החרם הערבי

החרם הערבי, או חרם הליגה הערבית נגד ישראל, הוא חרם כלכלי נגד מדינת ישראל שהוטל על ידי הליגה הערבית. החרם כולל איסור על קשרים כלכליים ישירים של חברות הליגה עם מדינת ישראל וחרם שניוני על חברות המקיימות קשרים כלכליים עם מדינת ישראל. החרם הוא אמצעי של לוחמה כלכלית שבו משתמשות מדינות ערב כחלק ממאבקן במדינת ישראל. החרם חל בינואר 1946 עוד לפני הקמת מדינת ישראל[1]. בשנת 1951, בעקבות החלטה של הליגה הערבית כי אף מדינה ערבית לא תקיים יחסים כלכליים עם חברות המקיימות יחסים כלכליים עם מדינת ישראל, הוקם בדמשק משרד המעקב של החרם.[2][3] בשיאו, הוטל החרם על כ-8,500 חברות (כולל פורד וקוקה-קולה), אך כיום השפעת החרם נמוכה ביותר.

היסטוריהעריכה

מאמצים לחרם על עסקים בבעלות יהודית החלו עוד בשנת 1921.[4] החרם המקורי אסר על קיום קשרים עסקיים עם עסקים יהודיים בארץ ישראל. חלק מהערבים-הפלסטינים שלא הקפידו על קיום החרם הותקפו פיזית במהלך מאורעות תרפ"ט. חרמות נוספים הוטלו על ידי הקונגרס הסורי-פלסטיני, אשר הוקם ב-1921 על ידי גולים פלסטינים וסורים ומטרתו להשפיע על תנאי המנדט שניתן באזור ארץ ישראל[5] (1933), איחוד העבודה הערבי (1934) והנהגת הערבים הפלסטינים (1936). בדצמבר 1945 הוכרז חרם רשמי מטעם מועצת הליגה הערבית[6] על סחורות המיוצרות בארץ ישראל על ידי יהודים[7] שניכנס לתוקפו ב 1 בינואר 1946. המטרה הרשמית הייתה תמיכה בערבים הפלסטינים מול הציונות, אולם בפועל נעזרו המדינות הערביות בחרם כדי למנוע הפצה של מוצרים יהודיים בשטחן, הפצה אשר מנעה התפתחות של הכלכלות המקומיות. נטען כי אף שהחרם היה מיועד כלפי מוצרים יהודיים הרי שבפועל נמנעו באותן ארצות מקבלת מוצרים ערביים שמקורם בארץ ישראל.[דרוש מקור]

היקף החרםעריכה

החרם חל על שלושה סוגי חברות:

  • חרם על חברות ישראלית - איסור ייבוא של סחורות ישראליות למדינות ערב. למרות החרם, סחורות ישראליות מגיעות למדינות ערב דרך מדינה שלישית, המוצרים המיוצאים אינם מסומנים ככאלה שיוצרו בישראל ולעיתים מסומנים ככאלה שמיוצרים במדינה אחרת. קשה לאמוד את היקף הסחורה המיוצאת דרך מדינה שלישית. אחת המדינות הבולטות שמשמשות ליצוא למדינות ערב היא קפריסין.
  • חרם על חברות המנהלות קשרי עסקים עם ישראל - מטרת החרם היא צמצום קשרי המסחר בין ישראל לבין שאר מדינות העולם שאינן מדינות ערב. משרד המעקב מנהל "רשימה שחורה" של חברות שמנהלות קשרי מסחר עם ישראל ויש להחרימם. הרישמה מופצת לחברות הליגה הערבית. אחד מהישגי החרם היה ביטול החוזה של חברת "רנו" הצרפתית עם חברת "קייזר-אילין תעשיות" הישראלית להרכבת מכוניות "רנו" בישראל.[8] עד תחילת שנות התשעים לא נמכרו בישראל מכוניות יפניות מהחברות הגדולות כמו הונדה, ניסאן, מזדה וטויוטה. דבר שהביא לפריחה במכירת החברה (אז חברה קטנה) סובארו שנמכרה בישראל החל מסוף שנות ה-60[9] לצד דייהטסו וסוזוקי היפניות שנמכרו בישראל החל בשנות ה-80. חברת קוקה-קולה נכנעה ב-1966 ללחץ נגדי של בעלי עסקים בארצות הברית שאיימו להפסיק לשווק את משקאות החברה-בעקבות הודעת החברה על פתיחת מפעל בישראל, משרד החרם הוסיף את החברה לרשימה השחורה ואיים לסגור את מפעליה בכל מדינות ערב, איום שהחברה לא נכנעה בפניו. חלק מרשתות המזון האמריקאיות הגדולות נמנעו מפתיחת סניפים בישראל עד לשנות התשעים ובהן חברת פפסיקו יצרנית המשקאות פפסי ופיצה האט.
  • חרם על חברות, המנהלות עסקים עם חברות, שיש להן קשרי עסקים עם ישראל והוכנסו לרשימה השחורה - ממד זה של החרם לא פעל מעולם, קרוב לוודאי בגלל הקושי לישמו.

