ויקיפדיה

משתמש:הודיה צור/שיתוף הציבור

׳שיתוף הציבור׳, (אנגלית: Public Participation) הוא כלי המאפשר לאזרחים אשר אינם בעלי עניין והם לא נבחרי ציבור או בעלי תפקיד מקצועי לקחת חלק בקבלת החלטות ביחס לנושאים הנוגעים לחייהם ולחולל שינוי בסדר החברתי.[1]

המטרה ב׳שיתוף הציבור׳ לתת ולאפשר לבעלי עניין שונים לקחת חלק פעיל בתהליך התכנון ובקבלת ההחלטות. בפועל לקיים הידברות וכך תהיה אפשרות ליזמים והמתכננים להתוודע לצרכים ולדרישות התושבים/אזרחים בשלבים המוקדמים של התוכנית, ומאוחר יותר ניתן יהיה לבחון את התוכנית לאחר ההכנה. בעזרת השלבים הללו תִּמָּנַעְנָה התנגדויות אחר כך.[2] ׳השיתוף הציבורי׳ מהווה אמצעי לקבלת החלטות טובות יותר עבור כלל הציבור, והעיקרון הוא, שלכל אדם המושפע מההחלטה עומדת הזכות לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות. בבסיס עיקרון זה נמצאת ההנחה, כי תהליך ׳שיתוף הציבור׳ יכול להשפיע על ההחלטה שמתקבלת בעניינו.

היסטוריהעריכה

׳שיתוף הציבור׳ הוא תחום שהחל להתפתח בעשור שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, באותו עשור - שנות ה-60 התחילה להתפתח הגישה שראתה חשיבות בתכנון המגיע מ׳למטה למעלה׳, באופן שנתן ביטוי לכל חלקי האוכלוסייה.

בשנת 1969 פורסם מאמרה של שֶׁרִי פיליס ארנשטיין (Sherry Arnstein) בכתב העת AIP Journal בשם 'A Ladder of Citizen Participation'. המאמר מאפיין ומגדיר את נושא ׳שיתוף הציבור׳ כדרך שבה מחולקים הכוחות בחברה, הוא מחלק את עוצמת השפעת האזרחים וצורת השתתפותם כפי שמחולקים השלבים בסולם.[3]

החל משנת 1990 הוא משמש נושא ׳שיתוף הציבור׳ כגורם משפיע על הפיתוח הכלכלי והאנושי שעוגן באמנה האפריקאית להשתתפות עממית בפיתוח ובשינוי. במקביל, הוקמה בשנים אלו האגודה הבינלאומית ל׳שיתוף הציבור׳ (IAP2). יתירה מכך, בעשור שנות ה-90, אף החלו להתפתח בתרבות המערב גם עקרונות

"people centred" or "human centric", כאשר בבסיסם נמצאת ההנחה, כי ביטול הריכוזיות והשימוש באנשים מקדם החלטות טובות יותר. התאוריות הללו תמכו ברעיון ׳שיתוף הציבור׳ והיו בעלי השפעה מסוימת על החינוך, העסקים, המדיניות ציבורית ותוכניות סיוע ופיתוח בינלאומיות. נכון להיום, מקודם נושא ׳שיתוף הציבור׳ על ידי התנועות ההומניסטיות כחלק משינוי פרדיגמה - "האנשים תחילה". ׳שיתוף הציבור׳ בתכנון זכה לתמיכה רחבה בקרב מדינות רבות ועוגן בהן על ידי חוקים ותקנות.

בשנת 2009, נוסד ״המכון האירופי לשיתוף הציבור״ (EIPP), אשר שם לו למטרה לחזק את התרבות הדמוקרטית ולהביא להחלטות מדיניות שתהיינה טובות יותר ולגיטימיות יותר ותתבססנה על ׳שיתוף הציבור׳.[4] המכון האירופי החל משיתוף פעולה של 3 מדינות: גרמניה, איטליה ובריטניה, שכתבו במשותף דו״ח המתבסס על 3 נקודות חשובות: (1) יצירת מסגרת חוקתית לתהליך ׳שיתוף הציבור׳, שתהיה מוגדרת בבירור בדגש על הבנה מפורשת ומשותפת שתתקיים בין הפוליטיקאים והאזרחים; (2) פיתוח גישה שיטתית, על מנת לסייע למארגני תהליכי ׳השיתוף הציבורי׳ לבחור את השיטות המתאימות והיעילות ביותר; (3) לדאוג ולטפח הערכה קפדנית ומאתגרת של ׳שיתוף הציבור׳ בפועל, כדי לפתח נוהג של למידה באיזה אופן ניתן יהיה לערב ולשתף את הציבור בשיטות של השתתפות שונות.[4]

אחת הנקודות שראוי לבדוק בתהליך ׳שיתוף הציבור׳ בתרבות המערב היא נושא ההגירה למדינות המערב, שהביא להתעוררות המודעות שיש להתחשב בצרכי המהגרים שהגיעו אם בעקבות חיפוש עבודה, פליטים או מיעוטים אתניים ולכן יש להתייחס אליהם ולשתף אותם בעת תכנון השכונות בערים אליהן הם הגיעו.[2]

ניתן לבחון את יתרונותיה וחסרונותיה של התוכנית ל׳שיתוף הציבור׳ ואלו יובהרו להלן:

