השתנות טבעים בהלכה

מדע והמציאות לנאמר בחז"ל

סתירות בין המדע והמציאות לנאמר בחז"ל נידונו בספרות הפסיקה מאז ימי הראשונים. בראשונים ישנם 2 גישות עקריות האיך להתייחס לסתירות אלו. על פי השיטה השמרנית יש לקדש את דברי חז"ל על אף אותן סתירות.

כחלק מהנסיון ליישב את דברי חז"ל כאשר מדובר בעניינים הנוגעים לטבע האדם ועולם החי, ובמיוחד לרפואה, שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות כיום, טענו הראשונים כי הטבע בימינו השתנה מכפי שהיה בזמן חז"ל, וכפי שנהוג לכנותו בספרי הפוסקים נשתנו הטבעים - שינויים שחלו בבריות עם הזמן או בתלות בתנאים הסביבתיים, כך שדברי חז"ל התייחסו לטבעים שהכירו בזמנם בלבד. תירוץ זה כבר נזכר בספרות הראשונים.

ישנם מקרים בהם הפוסקים סבורים כי הדין אכן משתנה בעקבות כך שהסיבות שניתנו להם בעבר אינן תואמות את המציאות שהתגלתה לאחר מכן.

גישות שונות ביחסי מדע - הלכהעריכה

ביחס לסתירה בין ההלכה למדע, ישנם בספרות הראשונים 2 גישות עיקריות. האחת גישה שמחזקת את דברי חז"ל אף לנוכח סתירות ברורות מהמציאות. הגישה השניה היא, דעת הרמב"ם ועוד, שכל עוד מדובר בדברי חכמה גרידא, יתכן ונפלו טעויות בדברי חז"ל מאחר והם אמרו את דבריהם על חכמי זמנם, ולא כהלכה למשה מסיני או כדברי נבואה.

השיטה השמרניתעריכה

בהתייחס להלכות טריפות, הובא בתלמוד כי בהמות שנקבע עליהם שהם טריפה - על פי כללים המובאים בתלמוד כהלכה למשה מסיני - לא יוכלו לחיות במשך שנה. בעקבות כל היו מי שערערו על דברי חז"ל, מאחר ועינינו הראות שטריפות רבות חיים יותר משנה. בעקבות דברים אלו כתב הרשב"א,[1] לדחות את דבריהם, שאין ממש בטענות אלו:

להוציא לעז על דברי חכמים אי אפשר. ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני... וסוף דבר מוטב נחזור אחר הטענות כדי לקיים דבריהם ולא שנדחה דבריהם המקודשים האמתיים המקויימים ונעמד ונקיים דברים בטלים של אלו"

שו"ת הרשב"א חלק א' סימן צ"ח

וכך היא גם דעת הריב"ש ”לא מפי הטבע והרפואה אנו חיין, ואנחנו על חכמינו ז"ל נסמוך אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל, שהם קבלו האמת ופירושי המצוות איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. לא נאמין אל חכמי היוונים והישמעאלים שלא דברו רק מסברתם, ועל פי אי זה ניסיון, מבלי שישגיחו על כמה ספקות יפלו בניסיון ההוא”[2]. בעקבות הגישה השמרנית, על מנת ליישב חלק מהסתירות מהמדע להלכה, כתבו הראשונים ליישב כי המציאות כפי היא נראית לעינינו אינה כפי שהיה בתקופת חז"ל, והטבע השתנה.

שינוי הדיןעריכה

בעקבות גישה זו, יש מהאחרונים שסבורים שבמקרה בו אכן אנו תולים שהשתנתה המציאות, והדין שנקבע על פי חז"ל היה בעקבות אותה מציאות, אזי בימינו ישתנה גם הדין בעקבות שינוי המציאות[3].

אמנם אחרונים אחרים שהלכו אף הם בשיטה השמרנית, כגון הרב אליהו דסלר גרסו שהטעמים הטבעיים בהם תלו חז"ל הלכות שונות, אמנם נאמרו לפי ידיעת הטבע שבימיהם, אך אינם אלא ניסיון להסביר הלכות שהיו מקובלות מזה דורות. ההלכות עצמן מבוססות גם על ניסיון אמפירי שאינו תלוי בהסבר ספציפי, ואם ההסבר של חז"ל אינו תואם את ידיעת הטבע שבימינו מכל סיבה שהיא, עלינו לחפש הסבר אחר, אך בכל מקרה הדין לא ישתנה.[4]

