פתיחת התפריט הראשי

משתה בלשאצר אנגלית: Belshazzar's Feast) היא אורטוריה מאת המלחין הבריטי ויליאם וולטון. הופעת הבכורה הייתה בפסטיבל רדינג ולידס ב-8 באוקטובר 1931. היצירה נותרה עד היום כאחת מיצירותיו המבוצעות ביותר של וולטון וכיצירה חשובה ברפרטואר המקהלתי. אוסברט סיטוול בחר את המלל מתוך התנ"ך, בעיקר מספר דניאל.

תקציר העלילהעריכה

במהלך משתה בלשאצר, היהודים נתונים בגלות שנכפתה עליהם על ידי ממלכת בבל. לאחר המשתה בו בלשצאר מבצע חילול קודש כאשר הוא מכפיש את היהודים, וכן משתמש בכלי הקודש שלהם על מנת לעבוד את אליליו, הוא נהרג באורח נס, הממלכה נופלת, והיהודים זוכים לחופש ולגאולה.

רשימת הפרקיםעריכה

  1. ויאמר ישעיהו (Thus spake Isaiah)
  2. אם אשכחך ירושלים (If I forget thee O Jerusalem)
  3. בבל הייתה עיר גדולה (Babylon was a great city)
  4. המלך בלשצאר ערך משתה בבבל (In Babylon Belshazzar the king made a great feast)
  5. הללו את אלילי הזהב (Praise ye the god of gold)
  6. ובבבל, העיר הגדולה, המלך בלשצאר ערך משתה (Thus in Babylon, the mighty city, Belshazzar the king made a great feast)
  7. ובשעה שסעדו, הופיעה אצבע אדם (And in that same hour as they feasted, came forth fingers of a man's hand)
  8. הרנינו לאלוהים עוזנו (Then sing aloud to God our strength)
  9. נגני השופר והחלילנים שתקו (The trumpeters and pipers were silent)
  10. הרנינו לאלוהים עוזנו (Then sing aloud to God our strength)

אינסטרומנטציהעריכה

היצירה נכתבה לתזמורת גדולה במיוחד (הכוללת גם סקסופון, תפקיד אפשרי של עוגב, שתי סקציות כלי נשיפה ממתכת וסקצייה מורחבת של כלי הקשה), מקהלה בעלת שמונה קולות, מקהלה משנית, ובריטון סולו. המקהלה מייצגת את העם העברי במהלך היצירה, למרות שהיא מאמצת את תפקיד העם הבבלי במשך סיפור המעשה של המשתה עצמו. קבוצת המבצעים כוללת את התפקידים הבאים:

  • זמר בריטון סולו
  • מקהלה מעורבת כפולה (SSAATTBB); ומקהלה משנית (SSAATTBB)

תזמורת הכוללת:

עלילהעריכה

האורטוריה מורכב מעשרה חלקים נפרדים המנוגנים בזה אחר זה. לאחר דיקלום הקדמה, זמר הבריטון והמקהלה שרים על מולדתם של היהודים - ציון, במסגרת קטע הלקוח מספר תהילים, ומבטאים את רגשותיהם המרירים כלפי שוביהם. סיפור העלילה מתחיל, ובמערכה ארוכה אנו שומעים את כעסם, עלבונם וחלחלתם של היהודים כאשר המלך ואנשי חצרו עובדים את אלוהיהם ומבזים את היהודים בזדון. החלק הזה ביצירה מפורסם בעיקר בזכות השימוש בחזרה על מוטיב ארבעה צלילים יורדים המנוגנים בזה אחר זה על ידי כל התזמורת ובכך נוצר מיד אפקט הדומה לג'אז כאשר מוסיפים את הסינקופה האופיינית לז'אנר.

הדבר מתגלגל לתיאור של "הכתובת על הקיר" המוצג על ידי התזמורת בשימוש מועט בכלים. מיד לאחר מכן מתרחשת סצנת מותו של בלשאצר. היהודים חוגגים את החופש שניתן להם באמצעות שיר עליז של תהילה אשר הופסק על ידי קינונם של הבבלים על מות המלך וחורבן הממלכה. (מתוך ספר תהילים וחזון יוחנן).

ניתן לשמוע כי וולטון מוסיף אלמנטים רבים ממוזיקת הג'אז והמוזיקה הפופולרית שהיו מאוד אהודים בתקופתו. הוא מקבץ אותם כדי לספר מעשייה דתית.

היסטוריה ופרשנותעריכה

וולטון הלחין את היצירה במשך שנים מספר, בהם שינה את הלחן כמעט לחלוטין כאשר הוסיף כלים נוספים לתזמורת וניפח את היצירה לצורתה הסופית אשר הייתה שונה לחלוטין מקביעת ה-BBC אשר הזמינה את הקומפוזיציה. בזמנו של וולטון היו קיימים מוסדות רבים אשר השקיעו במוזיקה חדשה ככל שיכלו- והיה זה פסטיבל רדינג ולידס בה הוצגה היצירה לראשונה.

בתחילה, הלחן נראה אוונגרדי בשל הכתיבה המוחצנת והמוזיקה המורכבת, אף על פי שהיצירה הייתה טונאלית ברובה. הוספת שתי הקבוצות של כלי הנשיפה ממתכת הוצעו על ידי מנהל הפסטיבל, המנצח סר תומאס ביצ'ם. אף על פי כן, תחת שרביטו של המנצח המקהלתי המפורסם מלקולם סרג'נט, היצירה הפכה להצלחה מיידית.

הופעת הבכורה בלונדון נערכה בשנת- 1931 בניצוחו של אדריאן בולט. היצירה הוצגה באמסטרדם בשנת- 1933. מלקולם סרג'נט אימץ את היצירה של וולטון והופיע איתה בהמשך הקריירה שלו- הוא הביא אותה למקומות מחוץ לבריטניה כמו אוסטרליה, בריסל, וינה ובוסטון. מנצחים רבים הקליטו את היצירה מלבד סרג'נט, בהם- סיימון ראטל, יוג'ין אורמנדי, מוריס אברבנאל, אנדרה פרווין, רוברט שו, ליאונרד סלטקין ו-אנדרו ליטון.

הכנסייה האנגליקנית לא קיבלה בתחילה את היצירה, והיצירה הוחרמה על ידיה עד שנת- 1957. בעיתון הטיימס התעוררו מריבות בקשר ליצירה; אמנם נאמר על יצירה: "יצירה כנה ואנרגתית ביותר", אך נאמר בעיתון כי היצירה: "יהודית מההתחלה עד הסוף" והוסף - "שמחה לאיד על אויבנו המובס, שלילה מוחלטת של הנצרות... האורטוריה לא יותר קדושה מהזו של הנדל בנושא." אחדים טענו כי וולטון לא ראה הבדל מוסרי גדול בין היהודים והבבלים משום שהמוזיקה המסמלת כל אחד מהם בצורה דומה ומלאת מרץ. בכל אופן, את הניגוד ניתן למצוא במילים. למרות שבתחילת היצירה היהודים נודרים לנקום במונחים אלימים במיוחד, ניצחונם בסופו של דבר מתקבל על ידם באמצעות הלל והודיה, במילים: "על חורבנה של בבל, הללויה". עם זאת, אושרם מעורב בחרטה: "בזמן שמלכי הארץ בוכים, קונן"- על העיר החרבה.

ראו גםעריכה