יתרונותעריכה

  • חיזוק הדמוקרטיה המקומית ושיפור תהליכי קבלת ההחלטות ל׳שיתוף הציבור׳ - מעניקים משמעות רחבה ליצירת תהליכים וקבלת החלטות בממשלים דמוקרטיים. המשמעויות הללו באות לידי ביטוי במישור הפיזי, ברובד החברתי וברמת החיים. נושא ׳שיתוף הציבור׳ שואב את כוחו ממושגים רחבים יותר כמו שוויון, צדק והדרה חברתית, המהווים בסיס בהגדרת הדמוקרטיה המקומית. כל זה בתנאי שההליך המשתף מאפשר ייצוג מלא ויכולת השפעה של כל שכבות האוכלוסייה הנוגעות בדבר. ׳שיתוף הציבור׳ למעשה, מהווה במה להשמעת קולו של הציבור, נותן לו הזדמנות לקחת חלק ושותפות בעיצוב הסביבה בה הוא חי, מעניק לו את האפשרות להשגת מעורבות של ממש. הואיל וכך, ניתן לראות ב׳שיתוף הציבור׳ כלי הכרחי המחייב את השתתפות הקהילה בתהליכים פוליטיים מוטי ערכים שהחברה מושפעת מהם.
  • זיהוי בעיות ומציאת פתרונות חדשניים - ׳שיתוף הציבור׳ מהווה כלי להרחבת בסיס הידע אותו מחזיקים בעלי העניין בדרג המקצועי והפוליטי. אלה המעורבים בקבלת ההחלטות הנוגעות לציבור הרחב אשר יכול לתרום בתהליך זה על ידי חשיפה לרעיונות חדשים, כיווני מחשבה מגוונים ולמידע חדש. על פי תפישה זו, ריבוי דעות יכול לקדם שינוי פורה ובר קיימא בניגוד להיגיון של היררכיה ריכוזית. בנוסף, תהליך שיתוף האזרחים מהווה דרך לזיהוי בעיות ופתרונן כאשר התושבים המשתתפים משמשים כ'סוכנים ישירים' לשיפור אזור מגוריהם ואיכות חייהם.
  • חיזוק מערכת היחסים בין הממשל והאזרחים - ׳שיתוף ציבור׳ מוצלח, יכול להגביר את שקיפות הממשל, להשפיע על האזרח, לחזק את מערכת היחסים בין השלטון לפרט, ועל ידי כך לְמַתֵּן רגשות שליליים באמצעות העצמתו של האזרח. בכוח ההשתתפות האפקטיבית של הציבור ניתן ליצור תהליך של שינוי סדרי עדיפויות ושיפור תהליכי קבלת ההחלטות. בצורה זו עולה התמיכה הציבורית והאמון בשלטון ובנציגיו.
  • חיזוק מערכת היחסים בין המשתתפים - השתתפות מגוונת של שכבות וקבוצות שונות באוכלוסייה מאפשרת הקשבה לדעות מגוונות ומעודדת הגדלת הזדהות (אמפתיה) וסולידריות בין המשתתפים. כך, יכולה ה׳מעורבות הציבורית׳ לסלול דרך לחיזוק מערכות היחסים בין האזרחים ולעודד שיתופי פעולה ויוזמות רבות.

נקודות תורפהעריכה

  • ההשתתפות כ'מצג שווא' - ה׳מעורבות הציבורית׳ יכולה להתבצע במספר רמות של מְעֹרָבוּת ודרכי השפעה שונות. מחברת המאמר שהוזכר לעיל [( 'סולם ההשתתפות הציבורית' (Ladder of Citizen Participation')], מציגה 8 דרגות שונות להשתתפות הציבור על פי רמת ההתייחסות של התושבים בתהליך קבלת ההחלטות. אך חלק מהדרגות אינן נשענות על יכולת הציבור להשפיע. סוגיית ׳טובת הציבור׳ נוסחה במשך שנים והוגשה בסופו של דבר הצעה של מספר אפשרויות, בתפישות שונות ובגישות רבות. למשל, התפישה המרקסיסטית ביחס ל׳טובת הציבור׳ מניחה, כי הציבור מתפצל לקבוצות שונות בעלות אינטרסים שונים שמתקיימים ביניהן יחסי כוחות פוליטיים-כלכליים, כאשר האינטרסים של הקבוצות החזקות מוצגים כעניין ציבורי-אוניברסלי, ההופך את ׳טובת הציבור הכללית׳ ל׳מצג שווא׳.
  • תופעת 'הטרמפיסט' וחוסר הייצוגיות - קיימת בעייה להביא לדיון את האזרחים בני האוכלוסיות החלשות. הבאתם אינה מצליחה על אף שקיים רצון לקדם מהלך שבו יהיה הציבור מעורב בקבלת ההחלטות. הם מנועים פעמים רבות מלהשתתף הן בשל חוסר ידע או בשל חוסר בזמינות והנגשת המידע. מורן נגיד מציינת במאמרה ״שיתוף הציבור בשלטון המקומי - הניסיון המעשי ולקחיו״, מספר גורמים המשפיעים על חוסר ההצלחה של ׳שיתוף הציבור׳: (1) הגורם המכונה 'בעיית הטרמפיסט וחוסר הייצוגיות', מציג את נטיית הציבור לא להשתתף ולסמוך על השתתפותם של אחרים; (2) לקבוצות אינטרסנטיות יש את היכולת לנצל לרעה ולהפלות לטובה קבוצות מסוימות על פני קבוצות אחרות.[5]
  • היעדר השפעה על איכות הדמוקרטיה - פעמים רבות קיים קושי לגייס את אמון הציבור להשתתף בתהליך זה. הקושי נובע כפועל יוצא מהפער שנוצר לעתים קרובות בין הליך ההשתתפות לקבלת ההחלטות. למעשה, הוא מייצר אצל כלל האנשים תחושה של היעדר יכולת להשפיע על איכות הדמוקרטיה.
  • חוסר יעילות וריבוי משאבים - חיסרון נוסף המפריע להצלחת תהליך ׳שיתוף הציבור׳ הוא סרבול וחוסר יעילות. כדי להגיע להליך מוצלח נחוצים משאבים רבים של כסף וזמן, אשר לא תמיד נלקחים בחשבון בעת התכנון ואלו מביאים לכשלון התהליך.

׳שיתוף הציבור׳ בישראלעריכה

נשאלת השאלה מה קורה בישראל?

בעת הקמתה, נקטה מדינת ישראל במדיניות שעודדה יצירת 'כור היתוך'. היא שאפה להפוך את העולים החדשים שהגיעו מכל קצוות תבל, והיו בעלי רקע תרבותי, חברתי, אתני ודתי שונים, לחברה ולאומה בעלת תרבות אחת. מדיניות זו הוכתבה על ידי שלטון חד-מפלגתי ובוצעה על ידי פקידים שפעלו מטעמו. בתקופה זו, נוסחה אִמְרָתוֹ המפורסמת של דוד בן-גוריון: "אני לא מתיימר שהעם בכיסי, ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם. ועל זה אני נלחם, נלחמתי כל חיי ואלחם כל חיי״.[6] דבריו ביטאו אז את הרוח המנהיגותית ואת התפיסה החד-גונית לגבי ׳טובת הציבור׳. שנים רבות לאחר דבריו של דוד בן-גוריון, פרסמה תמר זנדברג מאמר בנושא 'מהי טובת הציבור'. במאמר היא מציגה גישה נוספת המתייחסת לשאלה זו. על פי זנדברג, ׳טובת הציבור׳ כוללת בתוכה את כלל האינטרסים הציבוריים.[7] הזירה בה מבקשים ליישם את האינטרסים הללו היא ברוב המקרים הזירה הפוליטית. שאלת חשיבות הזירה הפוליטית משתנה בין הגישה הליברל-דמוקרטית לגישה הניאו-ליברלית, כאשר הביקורת על גישות אלה היא ביחס לניצול עוצמתם או חולשתם של הפוליטיקאים.