הרב משה שמואל גלזנר כתב שיש הלכות שנקבעו על בסיס ההיכרות המוגבלת של המציאות שהייתה באותו דור, ובדור משכיל יותר מן הדין היה לשנותם, "אבל מאחר שההכרח העצום הביא לידי כך לעשות לתושבע"פ קיום לדורות, אין לנו רשות לשנות אף כקוצו של יו"ד בהסכמתם והכרעתם". בכך כוונתו למיעוט הלומדים ולפיזורם בתקופת הגלות, שמחייבים קאנוניזציה של התורה שבעל פה לשמירת המסגרת ההלכתית.[5]

שיטת הרמב"םעריכה

לדעת הרמב"ם אין לייחס חשיבות מרובה לדברי חכמה המובאים בתלמוד, מאחר והם אינם הלכה למשה מסיני או קבלה מהבניאים, אלא דברי חכמה בלבד, שבאותה התקופה היתה עדיין חסרה:

ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה למה שהענין נמצא, כי החכמות הלימודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות ההם בענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם

מורה נבוכים חלק ג סוף פרק יד

בדרך זו הלך גם רב שרירא גאון, וכפי שכותב:

צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסותא אינון, ומילין בעלמא דחזונין בזמניהון, וכחד חד קצירא אמרונין, ולאו דברי מצוה אינון. הלכך לא תסמכון על אלין אסותא, וליכא דעביד מנהון מידעם אלא בתר דמבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים דההיא מילתא לא מעיקא לה, וליכא דליתי נפשיה לידי סכנה. והכין אגמרו יתנא ואמרו לנא אבות וסבי דילנא דלא למעבד מן אילין אסותא אלא מאי דאיתיה כגון קיבלא דקים ליה לההוא דעביד ליה דלית ביה עקתא

אוצר הגאונים, כרך י, על גיטין סח,ב, תשובה שעו

דוגמאות להשתנות הטבעייםעריכה

כאמור, כחלק מהנסיון ליישב את הסתירה בין ההלכה למדע, כתבו הראשונים כי הטבע כפי שהוא מוכר לנו השתנה מכמות שהיה בתקופת חז"ל. תירוץ זה נאמר בראשונים ליישב סתירות מספר בין מהדע להלכה:

גיל הפיריון של פרותעריכה

בעלי התוספות כתבו על המשתמע מדברי הגמרא כי פרה שגילה פחות משלוש אינה יולדת: "ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדת. ויש לומר דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים".[6] אומנם לפי שיטת הספירה שהייתה נהוגה בימי חז"ל, מי שנמצא בשנתו השלישית כבר קרוי בן שלוש.

בברית מילהעריכה

במשנה[7] נאמר כי רוחצים את התינוק ביום השלישי לאחר ברית מילה (גם) בשבת. בשולחן ערוך[8] נפסק כי "בזמן חכמי הגמרא" אם לא היו רוחצים את הולד במים חמים היה מסתכן, אך בזמן הזה לא נהגו ברחיצה כלל וממילא אין היתר לחלל שבת בשבילה. הרב דוקטור מרדכי הלפרין שיער שהרחיצה נועדה למנוע היפוקסיה במקרה שהתינוק סובל מסוג מסוים של היפוספדיאס שהיום הוא נדיר, אך לפי עדות של מוהל המובאת בתשובה של הרב יוסף חיים מבגדאד, כנראה שהיה נפוץ יותר בקרב יהודי בבל.[9]

מאידך, לעניין מציצה בברית מילה, בתלמוד[10] מבואר שהימנעות ממנה מסכנת את התינוק ולכן מותרת גם היא בשבת משום פיקוח נפש. הרב ישראל ליפשיץ כתב על כך ש"לפי מה שאומרים הרופאים עכשיו, אדרבה על ידי המציצה אפשר שיסתכן שע"י המציצה יתפרצו נקבי (הפארען) וישפעו דם אחר המילה. כמוצץ יין שבחבית [...] מיד היין שתחתיו ממילא פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ [...] ואין לתמוה על זה שהוא נגד הגמ'. דבכמה דברים נשתנה הטבע". הרב ליפשיץ ממשיך ומבאר שאף על פי שלכאורה יש לקבל את המלצת הרופאים שלא למצוץ, שכן "הם בקיאים בחששת סכנה יותר ממנו", במקרה זה אין לסור מדברי חז"ל, שכן גם הרופאים מודים שהמציצה מגינה על התינוק מ"צביית הגיד", אלא שבארצות הצפון החשש ממנה קטן יותר והרופאים מציעים לה פתרון אחר.[11]

