משה בר-תקווה
משה בר-תקווה (מונדק פסטרנק; 1905 - דצמבר 1994) היה מבכירי ההגנה, מראשי פעיליה באירופה, ממקימי צה"ל וקצין שריון ראשי.
 | |
| משה בר-תקווה | |
| לידה |
1905 גליציה |
|---|---|
| פטירה | דצמבר 1994 (בגיל 89 בערך) |
| תאריך עלייה | 1926 |
| מדינה |
ישראל  |
| כינוי | מונדק |
| השתייכות |
 צבא פולין  ההגנה פלמ"ח הבריגדה היהודית צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1939–1953, 1956 – 1962 |
| דרגה |
 אלוף-משנה |
| תפקידים בשירות | |
|
ראש מחלקת אג"מ מרחב דרום קצין שריון ראשי נספח צה"ל באיטליה ראש מחלקת תכנון במטכ"ל | |
| פעולות ומבצעים | |
מלחמת העולם השנייה מלחמת העצמאות מבצע קדשפעולות התגמול | |
  | |
משה (מונדק) בר-תקווה נולד בגליציה בשנת 1905, בשם משה פסטרנק. הוא סיים את לימודיו בבית ספר תיכון דובר פולנית וגרמנית.
כחניך השומר הצעיר עלה בשנת 1923 לארץ ישראל.
לאחר מכן נסע לאיטליה לשם לימוד מסחר בינלאומי וב-1929, לאחר שגמר את לימודיו, חזר לפולין כדי ללמוד שם בבית הספר לקצינים, ואף שירת בצבא הפולני כקצין.
בראשית שנות השלושים של המאה העשרים חזר לארץ ישראל והחל לפעול במערכת ההדרכה של ארגון ההגנה כמדריך ראשי. בהגנה קיבל את הכינוי המחתרתי קונרד. בשנים 1935 עד 1936 היה מדריך שדאות וטקטיקה במחוז הדרום. בשנות המרד הערבי הגדול היה בר תקווה מראשוני הפו"ש ומונה למפקד אזור נס ציונה ובית חנן.
בשנות הארבעים של המאה העשרים הוא התקדם במערך ההדרכה של ההגנה ושימש כמדריך ואחר כך כמפקד קורסי המ"מים של ההגנה שהתקיימו בג'וערה. במסגרת זו עיצב בר תקווה את סיכת המ"מ (חרב שזורה בענף זית) שהפכה לסמל ההגנה ושולבה לבסוף בסמל צבא הגנה לישראל. אחרי הקמת הפלמ"ח מונה למדריך ראשי של הפלמ"ח. ב-1941 היה אמור לעמוד בראש כ"ג יורדי הסירה, אך ברגע האחרון לא הסכים מהסיבה של היעדר מודיעין ובמקומו מונה צבי ספקטור.
בשנת 1943 התגייס בר תקווה, בניגוד לרצון מפקדת ההגנה, לצבא הבריטי ושירת בבריגדה היהודית כקורפורל. עם תום המלחמה למד איטלקית והפך לאחד מן הפעילים הבולטים של עלייה ב' באיטליה. יהודה ארזי שריכז בידיו את ההכנות לארגון עלייה ב', נתקל בקשיים בפעולותיו ובר-תקווה, ששלט בשפה האיטלקית, מונה לעוזרו והשכיל לפתח קשרים עם גורמים שונים באיטליה ולסייע רבות ביישור ההדורים שנוצרו עקב הפעולה המחתרתית בתוך ארץ זו. מאוחר יותר עסק בארגון קבוצות פליטים יהודים והכנתם לקראת העלייה לארץ. בתחילת שנת 1947 הוא חזר לארץ ובמהלך אותה שנה שימש כראש לשכת ההדרכה של ההגנה ופיקד על קורס המ"מים האחרון של ארגון ההגנה.
במלחמת העצמאות שימש בר תקווה, לצד סגן-אלוף ישראל בר, כעוזרו של ראש אג"מ והרמטכ"ל בפועל, יגאל ידין והיה אחראי על חזיתות המרכז והדרום.
עם תום המלחמה, בשנת 1950, עבר בר תקווה קורס שריון בצרפת, ובשנת 1951 התמנה לקצין שריון ראשי בצה"ל, הוא הרחיב את החיל וביסס אותו.
בשנת 1955 סיים את בית הספר הצבאי "אקול סופריר דה גר" בצרפת והתמנה לראש מחלקת התכנון במטכ"ל ולאחר מכן לנספח צה"ל באיטליה. הוא פרש מצה"ל בשנת 1959 בדרגת אל"ם. בהמשך היה מראשי רפא"ל.
בר תקווה נפטר ב-1994.
קישורים חיצוניים
עריכה