משהה נקביו

המשהה נקביו, כלומר, המתאפק מלעשות צרכיו כאשר הוא מרגיש צורך בכך - עובר בכך על האיסור ההלכתי 'בל תשקצו'.

מקור האיסור

את איסור משהה נקביו למד רב אחאי בתלמוד בבלי מן הפסוק בספר ויקרא: ”אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.“ (ספר ויקרא, פרק י"א, מ"ג), מאחר שיש בהתאפקות משום מיאוס.

הפוסקים נחלקו אם איסור זה הוא דאורייתא או דרבנן והפסוק רק אסמכתא.

הרמב"ם כתב שהמשהה נקביו, מלבד מה שהוא עובר באיסור של 'בל תשקצו', הוא גם גורם לעצמו בעיות בריאותיות כתוצאה מכך.

על דרך הרמב"ם כתבו ראשונים אחרים שהמשהה נקביו לקטנים מסתכן בעקרות ומשום כך יש איסור נוסף בדבר על פי הפסוק בספר דברים ”לא יהיה בך עקר“ (ספר דברים, פרק ז', י"ד). בתלמוד הבבלי אף מסופר על חכמים שונים שהפכו לעקרים, והתלמוד מייחס זאת לכך שהתאפקו מעשיית צרכים משום שהשתתפו בשיעור שנמשך זמן רב.

לדעת החזון אי"ש, כיום אין חשש עקרות, מאחר ש'השתנו הטבעים'.

הגבלות לאיסור

הראשונים סייגו את האיסור להשהות נקביו, וכתבו מספר מקרים בהם הדבר מותר:

• הרשב"א התייחס למי שמרגיש צורך לעשות את צרכיו תוך כדי מהלך התפילה, וכתב שמותר להתאפק אם ניתן .

• בשו"ת "תרומת הדשן" כתוב שמי שנמצא במקום שיהיה לו חוסר נעימות לעשות את צרכיו - מותר לו להתאפק.
• בשו"ע הגר"ז טען שכל מי שיכול להעמיד עצמו עד כדי שיעור הילוך פרסה אין בו משום בל תשקצו, כיוון שאין בזה סכנה.

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, ‏בל תשקצו בהשהיית צרכיו, באתר פניני הלכה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.