תהליך ׳שיתוף הציבור׳ אומץ בישראל, בתהליך התכנון (התשכ"ה, 1965) המהווה אחד מ-3 החוקים: חוק חופש המידע, חוק אוויר נקי וחוק התכנון והבנייה. ב-3 חוקים אלה חלה חובת ׳שיתוף הציבור׳ ברמה הסטטוטורית. בתהליך התכנון ׳שיתוף הציבור׳ מבוצע לרוב בשלב הגשת ההתנגדויות. בפועל, מציג שלב זה את הציבור כמעכב התוכנית.[2] לאחר הכנת התוכנית היא מופקדת במוסד התכנון. מכיוון ש׳שיתוף הציבור׳ נעשה בשלב מתקדם, קיימת ביקורת לגבי גובה דרגת השיתוף ויכולת ההשפעה של הציבור על אישור/שינוי התוכנית. ׳שיתוף הציבור׳ בתהליכי התכנון העירוני נחשב לבעל פוטנציאל להשגת מעורבות של ממש, אך בישראל זוהתה בעיקר אדישות ציבורית ומגמה רחבה של אי־מעורבות.[5]

במדינות המערב הופך נושא ׳שיתוף הציבור׳ להיות שלב חיוני בעת קבלת החלטות ועשוי להיחשב כלי להעצמת הציבור, להגדלת תחושת השייכות לקהילה ולהשפעת הציבור. הואיל וכך, נעשה לעיתים שימוש בכלי זה גם כאשר אין חובה מעוגנת בחוק. לעומת זאת בישראל, נושא ׳שיתוף הציבור׳ בתהליך תכנון עירוני הוא הפוך, אין הרחבה לגבי חוק הבנייה אלא חל צמצום ואין מערבים את הציבור. המחקר הישראלי מלמד, כי אי־שיתוף הציבור בתהליכי התכנון עשוי להוליד מחאה, שאף היא צורה של השתתפות ציבורית. ואכן לאור זאת פרצה בקיץ 2011 המחאה החברתית בסיסמה: ׳העם דורש צדק חברתי׳. הגורמים המרכזיים שעלו במרכז המחאה במטרה לצמצום פערים היו סוגיית הצדק והזכות לדיור הולם. המחאה ב-2011, הציבה רף חדש של מודעות ורצון ל׳שיתוף הציבור׳ עם הגורמים המתכננים.[2]

מצד שני, אפשר למצוא בישראל מעורבות גבוהה יותר של ׳שיתוף הציבור׳ בעיקר בקרב אוכלוסיות חזקות ויישובים מבוססים, שבהם קיימת מודעות גדולה למעורבות, נגישות למידע ולבעלי תפקידים. כך למשל, בתחום השמור לאנשי מקצוע ובעלי מומחיות בלבד, הפכו תהליכי התכנון והבנייה לאמצעי להעצמת האזרח, לחיזוק זכויותיו ולהשרשת הדמוקרטיה ברמה המקומית, ובתנאי שההליך המשותף נעשה על יסוד השתתפות רחבה ומייצגת.

חשוב, כי יהיה נוהל ברור ל׳שיתוף הציבור׳. נוהל שישמור על שקיפות מרבית, ייעזר וישתמש באמצעים טכנולוגיים שאפשר יהיה לתת מידע ברור. בנוסף, רשות המבקשת לשתף את הציבור חייבת להעסיק מומחה מקצועי נייטרלי שתפקידו יהיה לייעץ בתחום התמחותו. הוא יעבוד עם שני הצדדים - האזרחים ומקבלי ההחלטות מטעם הרשות המקומית. יועץ שידאג לחבר ולגבש נוהל מפורט אשר יגדיר את התהליך, יגדיר ציפיות ומטרות, יגדיר את התקציב ואם יש צורך גם ידאג לפשר בין הצדדים במקרה של מחלוקות.[8]

מדיניותעריכה

ממשלה - בהמשך להחלטת הממשלה מס' 3190 משנת 2008, בנושא ״יחסי הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי התורם להשגת מטרות ציבוריות״,[9] משתמש משרד ראש הממשלה במנגנון לריכוז העבודה בנושא פיתוח כלים ומדיניות ל׳שיתוף הציבור׳ במשרדי הממשלה. תפקידו לשמש כסמכות המקצועית בנושא פיתוח השימוש ב׳שיתוף הציבורי׳, ורשות התקשוב הממשלתי עוסקת בנושא כחלק מההתחייבויותיה של ישראל לשותפות הבין לאומית לממשל פתוח. מנגנון זה נוסד על ידי הממשלה ומצוי כיום תחת אגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה.[10] האחריות על תהליכי ׳שיתוף הציבור׳ בעבודת משרדי הממשלה חלה על כל משרד ממשלתי בנפרד, בהתאם לאווירה הכללית שלו, למגמתו וצביונו.[10] המשרד עוסק ב׳שיתוף הציבור׳ כחלק מההתחייבות לממשל פתוח הווה אומר, לאזרחי המדינה יש זכות עיון במסמכים ובתהליכים שלטוניים, כדי לאפשר פיקוח ציבורי יעיל.[10]

במקביל לעבודה שנעשתה ב׳אגף ממשל וחברה׳ במשרד ראש הממשלה הוקם בשנת 2012 ׳הפורום הישראלי לממשל פתוח׳, שנועד לסייע בקידום עקרונות הממשל הפתוח בעבודת הממשלה. מהקמתו ועד שנת 2017 פעל הפורום במתכונת רחבה, והתכנס בממוצע אחת לשנה לדיוני סקירה והערכה של קידום הפעילויות השונות הכלולות בתוכנית.[10]

רשויות מקומיות - במסגרת הרשויות המקומיות קיימים יתרונות רבים בתהליכי ׳שיתוף הציבור׳ בתכנון, אולם

לעיתים מגביל חוק התכנון והבנייה את האוטונומיה שלהן ומקשה על ביצוע של הליך תכנון משותף וקשוב לתושבים. למרות הקשיים, מפעילות הרשויות המקומיות והחברה האזרחית יוזמות שיתופיות לא מעטות במישור המקומי,[11] והגישות לשיתוף הציבור הן שונות. לדוגמה, בתל אביב - קיים שיתוף הציבור ברמה גבוהה מאוד, הואיל וראש העיר הנהיג מדיניות עקבית שניכר שהגיעה לעובדי העירייה והם מיישמים זאת בעזרת מנגנונים מסודרים, בכפר סבא - קיים מתח הואיל ואין מדיניות שהוגדרה על ידי ראש העיר, ובירושלים - אין מדיניות של שיתוף הציבור בעירייה, והאחריות היא על גורם חיצוני.[12]

צורות השתתפותעריכה

ההתפתחות של ׳שיתוף הציבור׳ יכולה להתקיים במספר דרכים: (1) חלקן רבות משתתפים, כמו: שימוע ציבורי, דיונים עירוניים והליכי חקיקה מנהלתיים וחלקן מאופיינות בהשתתפות מצומצמת יותר כמו: ועידות אזרחים ווועדות עירוניות; (2) בחלק מהדרכים תתקיימנה צורות השתתפות ישירות, כמו: מנהלים קהילתיים והשתתפות מקוונת;[5] (3) השיתוף יכול להתבצע בעזרת שאלונים, סקרים, קבוצות מיקוד ועוד.

