משה בצלאל לוריא

רבי משה בצלאל לוריא (תקצ"ה, 1834[1] - כ"ו בניסן תרע"ד, 22 באפריל 1914) היה רב ליטאי, רבן של כמה ערים בליטא, ומחבר פורה של ספרי פרשנות וחידושים על התלמוד הבבלי.

רבי משה בצלאל לוריא
רבי משה בצלאל לוריא.png
רבי משה בצלאל לוריא בעת כהונתו בסובאלק
לידה 1835
תקצ"ה
פטירה 22 באפריל 1914 (בגיל 79 בערך)
כ"ו בניסן תרע"ד
השתייכות רבני ליטא
תחומי עיסוק פרשנות התלמוד הבבלי, הלכה
חיבוריו
  • "נהור שרגא"
  • "כובע ישועה"
  • ראו נוספים בפרק "ספריו"

ביוגרפיהעריכה

נולד בשנת תקצ"ה בסוחובולה, ליד ביאליסטוק לחיה ולרב שרגא פיבוש לוריא. בילדותו למד אצל אחיו הבכור רבי אריה ליב לוריא בעיר גנינדז, ולאחר מכן בעיר גרודנה. תקופה קצרה, בהשפעת משכילים תשובי גרודנה, תכנן לסיים תעודת בגרות ופתח בלימודי חול ושפות. כעבור זמן מה חזר בו, ועבר ללמוד בישיבת וולוז'ין ונודע בה בכינוי "העילוי מסוחובולה".

הוא התקרב אל ראש הישיבה הנצי"ב מוולוז'ין. בתקופת המחלוקת בישיבת וולוז'ין בשנת תרי"ד (1854), היה בין תלמידי הישיבה שהופיעו מצדו של הנצי"ב מוולוז'ין בפני בית הדין המיוחד שפישר בין הצדדים.[2]

נישא בגנינדז לבתו של אחת מנכבדי העיר. לאחר נישואיו חזר ללמוד בוולוז'ין ונסמך לרבנות מרבני הישיבה, ומהרב יצחק אלחנן ספקטור.

בהיותו בן 24, בשנת תרי"ט, החל לשמש ברבנות בווילאן. באותה עת החל לכתוב את ספריו הלמדניים. בשנת תרכ"ז, לאחר פטירת אשתו הראשונה נישא בשנית, והחל לכהן כרבה של שאקי.

בשנת תרל"ה (1875) עבר לסייני וכיהן כרבה במשך שלושים ושתים שנים. הוא התפרסם במיוחד ברחבי העולם הרבני והיהודי, בעיקר בזכות פרסום ספריו הלמדניים, "נהור שרגא" על מסכת יבמות, "נפש חיה" על מסכת בבא קמא, "מעשה חושב" על מסכת ערכין, ועוד. באותה תקופה מוזכר רבות בספרות התורנית בתור "הרב מסייני".

בשנת תרס"ז (1907) עזב רבי דוד טבל קצנלנבוגן את רבנות סובאלק לטובת רבנות סנקט פטרבורג, תחתיו התמנה רבי משה בצלאל, שכיהן ברבנות זו עד פטירתו בכ"ו בניסן תרע"ד, 22 באפריל 1914.

בנו הרב צבי אריה לוריא תיאר את אופיו והנהגתו הרבנית.

מלבד גודל שקידתו ויגיעתו בתורה עוד היה בעל מדות תרומיות, ענוותן ושפל ברך. מעודו לא התגאה בגודל תורתו, וכרע וכאח התהלך את הרבנים והת"ח הקטנים הרבה מערכו. כמעט שלא שמעתי מאתו שיבטל איזה רב או ת"ח ... בהנהגת הרבנות הייתה תמיד השלום נר לרגלו. קרבנות גדולות הקריב בעד השלום. לא חס על כבודו, אפילו בשעה שאחרים השתמשו בקלונו, אם אך ידע כי על ידי זה לא יושבת השלום בעיר ... הוא השפיע הרבה בכל ענייני העיר, רק בחשאי ובצנעא בלי קולות והתפארות.לא הקפיד אם הפעולה - שהוא היה רוח החיה בה - ייקרא על שם אחר. כי רגיל היה תמיד לוותר על כבודו, אם רק יהיה הדבר לטובת העניין.

