית מאדונה היהיר. רוצ'סטר ידע איך להערים על הבוס שלו מבלי ללכת רחוק מדי. עם עקיצות של שורה אחת (מה שקרוי One-liner), והדווחים השנונים שלו, שבר רוצ'סטר מחסומים גזעיים קומיים. שלא כמו דמויות רבות שחורות תומכות באותה תקופה, רוצ'סטר היה חבר קבוע בבני, הבדיוני, והיה שווה מבחינה תפקודית. בני כתב את הדמות ככזו שמתגברת על הסטריאוטיפ הגזעני של התקופה, והפופולריות של רוצ'סטר כמעט התחרתה בו עצמו. אפיזודה של ערב של ראש השנה האזרחי, בפרט, מראה את אהבתם וכבודם ההדדי, כשהם מברכים זה את זה בהרמת כוסיות שמפניה.
לאחר המלחמה, עשה בני מאמץ מודע להסיר היבטים סטריאוטיפיים מן האופי של רוצ'סטר. ב-1948 נעשה שימוש חוזר בתמליל של 1941 שבו נכללו כמה סטריאוטיפים אפרו-אמריקאיים. זה הניע כמה המאזינים שלא היו מודעים לכך שהתסריט היה שידור חוזר, לשלוח מכתבים זועמים במחאה על הסטריאוטיפים. לאחר מכן, בני התעקש כי כותביו יימנעו מכל בדיחות גזעיות שליליות.
דמויות משנה
עריכהמרי ליווינגסטון (אשתו של בני) הופיעה בדמות משנה, כמזכירתו הסרקסטית. היא לא הופיעה כבת זוגו, כי בני היה לעיתים קרובות "מנסה" לצאת לדייט עם כוכבות קולנוע, כמו ברברה סטנוויק, ולפעמים היו לו בנות זוג על הבמה, כגון "גלדיס זיביסקו".
מספר אמנים נוספים היו אורחי קבע בתוכנית, בהם מל בלאנק, מדבב מפורסם, שבאחד מתפקידיו אצל בני שימש ככרוז בתחנת הרכבת וככזה הודיע על הרכבת לקוקמונגה. הכריזה הזו כה התפרסמה עד כי הוצב פסל של ג'ק בני בעיר ראנצ'ו קוקמונגה.
בלאנק זכור במיוחד כפרופסור לבלאנק, המורה המתוסכל לכינור של בני, שהיה תוקף את תלמידיו מתוך כעס מטורף, עד כי היה אמור לקפוץ מהחלון לפני שיצא מהדלת.
קומדיית מצבים
עריכה"תוכניתו של ג'ק בני" התפתחה מתוך מגוון של סקצ'ים קומיים וקטעי ביניים מוזיקליים לתוך קומדיית מצבים טיפוסית שאנו מכירים עכשיו. מצבים נפוצים כללו אירוח, זמן מס הכנסה, לילות בעיר, אינטראקציות "מאחורי הקלעים" בין ג'ק לבין השחקנים שלו באולפן הרדיו במהלך חזרות, משא ומתן על חוזים, או נסיעה ברכבת או במטוס להופעות אישיות רבות של ג'ק ברחבי הארץ. (הופעות מדומות כמובן). הכותבים והכוכבים היו משלבים קטעים מוזיקליים של פיל האריס ודניס דיי. האחרון היה שר את השיר שתוכנן לאותו שבוע.
אחד התסריטים הפופולריים שהפכו למסורת בתוכנית ג'ק בני היה האירוע השנתי של "קניות חג המולד", שבו בני נכנס לחנות כלבו מקומית לערוך קניות. מדי שנה היה בני קונה לדון וילסון, שהיה הכרוז הפותח את התוכנית, מתנה חגיגית זולה עד כדי גיחוך. הוא היה ניגש לפקיד חנות מוטרד ששיחק מל בלאנק, והיה אז מביא את בלאנק עד כדי שיגעון על ידי החלפת המתנה אינספור פעמים במהלך הפרק.