הריגת כינים בשבתעריכה

בתלמוד[12] מבואר ששקצים ורמשים, לרבות פרעושים, אסור להרוג בשבת, אך לגבי כינים ישנה מחלוקת. ההבדל בין המינים מוסבר בכך שכינה "אינה פרה ורבה". האמורא אביי מקשה על הסבר זה ממקורות בהם מוזכרים "ביצי כינים", אולם קושיה זו נדחית באמירה שביצי כינים הם מין נפרד של בעלי חיים. הראשונים הסבירו שהכינים האמורות 'נעשות בראש מזיעת הגוף'.[13] ואף במשנה ברורה נכתב: "כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אף על פי שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה".[14]

בשולחן ערוך[15] נפסק שמותר להרוג כינים שבראש, אולם בדורות האחרונים תמהו על כך לאור המוסכמה המודרנית שכלל בעלי החיים נוצרים מפרייה ורבייה.[16] יש הגורסים כי דברי הגמרא לא נאמרו על סוג הכינים המוכר לנו אלא על סוג כינים שהיה בימי חז"ל שהיו נולדות מזיעה,[17] לפי גישה זו, דין הגמרא אינו שייך לימינו ולכן לדעתם אסור להרוג כינים בשבת[18]. מאידך יש שהסבירו שההלכה מתייחסת למציאות כפי שהיא נראית בראייה רגילה, ומאחר וקשה לראות את רביית הכינים, ההלכה אינה מתחשבת בה.[19] כאמור, יש גם המצדדים בכך שבכל מקרה דין הגמרא אינו משתנה.[20]

פגים שנולדו בחודש שמיניעריכה

  ערך מורחב – בן שמונה

על פי הרפואה המסורתית שהייתה רווחת בזמן התלמוד, עובר שנולד בחודש השמיני להריון, וציפורניו ושערו לא סיימו את התפתחותם, הוא נפל שאין לו סיכוי לשרוד. הלכות רבות נקבעו על סמך הנחה זו, בהם: אסור לחלל שבת כדי להאריך את חייו,[21] דמו אינו מכשיר לטומאה,[22] והפוצעו בשבת אינו חייב משום נטילת נשמה שהרי הוא כמת.[23] בעקבות היכולת המשופרת של הרפואה המודרנית לטפל בפגים, הסכמת כל הפוסקים כי ההלכה השתנתה וחובה לחלל שבת כדי להציל בן שמונה.[24]

בהלכות טריפותעריכה

בתלמוד נמנו סוגי חולי או פציעה בבהמות המחשיבים אותם כטרפה, שאינה יכולה לחיות יותר משנים עשר חודשים.[25] בין הטריפות - קטיעת הרגליים מן הארכובה ולמעלה.[26] גם אדם יכול להיעשות טרפה במקרים מסוימים, למשל אם נקטעה רגלו למעלה מהארכובה כשהוא בים.[27] הפוסקים כתבו כי בימינו חלק מהטריפות המנויות בתלמוד ניתנות לריפוי ולכן אין להעיד על אדם שמת במקרים אלו,[28] אך בהמה שיש בה אחת מהטריפות באופן ודאי, אסורה אף אם לאחר מכן היא חיה יותר מ-12 חודשים.[29]

הרב אברהם ישעיהו קרליץ כתב כי דיני הטריפות בבהמה נקבעים לפי 'אלפיים שנות תורה', אחת התקופות ההיסטוריות המוזכרת בתלמוד,[30] שהסתיימה בימי חז"ל, וכל מחלה שלא הייתה ניתנת לריפוי בזמנם, נחשבת כטריפה לדורות.[31]

שטיפת ידייםעריכה

לפי ברייתא המובאת בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ז, עמוד ב' יש לשטוף ידיים לפני שמאכילים פת לילד, ולצורך זה אף הותרה הדחת יד אחת ביום כיפור. לדברי האמורא אביי, טעם הדבר הוא משום "שיבתא". לפי הפירוש המקובל, מדובר ברוח רעה שבלי ההדחה עלולה להזיק לילד. הרמב"ם פסק בהלכות יום כיפור "מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק",[32] אולם תוספות מעירים ש"מה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות", ואכן אף השולחן ערוך השמיט דין זה.

