מריו חורחה קוטליאר
מריו חורחה קוטליאר (23 ביוני 1949 - 21 בפברואר 1999) היה שחקן, במאי, מנהל ודמות מרכזית בתיאטרון הבובות ותיאטרון הפרינג' בירושלים בשלהי המאה ה-20. ממקימי ומנהלי תיאטרון הקרון, תיאטרון הבמה (המכונה גם הזירה הבינתחומית), בית הספר לתיאטרון חזותי והפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים.
 | |
| מריו קוטליאר, 1996 | |
| לידה |
23 ביוני 1949  |
|---|---|
| פטירה |
21 בפברואר 1999 (בגיל 49) |
| מקום לימודים | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהקוטליאר נולד בבואנוס איירס, ארגנטינה. הוריו, פאולינה ומאוריציו, היו גם הם ילידי ארגנטינה, שהוריהם היגרו ממזרח אירופה. בנערותו, היה חבר בתנועת הנוער היהודית ציונית החלוץ למרחב. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, למד סוציולוגיה ותיאטרון באוניברסיטת בואנוס איירס. ב-1970 עלה לישראל. בשנים 1972–1976 למד בחוג לתולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1973–1977 היה ממקימי קבוצת קו יחד עם יהונתן בן חיים, פבלו אריאל ואחרים[1]. בשנים 1977–1979 למד סמיוטיקה של התיאטרון בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בצרפת.
ב-1981 היה ממקימי תיאטרון הקרון[2], וב-1983 היה ממייסדי הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים[3].
ב-1986 היה ממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי.
ב-1989 הקים את תיאטרון "הבמה" – תיאטרון אוונגארדי בין-תחומי (המכונה כיום הזירה הבין-תחומית)[4].
ב-1998 הקים את כתב העת "קוד" לאמנות בין תחומית.
קוטליאר שימש כמנכ"ל הראשון של "העמותה לתיאטרון בין תחומי", במסגרתה פעלו תיאטרון הקרון, תיאטרון הבמה, ובית הספר לתיאטרון חזותי.
ב-1997 זכה קוטליאר בפרס עיריית ירושלים על מפעל חיים בתחום חינוך לתיאטרון ואמנויות הבמה.
קוטליאר נפטר ב-1999 בירושלים. לאחר מותו נקראה עמותת תיאטרון הקרון על שמו.
הזירה הבינתחומית מקיימת את פסטיבל "קולה של המילה" – פסטיבל לזכרו של מריו קוטליאר, העוסק במילה הכתובה וביטויה באמנות הבין-תחומית.
הצגות בהן השתתף
עריכהקוטליאר השתתף, כבמאי וכשחקן, בהצגות רבות וביניהן:
- "אסקוריאל" (1973)
- "טריפון הענק" (1980)
- "אביב/הקבר הנכסף" (1981)
- "המלך והירח" (1981)
- "פאנץ' וג'ודי" (1982)
- "שמש חצות" (1984)
- "עליזה בארץ המראות" (1985)
- "מעשה בחייל" (1987)
- "לילות לבנים" (1995)
- "אל תהרגו את דון קישוט" (1998)
כמו-כן, יזם פרויקטים מיוחדים, כגון: "סדר הלילה הזה" (1989), "50 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה" (1995), "יום הולדת לאלזה לסקר-שילר" (1989).
כתיבתו
עריכהקוטליאר כתב שירה וסיפורים בספרדית אך הם לא התפרסמו בחייו.
מקצת מכתיבתו פורסם בעברית לאחר מותו (בתרגומו של רמי סערי):
משפחתו
עריכהקוטליאר היה נשוי לעטרה (ספרנית באוניברסיטה העברית). להם בן (ד"ר דן קוטליאר, מומחה לסוציולוגיה של האינטרנט ומרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה), ובת (מאיה, חברה ופעילה כאשת-חינוך בתנועת הבוגרים של השומר הצעיר).
בתקופת חייו האחרונה התגורר בשכונת המושבה הגרמנית (ירושליםׂׂ).
קישורים חיצוניים
עריכה
אירוע לזכרו של מריו קוטליאר, סרטון באתר יוטיוב, 8.09.2019- מייסדי תיאטרון הקרון מספרים (במלאת 30 שנה להקמת התיאטרון) - אוגוסט 2011, סרטון באתר יוטיוב, 1.12.2013
- ארכיון מריו קוטליאר מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- הערך: "קוטליאר, מריו" במדריך 100 שנה לתיאטרון העברי (עורך: שמעון לב-ארי), הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב. https://www30.tau.ac.il/theatre/view_pritim.asp?id=1996
הערות שוליים
עריכה- ^ מאירה אליאש, בובות בירושלים, על המשמר, 14 בינואר 1976
מאירה אליאש, הצגות ילדים ירושלמיות, על המשמר, 23 ביוני 1976 - ^ פרדי רוקם, תיאטרון - לאן יוביל "הקרון"?, כל העיר, 2 באוקטובר 1981
- ^ שוש אביגל, בובה של פסטיבל, כותרת ראשית, 24 באוגוסט 1983
- ^ ורד לם, לא רק מלאכים וציפורים, חדשות, 14 בפברואר 1989
- ^ מריו קוטליאר, היום ככלות עשרים שנה כמעט (שיר), תרגום מספרדית: רמי סערי, באתר האתר של נילי דגן, 8.09.2018
- ^
מריו קוטליאר, מנואל, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2018
- ^ מריו קוטליאר, אילו היה לי ארון (שיר), המדור: "פינת השיר" בעריכת יחזקאל נפשי, מעריב, 10.01.2019.