ב-1936, אחרי כמה שנים של שידור מניו יורק, בני העביר את המופע ללוס אנג'לס, מה שאפשר לו להביא אורחים כמו פרנק סינטרה, ג'יימס סטיוארט, ג'ודי גרלנד, ברברה סטנוויק, בינג קרוסבי, ג'ורג' ברנס וגרייסי אלן (ג'ורג' ברנס היה ידידו הקרוב ביותר של בני), ועוד רבים אחרים. ברנס, אלן ואורסון וולס ארחו מספר פרקים במרץ ובאפריל 1943 כאשר בני היה חולה בדלקת ריאות. רונלד קולמן ואשתו בניטה היום הופיעו לעיתים קרובות בשנות הארבעים כשכניו הסובלים של בני.
נותני חסות
עריכהבימים הראשונים של הרדיו ובתקופת הטלוויזיה המוקדמת, זמן השידור היה בבעלות נותני החסות. לפעמים נסבו הבדיחות על נותני החסות עצמם, אולם בני לא נהג כך לעיתים תכופות, וזאת בניגוד לבדרנים מפורסמים אחרים. במשך שנים, התעקש בני במשא ומתן על החוזה, שכותביו ישלבו את הפרסומת של החסות באמצע התוכנית, והמודעות שהתקבלו שולבו בצורה חכמה ושנונה בסיפור המופע .
למעשה, תוכנית הרדיו לא פורסמה בדרך כלל בתור התוכנית של ג'ק בני. במקום זאת, השם הראשי של המופע נקשר לנותן החסות. לתוכנית היו נותני חסות רבים במרוצת השנים. החסות הארוכה ביותר (1944–1955) הייתה של חברת הטבק לאקי סטרייק (Lucky Strike) והתוכנית נקראה The Lucky Strike Program starring Jack Benny.
כותבים
עריכהבני העסיק קבוצה קטנה של כותבים, שרובם נשארו איתו שנים רבות. זה היה בניגוד לקומיקאים ברדיו או בטלוויזיה, כמו בוב הופ, שהיו משנים כותבים לעיתים קרובות. אחד הכותבים של בני, ג'ורג' בלזר, ציין: "אחד הצדדים היפים של ג'ק בני היה שהוא מעולם לא הכחיש את קיומך, להפך, הוא פרסם אותך - לא רק בשיחות אלא בראיונות ובשידור". מהכותב מילט יוספסברג ואחרים ידוע שבני היה למעשה הכותב ראשי ומנהל תוכניות הרדיו שלו, אף שלא הופיע ברשימת הקרדיטים. בניגוד לפרד אלן, שכתב לראשונה את תסריטי הרדיו שלו (ושיכתב בהרחבה תסריטים שהופקו בשנים מאוחרות יותר על ידי צוות כתיבה), ג'ק בני תואר לעיתים קרובות על ידי כותביו כעורך קומדיה מושלם ולא ככותב כשלעצמו. ג'ורג' ברנס תיאר את בני כ"עורך הגדול ביותר של החומר בעסק, יש לו את הכישרון להוציא את כל הרפש החלש ולשמור רק על השורות המוצלחות".
לג'ק בני היה מוניטין של אמן העיתוי. מאז ימיו ברדיו הוא בחן את גבולות התזמון למטרות קומיות, כמו השהיה של זמן לא פרופורציונלי לפני שהשיב על שאלה. בלזר תיאר את הכתיבה לבני כדומה להלחנת מוזיקה, כשקצב הדיבור מושווה לטמפו מוזיקלי.