השתתפות מקוונת - ההתפתחות הטכנולוגית בשנים האחרונות השפיעה רבות על תהליכי ׳שיתוף הציבור׳ ברשויות המקומיות. תשתית האינטרנט יצרה ערוצי שיתוף חדשים ושִכללה דפוסי שיתוף ישנים בנוסף להשפעתה על היקף המהלכים. רשויות מקומיות רבות הרחיבו את יוזמות ההיוועצות עם הציבור בהליכים תכנוניים, מקומיים וכוללים.[13] נכון להיום, ההליכים ל׳שיתוף הציבור׳ מכוונים להשתתפות רבה יותר של האזרחים בהיקף ובייצוג, וניתן להשיג זאת בשל זמינות המידע וקלות הפצתו.

אתרי הרשויות המקומיות משמשים כפלטפורמה נוחה לזימון התושבים למהלכים משותפים, לחשיפת מידע הקשור בהם ואף להצגת חלופות לבחירת התושבים. עיריית תל אביב־יפו לדוגמה מפעילה מהלכים משותפים וירטואליים רבים ומגוונים המכוונים להשתתפות רחבת היקף של התושבים. העירייה הפעילה בהצלחה זירות התייעצות וירטואליות ואחרות, שעסקו בשאלת הקמתם של מרכזים קהילתיים בעיר והשתתפו בהן יותר מ־2,700 תושבים. רבים מהמהלכים נעשים ברשתות החברתיות, כמו עמוד הפייסבוק "תושבים עושים עיר",[14] המאפשר לציבור התל אביבי להשפיע על קבלת ההחלטות בנוגע לשיקום ושיפור התשתיות בשכונות מסוימות בעיר.

עמותות וארגוני המגזר השלישי - תהליך ׳שיתוף הציבור׳ מקודם פעמים רבות על ידי עמותות וארגוני המגזר השלישי. "הסדנא לידע ציבורי", למשל, היא עמותה הפועלת לקידום מדיניות של ׳ממשל פתוח׳ והרחבת המעורבות הציבורית בישראל. העמותה משקיעה מאמצים רבים להנגשת מידע ציבורי ולהגברת מהלכי שיתוף הציבור בשלטון המקומי. פרויקט "רשויות פתוחות" של העמותה נוסד במטרה לעודד את הרשויות להתנהל על פי עקרונות של שקיפות וחיזוק מעורבות התושבים בהתנהלות הממשל המקומי, לרבות פיתוח כלים טכנולוגיים שיאפשרו תקשורת פתוחה ודו־כיוונית בין האזרח ובין הרשויות.

שיתוף בהליכי תקצוב עירוניים, תקציב פתוח - דפוס נוסף ל׳שיתוף הציבור׳ שהושפע מהפיתוח הטכנולוגי ובמידה רבה מתבסס על פלטפורמת ה׳תקציב הפתוח׳, הוא השיתוף בהליכי תקצוב עירוניים. תהליך השיתוף בתהליכי תקצוב עירוניים משפיע רבות על התכנון העירוני, בכך שנקבעים סדרי עדיפויות ואופן חלוקת המשאבים.[15] באופן כללי, בהליך ה׳תקצוב המשותף׳, משתתפים התושבים המקומיים בקביעת סדרי העדיפות בתקציב העירוני באמצעות הליכי התדיינות שסופם בהכרעה דמוקרטית. התקציב משמש אחד הכלים המרכזיים לביטוי המדיניות המשותפת ברשויות המקומיות והוא עומד לרשות ההנהגה המקומית לעיצוב "פני היישוב ודמותו". התקציב מתרגם תפיסות, ערכים ואמונות לתוכניות עבודה מוחשיות. באמצעות התקציב מסדירות הרשויות את השימוש בכספי המיסים שנגבים מהאזרחים תושבי הרשות בנוסף לכספי הממשלה המועברים לקופתן. הואיל וכך, יש לתושבים עניין באופן שבו מגובש התקציב העירוני, ובדרך שבה נקבעת חלוקתו הפנימית. שיעור גדל והולך מהאזרחים מצפה כי התקציב העירוני יהיה גלוי וברור ותהליך בנייתו ייעשה באופן שקוף ומשתף.

מִנְהָלִים קהילתיים - הרשויות המקומיות בישראל מקיימות תהליכי שיתוף מסורתיים באמצעות פעולות תכנון עירוניות והמנהלים הקהילתיים, אשר פועלים בישראל משנות ה-80 של המאה ה-20. היוזמה להקמתם, הגיעה מרשויות השלטון מתוך כוונה ורצון לחזק את הדמוקרטיה השכונתית בעזרת ייצוג אינטרסים מקומיים, פיתוח מנהיגות מקומית ושיתוף התושבים בקבלת ההחלטות. אופי פעילותם של המנהלים הקהילתיים מתבססת על נציגות שווה של השלטון המקומי ושל התושבים המקומיים, הנבחרת בהליך דמוקרטי (כמו לדוגמה בעיר ירושלים) וזאת לצד תהליכי ׳שיתוף הציבור׳ בעידן החדש הנעשים באמצעות האינטרנט. צורת השתתפות זו מהווה המשך לפרויקט שיקום השכונות.

אפרת וקסמן ודנה בלאנדר טוענות כי ניתן לזהות 2 תפקידים מרכזיים בעבודת המנהלים הקהילתיים:[5] (1) פעולה של המנהלים הקהילתיים מול העירייה כנציגות של התושבים המקומיים; (2) מספקים שירותים חברתיים שונים לתושבים. הצלחת המנהל הקהילתי מותנית במידה רבה באנשים המובילים את פעילותו ובמהות קשריו עם הרשות המקומית. פעולתו מבטאת מתח בין השתתפות פעילה של אזרחים ובין שליטה ופיקוח של העירייה.

ככלל, זוהתה תלות גדולה של ה׳מנהלים הקהילתיים׳ במערכת העירונית זאת בשל היעדר מעמד סטטוטורי ותקציבים ייעודים לפעילותם. הניסיון הישראלי מלמד, כי מעורבותן הגדולה של הרשויות הפכה את ה׳מנהל הקהילתי׳ ל״זרוע הארוכה״ שלהן ופחות למכשיר דמוקרטי שהופקד בידי התושבים.