אכילת דג עם בשרעריכה

  ערך מורחב – אכילת דג עם בשר

על פי הגמרא אכילת "ביניתא" (סוג של דג) שהתבשל או נמלח עם בשר מסוכנת ועל כן נאסרה. למרות שכיום לא מוכרת סכנה שכזו, במשך השנים האיסור הורחב לאכילת כל סוגי הדגים עם בשר, ולפי חלק מהמנהגים גם לאכילת דג עם חלב. מאידך ישנם פוסקים הטוענים כי השתנו הטבעים כך שכיום אין לחוש לאיסור.

דוגמאות נוספות מספרות ההלכהעריכה

משקים שנתגלועריכה

על אף שבתלמוד נזכר לאסור שתיית משקה שהתגלה, יש מהראשונים שסבורים שבזמן הזה אין להקפיד על שתיית משקה מגולה, מאחר שאין נחשים מצויין בינינו. וכן פסק בשולחן ערוך להקל.

רוח רעהעריכה

בתלמוד נזכרו הגבלות רבות לאדם קודם נטילת ידים שחרית מכוח רעה רעה השורה על הידים לאחר שישן, כגון איסור נגיעה בפה ובעין או במלבושיו וכדו', ובספרי הראשונים החמירו מאד בנטילה זו, בספרות האחרונים הביאו בשם ספר הזוהר שלא ללכת ד' אמות קודם נטילה ועוד.

רבי שלמה זלמן אוירבך[33] סיפר בשם רבי דוד בהר"ן ששמע מרבותיו, שבימינו הרוח הרעה אינה מזיקה כפי שהיה בתקופת חז"ל, על פי שמועה זו, סיפר רבי דוד בהר"ן כי בעת שהעלו את גר הצדק אברהם בן אברהם על המוקד, יצאה אש מקבר רחל, והגאון מווילנא אמר שבאותו זמן נסתלקה מהעולם הרוח רעה.

על אף דברים אלו, כתב הרב אוירבך כי על הדברים הכתובים במפורש בתלמוד יש להקפיד גם היום, אך על דברים שהחמירו בהם יותר מכך, ניתן להקל, ולכך ניתן גם להקל בהליכה יותר מארבע אמות, מאחר שלא נזכר איסור זה בתלמוד.