"הכסף או החיים"
עריכהבפרק ששודרה ב-28 במרץ 1948, שאל בני את האוסקר של השכן רונלד קולמן וחזר הביתה כששודד עצר אותו וביקש גפרור להדליק סיגריה, ואחר כך דרש: "אל תעשה צעד, זהו שוד. עכשיו, קדימה, הכסף או החיים." בני השתהה, וקהל האולפן - שהכיר את דמותו הקמצנית - צחק. לאחר מכן חזר השודד על דרישתו: "תראה, חבר, אמרתי הכסף שלך או החיים שלך!" בני ירה בחזרה: "אני חושב על זה!" הפעם הקהל צחק בקול רם יותר מאשר בזמן ההפסקה.
הפאנצ'ליין הגיע לכותבים של בני, ג'ון טאקברי ומילט יוספסברג, כמעט במקרה. הסופר ג'ורג 'בלזר תיאר את הסצנה לסופר ג'ורדן ר. יאנג, עבור "Laugh Crafters", ספר משנת 1999 של ראיונות עם כותבי רדיו וטלוויזיה ותיקים:
... הם הגיעו לנקודה שבה הייתה להם השורה, "הכסף שלך או החיים שלך." וזה עצר אותם ... מילט פוסע הלוך ושוב, מנסה למצוא המשך... והוא כועס קצת על טאק, והוא אומר, "בשם אלוהים, טאק, תגיד משהו". טאק שכבר ישן למחצה - אומר בהגנה על עצמו, "אני חושב על זה". ומילט אומר, "חכה רגע. זהו זה!". וזו השורה שנכתבה בתסריט ...
זה לא היה הצחוק הכי גדול שג'ק קיבל בקריירה שלו אבל יש לה מוניטין של השורה המצחיקה ביותר. היא הפכה ל"בדיחה של ג'ק בני", זו שמדגימה באופן המוצלח ביותר את דמות "הקמצן" של בני. השורה "אני חושב על זה" לא הייתה עובדת עם כל קומיקאי אחר.
"הריב" בין בני לאלן
עריכהבשנת 1937 התחיל סכסוך הרדיו המפורסם בין בני לקולגה פרד אלן. אלן התחיל את המריבה בהופעה שלו ב-30 בדצמבר 1936, אחרי שילד ניגן בכינור את היצירה "דבורה" של פרנסואה שוברט. כשסיים הזכיר אלן בלגלוג "כנר כביכול" שצריך להתבייש בעצמו מההשוואה. בני, שהקשיב למופע אלן, ענה בסוף המופע שלו ב-3 בינואר 1937. ומכאן ואילך ההתכתשות נמשכה.
במשך עשור, השניים המשיכו בזה שוב ושוב באופן כה משכנע עד כי אוהדים של שתי ההצגות יכלו להאמין שהם הפכו אויבים בדם. למעשה, שני האנשים היו חברים קרובים ומעריצים הדדיים. בני ואלן הופיעו לעיתים קרובות בתוכניתו של זה במהלך "הסכסוך" המתמשך.
ב-1956 מת אלן באפן פתאומי מהתקף לב. בני היה מזועזע ובהצהרה שפורסמה ביום שאחרי מותו של אלן אמר בני: "אנשים שואלים אותי לעיתים קרובות אם פרד אלן ואני באמת חברים בחיים האמיתיים. אני עונה תמיד אותו דבר: לא יכול היה להיות "ריב" ארוך ומוצלח כשלנו, בלי שתהיה לנו מתחתיו ידידות עמוקה וכנה". אלן עצמו כתב: "במשך שנים אנשים שואלים אותי אם ג'ק ואני ידידים, אני לא חושב שלג'ק בני יש אויב בעולם... הוא הקומיקאי האהוב עלי ואני מקווה להיות חבר שלו עד שיהיה בן ארבעים, זה יהיה לנצח". (בני הציג עצמו תמיד כבן 39).