תקופת מגפת הקורונה - תפנית נוספת חיובית בתהליך ׳שיתוף הציבור׳ בעידן הטכנולוגי נוצרה עם פרוץ מגפת הקורונה, כאשר השימוש בכלים הטכנולוגיים גבר והפך לשכיח יותר ובלתי נמנע. חוסר האמון של הציבור במנהיגיו גדל, כך עולה מהדו"ח המיוחד בשם "אמון וירוס הקורנה" שנערך על ידי חברת הייעוץ האסטרטגי אדלמן ופורסם במכון הדמוקרטי הישראלי.[16] חוסר אמון זה בא לידי ביטוי בהתרופפות המשמעת הציבורית, אך יחד עם זאת הביא איתו הזדמנות לשינוי, להקשבה ולדיאלוג עם הציבור. הניסיון לחזק את אמון הציבור וגישור על הפערים באמצעות תהליך שיתוף הציבור בדמוקרטיה המקומית היה קיים עוד לפני מגפת הקורונה, אך עם פרוץ המגפה קיבל תפנית נוספת כאשר רשויות מקומיות ועיריות ניסו להחזיר את האמון ולחבור אל הציבור בדרכים חדשות תוך כדי הבנת צרכיו וניסיון לייצר שותפות איתו.

ביקורת נוקבת לאי-שיתוף הציבור בתקופת הקורונה היתה קיימת הואיל והציבור לא שותף בהחלטות רבות אלא המתווה שהיה בתקופה זו נכפה על מגזרים שונים ללא כל התייעצות. וכך נוצר פעם בין החיים במציאות למדיניות שהפעילה הממשלה, פער שיכול היה להיפתר באמצעות שיתוף פעולה של הציבור.[17]

׳שיתוף הציבור׳ באמצעות מפגשים מקוונים, אשר צבר תאוצה כתוצאה מכך, אמנם לא מחליף לחלוטין מפגשים בינאישיים פרונטאליים, אך יכול לשמש כלי מצויין לתהליכי ׳שיתוף הציבור׳ והדמוקרטיה ברשות. למרות החשש שהיה עם כל צורת הצבעה של הציבור וכן השיתוף מרחוק,[דרוש מקור] יצרה המגפה התנסות בפיילוט מסוג חדש שאם יצליח אפשר יהיה להרחיבו לשימוש לאחר תקופת הקורונה.

מדיניות הממשלה בנוגע ל׳שיתוף הציבור׳ ברשויות מקומיותעריכה

אחד מיעדי משרד הפנים בתוכניות העבודה שלו המשרד לשנים 2017–2018, ו-2019 הוא הגברת השקיפות, שיתוף הציבור והנגשת המידע.[13] בתוכנית העבודה הקיימת, המשימות המרכזיות המפורטות אינן עוסקות בקידום שיתוף הציבור ברשויות המקומיות, אלא בקידום השקיפות.

פעילות הרשויות המקומיות ל׳שיתוף הציבור׳עריכה

חלק גדול מן הניסיון המעשי לשיתוף הציבור בישראל ובעולם נעשה בזירה המקומית והוא משמש כאמצעי להשגת מעורבותם של האזרחים בחיים הציבוריים. הדמוקרטיה המקומית מאפשרת לתושבים להשתתף בפועל בתהליכי קבלת ההחלטות ובקביעת המדיניות המשפיעה על חייהם. רשות מקומית בעלת שטח קטן, ואוכלוסייה מועטה, טבעי הוא שנציגיה היושבים במוסדות הציבוריים שלה יהיו קרובים לאזרח, וייצרו עבורו זירה נגישה ונוחה להפעלת זכותו להשתתפות. הקרבה של הנציגים המקומיים לבוחריהם משפיעה לטובה גם על יכולת האזרח הבוחר לפקח על עבודת הנבחרים. בנוסף לקרבה הפיזית, מספקת הפוליטיקה המקומית אפשרויות להשתתפות מושכלת בתהליכי קבלת החלטות שאינה אפשרית ברמת המדינה. סוגיות מקומיות "הקרובות לבית" מעוררות השתתפות פוליטית.[5]

הדמוקרטיה המקומית נתפסת כחלופה ראוייה ויתכן גם יחידה להגשמת זכותו של הפרט להשתתף בתהליכים הפוליטיים המשפיעים על חייו. למעשה, אין בישראל הסדר פורמלי המחייב את השלטון המקומי לשתף את הציבור. בנוסח החלטת הממשלה (מספר 4515) של הממשלה ה- 32 נקבע: ״ממשלת ישראל תפעל לגיבוש מדיניות בנוגע לשיתוף ציבור בתהליכי תכנון וביצוע מרכזיים בעבודת הממשלה, במטרה לתרום לתהליכי קבלת ההחלטות, לשפר את ביצוע מדיניות הממשלה ולחזק את אמון הציבור במערכות הממשל״.[18] החלטה זו אינה עוסקת ברשויות מקומיות אלא רק במשרדי ממשלה.[5]

המסקנות הנובעות ממחקרים אשר בחנו את הטיעונים העומדים בבסיס עקרון ׳שיתוף הציבור׳ בנושא ההצלחה של יישום התהליך אינן חד משמעיות. לפי המחקרים השונים, קיים פער בין הדיון על מידת איכות התהליך המשתף ובין מידת השפעתו.[5]

להלן שתי דוגמאות ל׳שיתוף הציבור׳ ברשויות המקומיות:

עיסאוויהעריכה

עיסאוויה היא שכונה מוסלמית בצפון-מזרח ירושלים שצורפה לעיר בשנת 1967. שטחה כ-2028 דונם, וגרים בה כ-16,000 תושבים. בצד מערב גובלת השכונה בשכונת הגבעה הצרפתית, בדרום היא גובלת במתחם הר הצופים, בצפון בשכונת צמרת הבירה ובמזרח בכביש ירושלים מעלה אדומים.[19] חסרים בשכונה מבני מגורים, מוסדות חינוך ותשתיות. התוכניות העירוניות לא הצליחו לפתור את המצוקה התכנונית, ורוב הבנייה במקום נעשית באופן לא חוקי. מרבית תושבי השכונה אינם משתתפים בבחירות המוניציפליות, למרות זכאותם להצביע, הואיל וכך הם אינם מיוצגים במועצת העיר.