התכבדו מכובדיםעריכה

בתלמוד נזכרה תפילה בשם 'התכבדו מכובדים' אותה שיש לומר קודם שנכנסים לבית הכסא. תוכן התפילה היא בקשה מאת המלאכים המלווים את האדם להמתין עד שיכנס ויצא מבית הכסא. לדעת השולחן ערוך[34] כיום אין לאומר תפילה זו. במשנה ברורה הסבירו טעם הדבר, שכיום אין מלאכים מלווים את בני האדם.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שו"ת הרשב"א חלק א' סימן צ"ח: "ואם תשוב ומה נעשה וכבר ראינו בעינינו יתרת ברגל ששהתה שנים עשר חודש. זו היא שאמר רבי יהושע בן לוי לרבי יוסי בן נהוראי על דא את סמיך כלומר אי אפשר. וכאילו אתה מעיד על שאי אפשר שראית אותו בעיניך. או סבה אחרת יש. וכן בכאן אנו שואלין אותו שמעיד מאין אתה יודע ששהתה זו. שמא שכחת או שמא טעית או שמא נתחלף לך בזמן או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת. שאי אפשר להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל שנים עשר חודש. ואם יתחזק בטעותו ויאמר לא כי אהבתי דברים זרים והם אשר ראו עיניהם ואחריהם אלך. נאמר אליו להוציא לעז על דברי חכמים אי אפשר. ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני. ועוד אני אומר שלא אמרו שהיתרת זו אינה חיה. אלא כך אמרו שכך קבל משה מסיני שהיתרת כנטול. וכל שאילו ינטל אינו חי שנים עשר חודש אפילו מעתה שלא נטל טריפה כאילו נטל. ואף על פי שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו. וכן בחסר רגל אפילו חיה טריפה. שאילו לא נולדה כן אלא שלימה ונטל רגלה לא חיתה אף עכשיו טריפה. וסוף דבר מוטב נחזור אחר הטענות כדי לקיים דבריהם ולא שנדחה דבריהם המקודשים האמתיים המקויימים ונעמד ונקיים דברים בטלים של אלו"
  2. ^ שו"ת הריב"ש סימן תמ"ז: "שאין לנו לדון בדיני תורתנו ומצוותיה, על פי חכמי הטבע והרפואה. שאם נאמין לדבריהם, אין תורה מן השמים, חלילה. כי כן הניחו הם במופתיהם הכוזבים. ואם תדין בדיני הטריפות על פי חכמי הרפואה, שכר הרבה תטול מן הקצבים, כי באמת ייהפכו רובם ממוות לחיים ומחיים למוות... וכמה וכמה אחרים שאנחנו אוסרים כגון הסירכות והמראות הפוסלות בריאה, והם מלעיגים עלינו, יוצק זהב רותח לתוך פיהם כי לא מפי הטבע והרפואה אנו חיין, ואנחנו על חכמינו ז"ל נסמוך אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל, שהם קבלו האמת ופירושי המצוות איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. לא נאמין אל חכמי היוונים והישמעאלים שלא דברו רק מסברתם, ועל פי אי זה ניסיון, מבלי שישגיחו על כמה ספקות יפלו בניסיון ההוא".
  3. ^ ראו להלן דברי הפוסקים לעניין הריגת כינה בשבת, וכן לעניין חילול שבת על הנולד בחודש השמיני.
  4. ^ מכתב מאליהו חלק ד' עמוד 355: "ואמר אדמו"ר זצ"ל שבאלו ובכיוצא באלו לעולם אין הדין משתנה אף שלכאורה הטעם אינו מובן לנו, אלא יש לאחוז בדין בשתי ידיים בין לחומרא בין לקולא. והטעם,... כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות, וגם ידעו מן הניסיון... אבל בעניין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין אלא להפך, הדין מחייב הסבר, והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו... וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין דין אמת ואל ה' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים".
  5. ^ הקדמה לחיבור "דור רביעי" על מסכת חולין, לפי הציטוט כאן
  6. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ד, עמוד ב'
  7. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ט', משנה ג'
  8. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"א, סעיף ט'
  9. ^ הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "מציצה ורחיצה בחמין לאחר ברית מילה"
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ג, עמוד ב'
  11. ^ תפארת ישראל, בועז, שבת פרק יט משנה ב
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ז, עמוד ב'
  13. ^ חידושי הריטב"א שבת יב.
  14. ^ שולחן_ערוך_אורח_חיים_שטז_ט, וראו דיון ערוך בביאור הלכה שם.
  15. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שט"ז, סעיף ט'
  16. ^ הרב יצחק למפרונטי בפחד יצחק מערכת צידה.
  17. ^ קובץ תורני אור תורה שע"ד סימן מ"ד. ארחות שבת פרק ארבעה עשר סעיף ל'.
  18. ^ עיין למשל הרב מרדכי אליהו, שו"ת קול אליהו פרק כז שאלה א: "כיום אנחנו לא בקיאים איזו כינה מותרת בהריגה, ולכן אוסרים להרוג כל כינה".
  19. ^ הרב שלמה זלמן אוירבך, ודרך בינה עמוד יח' בשם הרב חיים קניבסקי.
  20. ^ גביע הכסף שבת יב. בשם הרב בן-ציון אבא-שאול. מכתב מאליהו חלק ד' עמוד 355.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ה, עמוד א'
  22. ^ משנה, מסכת מכשירין, פרק ו', משנה ז'
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ו, עמוד א'
  24. ^ שמירת שבת כהלכתה פרק לו' אות יב'.
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"ב, עמוד א'
    משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ד', הלכה ח'
  26. ^ משנה, מסכת חולין, פרק ד', משנה ו'
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"כ, עמוד ב'
  28. ^ חזו"א יו"ד טריפות ה' ג'
  29. ^ שפתי כהן יו"ד ש"ה ט"ז
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד א'
  31. ^ חזון איש יורה דעה הלכות טריפות סימן ה': "ואין לתמוה על זה, דבאמת נראה דברא הקב"ה רפואות אף לטריפות... אלא שלא נתגלו בכל דור ודור ובכל מקום ומקום ויש אשר נתגלו וחזרו ונשכחו... ונמסר לחכמים לקבוע הטריפות ע"פ רוח קדשם שהופיע עליהם. והנה היה צריך להקבע בב' אלפים תורה... דיני הטריפות לדורות... ואין לנו תורה חדשה אחריהם... ואותן המחלות שהיו פרוונקא דמלאכא דמותא בזמן ההוא... המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם... ואפשר דהנתוחים שבזמנינו לא היו מועילים בימים הראשונים..." לספר באתר היברובוקס ראו כאן
  32. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת עשור, פרק ג', הלכה ב'
  33. ^ הובא בספר הליכות שלמה, תפילה.
  34. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף א'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.