משה אלון

משה אלון (7 ביולי 191624 בספטמבר 1996) היה דיפלומט ישראלי, כיהן כשגריר ישראל במספר ארצות (טורקיה, ארגנטינה, פארגוואי, בלגיה, לוקסמבורג, איטליה והוותיקן), היה אחראי על יצירת הקשרים הכלכליים עם השוק האירופי המשותף, משנה למנכ"ל משרד החוץ וממלא מקומו בתקופת הסכמי קמפ דייוויד, בדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

משה אלון
משה אלון בתחילת הקריירה שלו במשרד החוץ
משה אלון בתחילת הקריירה שלו במשרד החוץ
לידה 7 ביולי 1916
ו' בתמוז תרע"ו
מונקאץ', הונגריה
פטירה 24 בספטמבר 1996 (בגיל 80)
י"א בתשרי תשנ"ז
ירושלים
מדינה ישראל
מקום קבורה גבעת שאול, ירושלים
מקום מגורים ירושלים
כינויים נוספים מיקי
פעילות בולטת בשירות החוץ של מדינת ישראל
ידוע בשל הקמת הקשרים עם השוק האירופי המשותף
משנה למנכ"ל משרד החוץ
תקופת הפעילות 19481982 (כ־34 שנים)
בת זוג אגי לבית רוט

קורות חייםעריכה

אלון נולד במונקאץ' שבהונגריה לדבורה ומנחם האופט (Haupt)[1]. הוא למד בבית הספר היסודי והתיכון של הגימנסיה העברית בעיר. מספר שנים אחרי סיום לימודיו החל בלימודי רפואה בפראג, אך מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו, והוא נלקח למחנה עבודה והועסק בעבודות כפייה. הוא ושלושת אחיו ואחותו שרדו את השואה, ועם סיום המלחמה הצטרף לפעילות בתנועת הבריחה. עלה לארץ ישראל בשנת 1947. במהרה השתלב בשירות החוץ של מדינת ישראל.

תפקידיו העיקריים במשרד החוץעריכה

לאחר פרישתו פעל כיועץ כלכלי לחברות ענק כדוגמת כי"ל.

אלון היה נשוי לאגי לבית רוט שהלכה לעולמה בשנת 1986 ונפטר בי"א בתשרי ה'תשנ"ז, 24 ספטמבר 1996.

פועלו העיקרי במשרד החוץעריכה

בתקופת כהונתו של אלון כשגריר ישראל בארגנטינה ופרגוואי הייתה מלחמת ששת הימים. הוא יצר קשרים עם ראשי הממשל ועם הקהילה היהודית הגדולה שם. קשרים אלה אפיינו את כל תקופות כהונתו כשגריר בכל המדינות בהן פעל: טורקיה, ארגנטינה, פרגוואי, בלגיה, לוקסמבורג, איטליה וקריית הוותיקן.

המאבק בחרם הערביעריכה

כפועל יוצא מתפקידו כמנהל המחלקה הכלכלית במשרד, ומאוחר יותר כשגריר בבריסל, לוקסמבורג ובמוסדות השוק המשותף, היה אחראי לייסוד הקשרים הכלכליים עם מדינות אירופה שהיו מאוגדות בעת ההיא בהתאגדות שנקראה השוק האירופאי המשותף. כשסיים את תפקידו כשגריר שם, מונה לסמנכ"ל כלכלה במשרד, ופועלו העיקרי היה המאבק בחרם הערבי שהכריזה הליגה הערבית כנגד חברות שסחרו עם ישראל וכנגד ישראל עצמה. בסוף 1975, יחד עם שגריר ישראל בארצות הברית שמחה דיניץ פעל לקבלת אישור מהבית הלבן לפרסם את הצהרתו של הנרי קיסינג'ר על התנגדות ארצות הברית לחרם הערבי ועל פעילות שהובטחה לחקיקה בעניין זה אצלם[2]. במסגרת מאמצים אלה, ניסה במקביל להביא לידי כך שהסנטור דאז רונלד רייגן, שהתמודד מול הנשיא המכהן ג'רלד פורד, יכריז במהלך מסע הבחירות שלו על "תוכניתו להגביר את האמצעים התחיקתיים נגד פעילות החרם". זאת כדי להביא לידי כך, אליבא דמסמך משרד החוץ[3], שהנשיא פורד "ירצה להתחרות ביריבו על ידי נקיטת אמצעים מעשיים וספקטקולריים נגד החרם". מעט לאחר מכן, פנה אלון לכל השגרירים באירופה (בעקבות ההוראות שהוציא הנשיא פורד שנועדו לבלום את השפעת החרם), ועל סמך בדיקה שניתן להביא לידי צעדים אדמיניסטרטיביים במדינות היעד נגד פעולות החרם הערבי. זאת בהסתמך על חוקים קיימים במדינות אירופה שאוסרים אפליה. למסמך צורפו נספחים רלוונטיים כניירות עבודה, והשגרירים נקראו להתייעצות בכתב כדי להביא ל"פתיחת מערכה רחבה כדי להחדיר את התודעה כי החרם הוא בלתי חוקי, ולעודד מדינות במערב לאסור פעילות חרם על ידי חקיקה מתאימה במישור הלאומי"[4]. חצי שנה לאחר מכן, פנה אלון אל שר החוץ במסמך על דרך פעולה אפשרית למנוע מחברות גרמניות שנכנעות לחרם הערבי לעשות כן, ולהציג פעולה זו בפני שר החוץ הגרמני הנס-דיטריך גנשר בשיחה שאמורה להתקיים ביניהם[5].

המשא ומתן לשלום עם מצריםעריכה

כמשנה למנכ"ל משרד החוץ בעת ביקור הנשיא אנואר סאדאת, היה אחראי לריכוז ותיאום אגפי המשרד לקראת ובמהלך הביקור[6]. בוועידת הפסגה בקמפ דייוויד שנערכה בספטמבר 1978 שבסופה נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, מילא אלון תפקיד חשוב ומרכזי, כמשנה למנכ"ל משרד החוץ את מקומו של המנכ"ל, שהיה יחד עם השר משה דיין בוועידה.

משפחתועריכה

אחיו הצעיר הוא איש החינוך זאב אלון.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בשנת 1919 כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה עברה מונקאץ' להיות תחת שלטון צ'כוסלובקיה עד 1939, מועד בו חזרה להיות תחת שלטון הונגרי. כיום היא עיר באוקראינה.
  2. ^ מסמך "סודי" של משרד החוץ מיום 5 דצמבר 1975 שסימונו "564.1 ארצות הברית". מקור: גנזך המדינה.
  3. ^ מסמך "סודי" של משרד החוץ מיום 12 דצמבר 1975 ללא סימון. מקור: גנזך המדינה.
  4. ^ מסמך "סודי" של משרד החוץ מיום 2 בינואר 1976 ללא סימון. מקור" גנזך המדינה.
  5. ^ מסמך "שמור" של משרד החוץ מיום 23 יוני 1976. ללא סימון. מקור: גנזך המדינה.
  6. ^ מסמך "שמור" של משרד החוץ מיום 18 בנובמבר 1977. ללא סימון. מקור: גנזך המדינה.