בנו הרב צבי אריה, הקדמת מצבת משה, עמ' VI

משפחתועריכה

אחיו: רבי אריה ליב שהיה גם רבו, ורבי ראובן לוריא ששימש כמלמד בסוחובולה (בתו פרידה נשיאה לרב יעקב בנימין זאב יעקימובסקי, מרבני סוחובולה ומחבר ספרי "זרע יעקב" על ששה סדרי משנה ו"ידי משה" על מסכת חולין).

אשתו הראשונה נפטרה בשנת תרכ"ז. לבני הזוג שתי בנות. הוא נישא בשנית לצרנה מרים בת הרב מאיר איילברג מסרדניק, אחיינית הרב יחיאל הלר (נפטרה בג' בתשרי ה'תרע"ג). בנו מאשתו השנייה היה הרב צבי אריה לוריא, רבה של זלודק, ומחבר "ארץ צבי". אחד מחתניו היה רבי יהודה ליב פולטרוביץ, רבה של ביחוב. בתו פרידא נישאה לרב בן ציון קהאן שהתגורר בפיטסבורג.

ספריועריכה

רבי משה בצלאל לוריא חיבר ספרים רבים ובהם חידושים על מסכתות התלמוד הבבלי, ועל ספרי הלכה מתקופת הראשונים. ספריו נחשבו בישיבות ליטא ללמדניים, והמוכרים שבהם כמו "נהור שרגא" על מסכת יבמות ו"כובע ישועה" על מסכת בבא קמא, נלמדים בישיבות גם במאה ה-21, ומודפסים בתוך "קובצי מפרשים" למסכתות הישיבתיות, מסדרי נשים ונזיקין:[3]

בהספדים לאחר פטירתו, צוטטו דברי המדרש לפיהם כתב משה שלושה עשר ספרי תורה, כך גם המנוח, הרב משה לוריא, כתב שלושה עשר חיבורים. עשרה מהם הדפיס מעצמו בחייו, ושנים נוספים: "מצבת משה", ו"מלאכת בצלאל" נדפסו בידי בנו לאחר פטירתו. הספר ה-13 הוא חיבור על ספר "הפרנס", שקטעים ממנו פורסמו בכתב העת "מוריה"[4].

בשנותיו האחרונות נמנע מלהדפיס את יתרת ספריו שהיו בכתובים מסודרים לדפוס, מאחר שחשש כי כספו לא יספיק גם להדפסתם וגם לנישואי בנו ושתי בנותיו; במכתב מסוף אוקטובר 1890 ("ב' פרשת נח תרע"א") כתב: "כי מוכן אצלי לדפוס שלשה ספרים... וכוספי מאד להדפיסם, אך ירא אנכי להוציא מעותי המעטים על זה, כי יש לי בן ושתי בנות שהגיעו לפרקן ולהם משפט הקדימה, ולו מצאתי מי שידפיסם על חשבונו, מסרתי לו להדפיסם, ואז הייתי לוקח ממנו במחיר איזו מאות עקזמפלאריך, כי לא אוכל לסבב על הערים למכור, הן מפני הכבוד הן מפאת הזקנה. ואחכה לה' ית[ברך] אולי יחנני להוציאם לאור הדפוס, יען שעמלתי עליהם הרבה וזה חלקי מכל עמלי בימי חיי הבלי תחת השמש".[5]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בנו הרב צבי אריה לוריא כותב בהקדמת "מצבת משה": "אאמו"ר הגאון זצ"ל נולד בשנת תקצ"ה, כמדומה לי בער"ח מרחשון".
  2. ^ הרב משה צבי נריה, "הנצי"ב מוולוז'ין" עמ' 365. בתוך: יהדות ליטא ח"א, תל אביב, תש"ך.
  3. ^ חלק מהספרים זמינים לעיון מקוון בקישורים דלהלן.
  4. ^ ירושלים, ניסן תשס"ד.
  5. ^ המכתב נדפס בספר הזיכרון אש"ד הנחלים, בני ברק, תשנ"ב, עמ' קמו ואילך.