ארצות הבריתעריכה

  ערך מורחב – חקיקה נגד חרם (ארצות הברית)

ב-1977 אושר בארצות הברית חוק לפיו נאסר על חברות אמריקאיות להשתתף בחרם של מדינה זרה על מדינה אחרת, אלא אם ארצות הברית משתתפת אף היא בחרם זה. יעד עיקרי של החוק היה מניעת חרם על ישראל. למען המעקב אחר יישום חוק זה, נפתח בארצות הברית משרד בשם Office of Antiboycott Compliance, המהווה חלק ממשרד המסחר האמריקני.

התפוררות חלקית של החרם הערביעריכה

בעקבות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, התחייבו מדינות אלה להפסיק להפעיל את החרם. כ"תגמול" על הפסקת החרם על ישראל, גורשה מצרים מהליגה הערבית לתקופה של 10 שנים. מלחמת המפרץ גרמה לביטול החרם הלא ישיר לגבי חברות אמריקאיות במדינות המפרץ וזאת בשל ההגנה האמריקאית על האזור כנגד עיראק. גם הסכמי אוסלו תרמו להתפוררות החרם, כאשר מדינות ערב הרחוקות מישראל החלו מתעלמות חלקית מהחרם ומקצתן אף פתחו משרדי אינטרסים בישראל. פורמלית מעטות ממדינות ערב ביטלו לחלוטין את החרם הערבי, ביניהן מצרים שהוזכרה לעיל וירדן בעקבות הסכם השלום בשנת 1994, אולם ההקפדה על החרם ובמיוחד על החרם הלא ישיר (המימד השני והשלישי) נמוכה בהרבה מכפי שהייתה עד תחילת שנות התשעים.

בחרייןעריכה

כדי להקל על אישור הסכמי סחר חופשי בין בחריין וארצות הברית הכריזה ממשלת בחריין באוגוסט 2005 על הפסקת השתתפות המדינה בחרם הערבי (אך ללא הסדרת היחסים עם מדינת ישראל). ההתנתקות מעזה נתנה לבחריין כיסוי להקפאת החרם. למרות ההתנתקות, ההחלטה נתקבלה בביקורת קשה בציבור בבחריין, וב-11 באוקטובר 2006 הפרלמנט הבחרייני הצביע (בהצבעה לא מחייבת) בעד חזרת בחריין להשתתפות בחרם.[10] כחלק מהסכם בחריין–ישראל יכוננו יחסים מלאים ויבוטל החרם.

ערב הסעודיתעריכה

עם הצטרפות ערב הסעודית לארגון הסחר העולמי ב-11 בדצמבר ב-2005, התחייבה ערב הסעודית לציית לחוקים של הארגון, ביניהם האיסור על קיום חרם על מדינות אחרות החברות בארגון, בהן ישראל. התחייבות זאת ניתנה לאחר 12 שנים של משא ומתן על תנאי ההצטרפות.[11]

איחוד האמירויות הערביותעריכה

כחלק מן ההבנות לקראת החתימה על הסכם איחוד האמירויות-ישראל, ב-29 באוגוסט 2020 הסיר נשיא איחוד האמירויות הערביות ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן את החוק משנת 1972 שעוסק בחרם הכלכלי על ישראל וחתם על צווים שמאפשרים הסכמים מסחריים וכלכליים עם חברות בבעלות ישראלית.[12] אחרי שנחתמו הסכמי אברהם עם האמירויות ובחריין, הליגה הערבית לא פרסמה הודעה נגד בחריין והאמירויות. מזכיר הליגה גונן על ההיגיון שמאחורי ההסכמים בריאיון שהעניק לערוץ סקיי ניוז בערבית, המופעל מהאמירויות.[13]