טלוויזיה
עריכהלאחר הופעת הבכורה שלו בטלוויזיה ב-1949 בתחנת לוס אנג'לס המקומית שהייתה קשורה ל-CBS, שודרה גרסת הטלוויזיה של "התוכנית של ג'ק בני" מה-28 באוקטובר 1950 ועד ל-1965. פרט לעונה האחרונה היו כל השידורים תחת CBS. בתחילה הוצגה סדרה של חמש תוכניות אך בהדרגה התכיפות עלתה. מסתיו 1954 ועד 1960 שודרה התוכנית בכל שבוע שני, ומ-1960 ועד 1965 הייתה זו תוכנית שבועית.
כשעבר בני לטלוויזיה, התברר שהכישרון המילולי שלו אינו נופל מן הרפרטואר שלו של הבעות ומחוות פנים. התוכנית הייתה דומה לתוכנית הרדיו אבל עם תוספת של קטעים קומיים חזותיים. חברת Lucky Strike הייתה נותן החסות. בני נהג לפתוח את המונולוגים הפותחים והמסיימים בפני קהל חי, משום שחשב זאת לחיוני לתזמון החומר. אמנם, כמו במופעי טלוויזיה אחרים, צחוק מוקלט נוסף לפעמים לפסקול, למשל כאשר הקהל באולפן החמיץ כמה מומנטים קומיים מסיבה זו או אחרת.
הצופים בטלוויזיה למדו לחיות בלי מרי ליווינגסטון שסבלה מפחד במה מצמית. ליווינגסטון הופיעה כך רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, בתוכנית הטלוויזיה. למעשה, במשך השנים האחרונות של תוכנית הרדיו, היא הקליטה מראש את השורות שלה, ובתם של ג'ק ומרי, ג'ואן, החליפה אותה בהקלטה החיה. שורותיה של מרי הוכנסו מאוחר יותר לתוך הקלטת והחליפו את ג'ואן לפני השידור. מרי ליווינגסטון פרשה לבסוף מעסקי ההופעות לצמיתות ב-1958, כפי שעשתה חברתה גרייסי אלן.
בני הצליח למשוך אורחים שרק לעיתים רחוקות, אם בכלל, הופיעו בטלוויזיה. בשנת 1953 ערכו מרילין מונרו והאמפרי בוגרט את הופעת הבכורה שלהם בטלוויזיה בתוכנית של בני. כוכב אורח אחר במופע של ג'ק בני היה רוד סרלינג שכיכב בזיוף של תוכניתו "אזור הדמדומים". בתוכנית בני נראה הולך לביתו שלו... ומוצא שאף אחד לא יודע מי הוא!
הזמרת הקנדית ג'יזל מק'קנזי, שסיירה עם בני בתחילת שנות החמישים, כיכבה שבע פעמים בתוכנית של ג'ק בני. בני התרשם כל כך מכישרונה של מקנזי, ששימש כמפיק בפועל וכאורח במופע שלה ברשת NBC בשנים 1957–1958.
בשנת 1964 היה וולט דיסני אורח בתוכנית, בעיקר כדי לקדם את ההפקה של הסרט "מרי פופינס". בני שכנע את דיסני לתת לו יותר מ-110 כרטיסי כניסה חינם לדיסנילנד עבור חבריו ואחד לאשתו, אבל מאוחר יותר בהופעה שילח דיסני את נמר המחמד שלו אחרי בני כנקמה, ובנקודה זו פתח בני את המטרייה שלו והמריא מעל הבמה כמו מרי פופינס.
עם השנים הגיעה גם עת הסיום לתוכנית של בני. CBS הפסיקה את המופע ב-1964, בנימוק של חוסר העניין של הקהל הצעיר. בני הלך אפוא לרשת NBC, הרשת המקורית שלו, אך גם כאן החזיקה התוכנית מעמד רק עונה אחת. הוא המשיך לעשות מדי פעם אירועים מיוחדים מזדמנים במשך שנות ה-70, כשהאחרון היה בינואר 1974.