יוזמת השיתוף של תושבי השכונה הובעה על ידי עמותת "במקום", ששמה לה למטרה לקדם את זכויות האדם באמצעות תהליכי תכנון. כוונת המיזם הייתה להוכיח שתוכנית הנבנית בשיתוף הקהילה, גם אם הקהילה היא מאתגרת, דוגמת עיסאוויה עשוייה להיות מועילה. העמותה בשיתוף תושבים מקומיים הפעילה הליך דליברטיבי (חקירה ודרישה[20]), שמטרתו הייתה להכין תוכנית שתוצג בפני רשויות התכנון על ידי כך שתביא בפניהם את תביעותיהם הלא מיוצגות של התושבים. הליך השיתוף היה רחוק מלהיות אידיאלי מכיוון שרוב המשתתפים היו גברים בעלי אדמות, ורק מיעוט של נשים אשר השתתפו בפגישות נפרדות. משפחות בעלות קרקעות החלו לבנות באופן בלתי חוקי כדי לעצור את התוכנית, וחוסר אמון גדול שרר בין התושבים לעמותה, שנתפסה בעיניהם כשליחה של רשויות המדינה. למרות כל הבעיות שהתעוררו במהלך התהליך, יוזמת השיתוף הובילה בסופו של דבר לגיבוש תוכנית. ואולם התוכנית עדיין לא אושרה, ונראה שגם לא תאושר בעתיד הקרוב, מאחר שהיא ניצבת לפני מבוי פוליטי סתום. יחד עם זאת, ההישג שבגיבוש התוכנית, צריך להיות מובן בתוך ההקשר הרחב של הסביבה התכנונית הייחודית של מזרח ירושלים. עיסאוויה היא השכונה היחידה במזרח העיר שיש לה תוכנית תכנונית, המייצגת במידה רבה את תביעות התושבים המקומיים ומאלצת את מוסדות התכנון להתמודד איתן.

ערדעריכה

התעוררות החברה האזרחית בעיר ערד צמחה בעקבות מספר החלטות שהונחתו עליה 'מלמעלה', בלא התחשבות בצרכי העיר. בתיה רודד מתארת במאמרה ״אקטיביזם חברתי בעיירת-ספר, המקרה של ערד״, מספר תוכניות אשר עוררו את המעורבות 'מלמטה':[21]

  1. תוכנית להקמת עיר חרדית בשם 'כסיף' בת 80,000 תושבים. בשל אורח החיים של האוכלוסייה המתוכננת לאכלס את העיר היא צפוייה להיות ענייה, לא יצרנית, מסוגרת ובעלת צרכים ומערכות שירותים שרובן תהיינה נפרדות ולא תוכלנה לשמש את כלל הציבור. בחיבור העיר ׳כסיף׳ יחד עם הקהילה החרדית הגדלה בערד והעיירה הבדואית הסמוכה כסייפה יווצר במזרח הנגב מרחב של עוני.
  2. תוכנית להקמת חבל 'מבואות-ערד' ובו 10 יישובים פרבריים לאוכלוסייה 'ייחודית' שעשוייה למשוך משפחות צעירות מערד. מעבר להחלשת אוכלוסיית ערד, חבל זה על פי התוכנית יסופח למועצה האזורית תמר וההכנסות מהתוכנית יגיעו אל המועצה תמר.
  3. חברת הפוספט 'רותם-אמפרט' מפעילה לחץ כבד על ראשי המדינה, כדי לקבל היתר להקמת מכרה פוספט בשולי העיר. אבק הכרייה מהמכרה יעלה את הסבירות שתגדל התחלואה ובעקבותיה התמותה באזור ויקטין את איכות חיי התושבים בערד.
  4. העיר ערד נמצאת במאבק מתמשך להגנה על הנוף. מאבק זה מעמיד את סמלי הזהות המקומית בחזית ומייצר קונפליקט של תיירות מול נדל"ן בעיר. המאבק נגד עסקני הנדל"ן בעיר כולל בתוכו ניסיון למנוע שינוי בייעודי הקרקעות - משטחים פתוחים למגורים, ומבנייה נמוכה למגדלים. מצב זה הוא דוגמה נוספת למאבק סביבתי נגד כלכלת השוק.

הכוונות שמאחורי התוכניות נושאות אופי של אינטרס תאגידי, מיקום אתר נמב״י (NIMBY), דחיקת הבדואים מאדמותיהם והתבדלות חברתית. האכזבה מהתעלמות הממשל הנבחר, מהתרבות, מסמלי הזהות המקומיים ומציפיות לקידום טובת התושבים, הביאה לגל התנגדות. עיקר נושאי המאבק מכוונים נגד המדיניות הניאו-ליברלית הנכפית ׳מלמעלה׳.

המעורבות ׳מלמטה׳ נעשית באמצעות החברה האזרחית: עמותות, קבוצות פייסבוק, וועד פעולה, דיונים, אסיפות תושבים, יצירת קשרים עם הרשות ועוד. על אף הצורך העולה להשתתפות במאבק, מספר המשתתפים מצומצם ואינו כולל את התושבים הנמנים על המעמד הסוציו-אקונומי החלש, מעמד זה נעדר מהמרחב הציבורי וקולו לא נשמע הוא

עסוק בהישרדות ואינו מבין או אינו עוסק בענייני הפוליטיקה העירונית: המהגרים הקשישים שהגיעו בשנות ה-90 לא למדו ורכשו את השפה העברית; החרדים חיים במרחב מתבדל ונמנעים מקשר פתוח עם שאר תושבי העיר. מסיבות אלה נוכס המרחב הציבורי בערד על ידי אליטות (2003, Mitchell)[22] והרחבת המעגלים איטית אבל מתמדת, כמו בכל תהליך חברתי. יתרה מכך, בדפי הפייסבוק הקבוצתיים משתתפים במעגל הרחב ביותר כ-2,000 תושבים. דפי הפייסבוק המספקים מידע בעיר ומהווים חלק מהמרחב הציבורי. גורם נוסף המספק מידע לתושבים הוא המקומון ״ערדניק״ (מבית עיתון ״הצבי״)[23] המדווח על אירועים ופעילויות, אך אין לו כתב שטח והוא נמנע בעקביות מעיסוק בנושאי הפוליטיקה המקומית. המחסור בגורמים נוספים האמורים לספק מידע מעודכן לרבים מהתושבים, מביא לכך, כי הם לא ישתתפו בשיח הציבורי וכך יוצא שמספר בעלי הנגישות לתביעה לזכות בעיר הוא מצומצם.[21]

מקרה העיר ערד מהווה דוגמה למעורבות התושבים 'מלמטה', בדרך של מאבק ומחאה. בשל צורת המעורבות ומיקום העיר זכתה מעורבות זו לכינוי: 'אקטיביזם חברתי בעיירת ספר'.

׳שיתוף הציבור׳ בעולםעריכה

מדינות רבות בעולם מקיימות הליכים ל׳שיתוף הציבור׳ בתחומים שונים ובפרט בנושאי חקיקה ופיקוח על הרשות המבצעת.

