מרים פריד

מרים פריד (נולדה ב-9 בספטמבר 1946) היא כנרת ישראלית בעלת שם עולמי.

מרים פריד

אין תמונה חופשית
לידה	9 בספטמבר 1946 (בת 77) סאטו מארה, רומניה
מוקד פעילות	ישראל
מקום לימודים	בית הספר ג'וליארד, בית הספר למוזיקה ג'ייקובס
כלי נגינה	כינור

ביוגרפיה

מרים פריד נולדה בסאטו מארה שברומניה, ובגיל שנתיים, עם קום מדינת ישראל, עלתה לארץ עם משפחתה והתיישבה בהרצליה. אביה, טיבור, היה מנהל חשבונות, ואמה, לילי, מורה לפסנתר. בגיל שמונה החלה ללמוד כינור אצל אליס פניבש-רוזנברג ואחר המשיכה את לימודיה בארצות הברית (עם מלגה מטעם מפעל המלגות ע"ש שרת של קרן התרבות אמריקה-ישראל) אצל איוון גלאמיאן בג'וליארד ואצל ג'וזף גינגולד באוניברסיטת אינדיאנה.

מרים פריד הופיעה עם תזמורות מן החשובות בעולם, בהן התזמורת הסימפונית של בוסטון, התזמורת הסימפונית של שיקגו, תזמורת קליבלנד, תזמורת פילדלפיה ותזמורת פיטסבורג בארצות הברית, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, סימפונט רעננה, התזמורת הסימפונית של לונדון, התזמורת הפילהרמונית המלכותית והתזמורת הסימפונית של וינה. כמו כן הופיעה בפסטיבלי מוזיקה וניגנה במרכזי מוזיקה חשובים באמריקה ובאירופה. מאז 1993 מנהלת מרים פריד את מרכז המוזיקה ברוויניה.

פריד מנגנת גם עם הרכבי מוזיקה קאמרית והיא חברה ברביעיית מנדלסון. בין השאר ניגנה עם אייזק שטרן, עם פנחס צוקרמן ועם בעלה, הכנר-ויולן פאול ביס.

פרסים ואותות הוקרה

• מלגת קרן התרבות אמריקה ישראל
• 1968 - פרס ראשון בתחרות הבינלאומית על שם פגניני
• 1971 - פרס בתחרות הבינלאומית על שם המלכה אליזבת

הקלטות

• סונאטות ופרטיטות לכינור סולו של באך (לירינקס)
• קונצ'רטו לכינור של סיבליוס, הפילהרמונית של הלסינקי בניצוח אוטו קאמו (פינלנדיה)
• קונצ'רטו לכינור של דונלד ארב (נכתב למענה), התזמורת הסימפונית של גרנד רפידס (קוס)

קישורים חיצוניים

• מרים פריד, באתר AllMusic (באנגלית)
• מרים פריד, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• מרים פריד, באתר Discogs (באנגלית)
• מרים פריד, באתר Songkick (באנגלית)
• מרים פריד, באתר "הבמה"
• ביוגרפיה באתר הקונסרבטוריון למוזיקה של ניו אינגלנד (באנגלית)
• ביוגרפיה באתר אוניברסיטת אינדיאנה (באנגלית)
• ביוגרפיה באתר Mendelssohn String Quartet (באנגלית)
• אופוס 3 ארטיסטס
• המורה והתלמידה ינגנו יחד, מעריב, טור 3, 22 ביולי 1962
• שרגא הר-גיל, מרים ניגנה בכנור פאגאניני, מעריב, 18 באוקטובר 1968, המשך