לאחר כשלושה עשורים ברדיו ובטלוויזיה בתוכנית שבועית, ג'ק בני פרש. בני היה אמביוולנטי לגבי הטלוויזיה. באחת ההזדמנויות אמר: "בשנה השנייה שלי בטלוויזיה, ראיתי שהמצלמה היא מפלצת אוכלת אדם... חשפה מקרוב את מי שהופיע, שבוע אחר שבוע, ואיימה על קיומו כמישהו מעניין".
סרטים
עריכהבני הופיע גם בסרטים, ביניהם כאמור הסרט "הוליווד רוויו של 1929". סרטים נוספים היו "ברודוויי מלודי" (1936), "ג'ורג 'וושינגטון שכב כאן" (1942), ובמיוחד "הדודה של צ'רלי" (1941) ו"להיות או לא להיות" (1942). הוא וליווינגסטון הופיעו גם ב"מר ברודוויי" (1933) של אד סאליבן בדמות עצמם. כמו כן הופיע בני במספר סרטים מצוירים של האחים וורנר.
ייתכן גם שג'ק בני היה בעל תפקיד קטן ללא זיהוי בסרט "קזבלנקה". זאת לטענת מאמר בעיתון ופרסום בספר העיתונות של הסרט. כשנשאל על כך, השיב מבקר הקולנוע רוג'ר איברט, "זה נראה כמוהו, זה כל מה שאני יכול להגיד". הוא כתב בטור מאוחר יותר, "אני חושב שאתה צודק".
בני הופיע כאורח גם בסרט "מטורף, מטורף, מטורף העולם". כאשר חלק מהדמויות מתווכחות בצד הדרך, בני מתרומם במכוניתו ושואל: "יש בעיה?", ואתל מרמן עונה, "כן, ולא צריך עזרה ממך! "בני בחיוך דועך ממלמל, "טוב!", ונוסע.
פרסים ואותות כבוד
עריכהבשנת 1960, עוטר בני בשלושה כוכבים בשדרת הכוכבים של הוליווד. ב-1988 נכלל בהיכל התהילה של הטלוויזיה וב-1989 באולם התהילה הלאומי של הרדיו. כמו כן נכלל גם ב- The Broadcasting and Cable Hall of Fame.
כן הוכתר בפרסים שונים של מדינת אילינוי.
הוקרה לאחר מותו
עריכהכאשר המחיר של חותמת דואר סטנדרטית מדרגה ראשונה בארצות הברית הוגדל ל-39 סנט ב-2006, דרשו האוהדים בול עם שמו של ג'ק בני כהוקרה לתרומתו רבת השנים. שירות הדואר של ארצות הברית הוציא חותמת המתארת את ג'ק בני בשנת 1991, כחלק מחוברת של בולים לכבוד קומיקאים; עם זאת, החותמת הונפקה לפי שער של 29 סנט.
בית הספר התיכון ג'ק בני בווקגן, אילינוי, נקרא על שמו של הקומיקאי המפורסם. המוטו של בית הספר תואם את ההצהרה המפורסמת של בני, "הבית של בני ה-39". פסל של ג'ק בני עם הכינור שלו הוצב ברחוב ג'נסי במרכז העיר ווקגן.
לקריאה נוספת
עריכה- Kathryn H. Fuller-Seeley, Jack Benny and the Golden Age of American Radio Comedy, University of California Press, 2017
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של ג'ק בני
- ג'ק בני, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ג'ק בני, באתר AllMovie (באנגלית)
- ג'ק בני, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
- ג'ק בני, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- ג'ק בני, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
- ג'ק בני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- ג'ק בני, באתר Discogs (באנגלית)
- ג'ק בני, באתר Songkick (באנגלית)
- ג'ק בני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ק בני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Benny, Jack; Benny, Joan. Sunday Nights at Seven: The Jack Benny Story., Warner Books, 1990, ISBN 0-446-51546-9
- ^ אישים בהלוויה של ג'ק בני, באתר youtube