מרוקועריכה

בשנת 1994 הפסיקה מרוקו את השתתפותה בחרם הערבי, בעקבות הסכמי אוסלו וכינון היחסים בין ישראל למרוקו, אך בשנת 2000 חידשה מרוקו את החרם על ישראל‏, בעקבות ניתוק היחסים בין המדינות ופרוץ האינתיפאדה השנייה.[דרוש מקור]

ב-22 בדצמבר 2020 ההשתתפות המרוקאית בחרם על ישראל בוטלה בשנית בעקבות הסכם ישראל-מרוקו וחידוש היחסים בין המדינות[דרוש מקור]

סודאןעריכה

עם היווסדה, הצטרפה סודאן לליגה הערבית. בשנת 1958 עיגנה סודאן בחוק את החובה לציית להוראות החרם הערבי אבל לא הפעילה כל מנגנון לאכיפתו. כחלק מהסכם ישראל–סודאן ב-6 בינואר 2021, הביעה סודאן נכונות לנורמליזציה של היחסים עם ישראל[14] ואף הביעה נכונות לבטל את חוק החרם במדינה בעת ביקורו של שר המודיעין אלי כהן במדינה.

מדינות נוספותעריכה

לאחר הסכמי אוסלו, מאוריטניה, עומאן, קומורו, קטר ותוניסיה ביטלו את השתתפותם בחרם על ישראל וכוננו יחסים עימה, אך לאחר שנים חזרו בהן. עומאן ותוניסיה חזרו לחרם לאחר האינתיפאדה השנייה וניתקו יחסים עם ישראל, מאוריטניה וקטר עשו זאת לאחר מבצע עופרת יצוקה, וקומורו עשתה זאת לאחר המשט לעזה.

עם זאת, כל אותן מדינות (מלבד תוניסיה) עדיין נחשבות למתונות ביחסם לישראל לעומת שאר מדינות ערב, וקומורו ומאוריטניה אף מאפשרות לישראלים להיכנס לשטחן.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ערבים קונים בתל-אביב כמקודם, הצופה, 3 בינואר 1946
  2. ^ דוד ליפקין, מזרח תיכון חדש?, באתר nrg‏, 20 בדצמבר 2005
  3. ^ ליאור גרינבאום, ‏העולם הערבי מתעלם מאיומי החרם על חברת נסטלה, באתר גלובס, 10 ביולי 2006
  4. ^ Divest-from-Israel Campaigns Violates the Federal Antiboycott Law, כתבה באתר Boycott Watch,‏ 28 ביולי 2004.
  5. ^ Syrian–Palestinian Congress, אתר וויקיפדיה האנגלית
  6. ^ הליגה הערבית הטילה חרם על תוצרת יהודית, המשקיף, 4 בדצמבר 1945
  7. ^ ערבים קונים בתל-אביב כמקודם, הצופה, 3 בינואר 1946
  8. ^ ישראל נוימן, חברת "רנו" נכנעה לחרם הערבי וניתקה קשריה עם ישראל, דבר, 18 באוקטובר 1959, המשך
  9. ^ בן-עמי שילוני, יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, מהדורה מתוקנת ומורחבת, עמ' 282
  10. ^ Bahrain Parliament Against Normal Trade Ties With Israel
  11. ^ סעודיה מבטלת את החרם הכלכלי על ישראל, באתר ynet, 15 בנובמבר 2005
  12. ^ אילנה אושומירסקי, איתמר אייכנר, לקראת הטיסה ההיסטורית: איחוד האמירויות הסירה רשמית את החרם הכלכלי על ישראל, באתר ynet, 29 באוגוסט 2020
  13. ^ סעודיה העמידה כיתת יורים נגד רמאללה, ורמאללה שותקת, כאן-תאגיד השידור הישראלי
  14. ^ נוסח ההצהרה עליה חתמה סודאן במסגרת הסכמי אברהם, אתר מחלקת המדינה של ארה"ב

ֿ
שגיאות פרמטריות בתבנית:ניווט יחסי חוץ

שימוש בפרמטרים מיושנים [ למטה ]

פרמטרים [ גופים בינלאומיים, סמל ] לא מופיעים בהגדרת התבנית