׳שיתוף הציבור׳ בתהליכי קבלת החלטות - הדרך העיקרית שבה מממש הציבור את זכותו להשפיע על תהליכי קבלת החלטות היא דרך בחירת נציגיו לפרלמנט.[24] לצד זה, קיימות דרכים נוספות המאפשרות לו להשתתף בצורה ישירה בתהליך קבלת החלטות שבו האזרחים הם היוזמים. למשל: עתירות לבית המשפט ופנייה ישירה לחברי פרלמנט.

׳שיתוף הציבור׳ בתהליכי חקיקה - המעורבות הציבורית בתהליך החקיקה נובעת מיוזמת הפרלמנט או מיוזמת הציבור. התהליך ביוזמת הפרלמנט נעשה על ידי פנייה או הודעה רשמית אל הציבור. תהליך המתקיים ביוזמת הציבור, הוא תהליך בו האזרח/האזרחים פונים באופן פרטי או במסגרת ארגונים שונים, ומבקשים לבדוק, לשנות או לבטל חוקים. קיימות מדינות בהן מתקיימים שני המסלולים במקביל, או שקיים שילוב ביניהם.[24]

אפשר להבחין בשני סוגי ערוצים ל׳שיתוף הציבור׳: ערוצים פיזיים וערוצים מקוונים. הערוצים הפיזיים מאפשרים יצירת קשר ושיח מעמיק ומורחב אך קיימת בהם הגבלה במספר המשתתפים. לעומת זאת בערוצים המקוונים, ישנו יתרון שאין בהם הגבלה במספר המשתתפים, אין בהם בעייה של תפוצה ונוח להשתמש בהם.

דוגמאות מהעולם על ׳שיתוף הציבור׳ בתהליכי חקיקה בפרלמנטעריכה

בעשורים האחרונים חל שינוי בהתנהגות מדינות דמוקרטיות בעולם המערבי. ניתן להבחין במספר גורמים: (1) התגברות מודעות הציבור לזכויותיו; (2) הצורך בלקיחת חלק פעיל בתהליכי קבלת ההחלטות המשפיעים על חייו; (3) תהליכי הגלובליזציה העולמיים והפיתוחים הטכנולוגיים המאפשרים לאזרחים נגישות גדולה יותר לידע ומידע.[25]

האיחוד האירופיעריכה

ב-1 באפריל 2012 אושרה יוזמת אזרחי האיחוד האירופי ליצירת מנגנון שנועד להגביר את הדמוקרטיה הישירה באיחוד האירופי. מנגנון זה מאפשר לאזרחי האיחוד ליזום חקיקה באמצעות הנציבות האירופית. במסגרת זו, כל אזרח אירופאי רשאי להגיש לנציבות האיחוד יוזמה לאיסוף חתימות לטובת חקיקת חוק בנושא מסוים. בשלב ראשון נדרש היוזם לאסוף חתימות מאזרחי האיחוד החיים ב-7 מדינות שונות ולהגישן, יחד עם היוזמה לנציבות האירופית. מאז שנת 2012 ועד למועד כתיבת המסמך הוגשו לנציבות 97 בקשות; 74 מהן נרשמו וב-5 מהן הצליחו לאסוף לא פחות מ- 1,000000 חתימות.

הליך הפנייה לצורך קידום החקיקה נעשה מול נציבות האיחוד האירופי. תפקיד הפרלמנט האירופי בעניין הוא הנגשת ההליך והקלה על אזרחי האיחוד ליזום חקיקה. במהלך השנים 2018–2019 קידמו הפרלמנט והמועצה האירופית הַסְדָּרָה חדשה, שמטרתה להנגיש הרבה יותר את היוזמה לציבור הרחב.[24]

פינלנדעריכה

ב-1 במרץ 2012 הוכנס לחוקה הפינית תיקון המוכר בשם "משאל עם ויוזמה אזרחית". בתיקון נקבע כי בחתימת 50,000 בעלי זכות הצבעה יש אפשרות להגיש לפרלמנט יוזמה להצעת חוק, המאפשרת ליוזמים להציע הצעת חוק חדשה, לתקן חוק קיים ואף לפעול לביטול חוק קיים. נכון לשנת 2018 הועלו יותר מ-1,000יוזמות, 37 מהן השיגו על פי דוח של מועצת אירופה, את מספר החתימות הדרוש. רק יוזמה אחת הסתיימה בחקיקת חוק חדש.[24]

אסטוניהעריכה

בשנת 2014 חוקק באסטוניה חוק שבו נקבע כי כל אזרח המבקש ליזום שינוי חקיקה או מדיניות, רשאי להגיש את היוזמה לפרלמנט, ובית הנבחרים מחוייב להתייחס ולאסוף לפחות 100 חתימות. על היוזמה לעלות בקנה אחד עם החוקה האסטונית. החוק הבסיסי של הרפובליקה של אסטוניה קובע את הסדר הממלכתי כמו של רפובליקה דמוקרטית, שבה הכוח העליון מוקנה לאזרחיה. האזרח הפונה חייב לכלול נימוק מפורט אודות היוזמה המבוקשת. נשיאות הפרלמנט האסטוני חברה אל האסיפה לשיתוף פעולה באסטוניה (גוף שהוקם על ידי נשיא המדינה ב-2007) להקמת פורטל "יוזמה אזרחית" (Rahvaalgatus). הפורטל מאפשר להגיש לפרלמנט הצעות לשינויי חקיקה ולדיונים, ולכתוב לו הצעות בנושאים שנמצאים על סדר היום הציבורי במדינה. עד למועד כתיבת המסמך נאספו חתימות עבור יותר מ-250 יוזמות, ו-43 מהן הועברו לפרלמנט. רק 2 מההצעות שהועלו בשנים 2014–2018 הפכו בסופו של דבר לחוקים.[24]

צרפתעריכה

"פרלמנט ואזרחים" (Citoyens & Parlement) היא פלטפורמה דיגיטלית, המנוהלת על ידי עמותה אזרחית, ומטרתה ליצור חיבור בין חברי פרלמנט לציבור. פלטפורמה זו מציעה שתי מסגרות ל׳שיתוף הציבור׳: (1) התייעצויות - בנושא זה, מתייעץ חבר הפרלמנט עם הציבור לקראת חקיקה שהוא מעוניין לקדם; (2) עצומות - פנייה יזומה של האזרח לחבר הפרלמנט בה הוא מבקש לקדם הצעת חוק בנושא מסוים. במגביל למסגרות הללו, פועלת אותה עמותה מול הציבור הרחב כדי להגדיל את החשיפה לכלים, שבאמצעותם אפשר וניתן להביא לשיתוף ציבורי משמעותי בעבודת הפרלמנט. הדבר נעשה על ידי יצירת רשת שגרירים מטעם העמותה, המעבירים סדנאות לקהל הרחב ובהן מקבל הקהל מידע על מעורבות הציבור בחקיקה.[24]

ברזילעריכה

בברזיל קיימת יחידה (LABHacker) בבית התחתון של הפרלמנט הברזילאי, שתפקידה לפעול לשיתוף פעולה של הפרלמנט עם הציבור באמצעות כלים מקוונים, שקיפות והשתתפות: (1) כלי הראשון, ״סדר יום השתתפותי״, מאפשר לאזרחים לתמוך או להתנגד להצעות החוק הצפויות לעלות לדיון בוועדת העבודה, המִנְהָל והשירות הציבורי; (2) הכלי השני, "שימועים (דיונים) אינטראקטיביים״, מאפשר לציבור להשתתף בדיוני הוועדות תוך כדי הצגת שאלות לחברי הוועדה אם מראש או במהלך הדיון; (3) הכלי השלישי, הוא אתר ״Wikilegis״ , הנותן לציבור את האפשרות להשתתף בניסוח הצעות חוק בתחומים רבים כמו מדע, צרכנות, ספורט, תקשורת, סביבה, ביטחון ועוד.[24]

בריטניהעריכה

׳שיתוף הציבור׳ בפרלמנט הבריטי מתקיים במסגרת ועדות לדיון בחקיקה שבבית הנבחרים. טרם פתיחת דיוני ועדה העוסקת בהצעת חוק, מאפשרת הוועדה לכל אזרח או גוף לשלוח אליה חומר הרלוונטי לנושא הנדון. דיוני הוועדה פתוחים לציבור הרחב, והאזרחים רשאים להגיש בקשה לבוא ולהעיד בפניה. כדי להקל על הציבור להשתתף בהליך זה, הועלה על ידי הפרלמנט אתר אינטרנט ייעודי ועדכני, המכיל בתוכו את הוועדות שבהן מתקיימים הליכי חקיקה, ובהן ניתנת לציבור ההזדמנות להעיד בפני הוועדות או להגיש להן חומרים.[24]

ראו גםעריכה

● תכנון משתף

● הסדנא לידע ציבורי

● מעורבות ציבורית

● תכנון משתף

קישורים חיצונייםעריכה

● מערך הדגיטל הלאומי - הפורום המלווה לתוכנית הפעולה ממשל פתוח

● שיתוף הציבור בתל אביב

● דפנה כרמון, רחל אלתרמן, התשמע קולי? הזכות להתנגד בפני מוסדות התכנון בחוק ובפועל, סדרת מחקרי המרכז לחקר העיר והאזור, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון, חיפה, 2011.

● נתי פרלמן, שירי ספקטור-בן ארי, שיתוף הציבור בהליכי תכנון ובניה - רקע תאורטי וסקירה משווה, 4 ינואר 2017

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ארזה צ׳רצ׳מן ואלישבע סדן, השתתפות - מבט שני (בתוך: השתתפות - הדרך שלך להשפיע, עורכות: ארזה צ׳רצ׳מן ואלישבע סדן), אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003, עמ' 287-273
  2. ^ 1 2 3 4 חיים יעקובי, יונתן רוקם, המתוכננים, בתוך: (ספר) המתכננים, השיח התכנוני בישראל לאן?, עורכות: טלי חתוכה, טובי פנסטר, מרחבים - אדריכלות ותכנון עירוני, רסלינג, תל אביב, 2013, עמ' 159-151
  3. ^ Serry R.Arnstein, [A Ladder Of Citizen Planning, Serry R.Arnstein, 1969 A Ladder Of Citizen Planning], AIP Journal, ‏יולי 1969 (באנגלית)
  4. ^ 1 2 European Institute for Public Participation - EIPP, Participedia (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 מורן נגיד, שיתוף הציבור בשלטון המקומי, הנסיון המעשי ולקחיו, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏דצמבר 2015 (טבת תשע״ו)
  6. ^ חיים מנור-מינא, פרשת המרגלים: שני גיבורים ולקחים רבים, מבט מל״מ, גליון 79, המרכז למורשת המודיעין, תשע״ח, עמ' 51-50
  7. ^ תמר זנדברג, טובת הציבור, בתוך: המתכננים, עורכות: טלי חתוקה וטובי פנסטר, רסלינג, 2013, עמ' 115-95
  8. ^ הילה צבן, למי שייכת השכונה? * על שיתוף תושבים בתכנית האב לשכונת בקעה בירושלים, בתוך: (ספר) דמוקרטיה מקומית בישראל, ביזור, מקומיות, השתתפות ופוליטיקה מקומית, עורכים: איתי בארי וערן רזין ב, מחקרי פלורסהיימר, האוניברסיטת העברית, ירושלים, כסלו תשכ״ה (נובמבר 2015), עמ' 53-31
  9. ^ יחסי הממשלה, החברה האזרחית והמגזר העסקי התורם להשגת מטרות ציבוריות, באתר משרד ראש הממשלה, הממשלה ה-31, אהוד אולמרט, ‏24 פברואר 2008
  10. ^ 1 2 3 4 אהוד בקר, שיתוף ציבור במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות, באתר הכנסת, ‏17 ביוני 2019
  11. ^ גדליה אורבך, שיתוף הציבור בשלטון המקומי בישראל לאן? התפתחותם של דגמים ארגוניים לביזור מוניציפלי, בתוך: (ספר) דמוקרטיה מקומית בישראל - ביזור, מקומיות, השתתפות ופוליטיקה מקומית עורכים: איתי בארי וערן רזין ב, מחקרי פלורסהיימר, האוניברסיטה העברית ירושלים, כסלו תשע״ו (נובמבר 2015), עמ' 30-11
  12. ^ הדר לביא, פרקטיקות שיתוף ציבור בערים בישראל; השפעת קובעי המדיניות על ביזור הכח ברשויות המקומיות - המקרים של כפר סבא, תל אביב-יפו וירושלים (עמ' 2), באתר האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למדעי החברה, בית הספר ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל, עבודת גמר לתואר מוסמך במדיניות ציבורית וממשל, ‏פברואר 2018
  13. ^ 1 2 אזי לב-און ונילי שטיינפלד, פייסבוק מקומי: דפוסי פעילות וקשר עם התושב, בתוך: (ספר) דמוקרטיה מקומית בישראל - ביזור, מקומיות, השתתפות ופוליטיקה מקומית עורכים: איתי בארי, ערן רזין כרך ב׳, מחקרי פלורסהיימר, האוניברסיטה העברית בירושלים, כסלו תשע״ו (נובמבר 2015), עמ' 103-75
  14. ^ פרויקט שש״ת, באתר עיריית תל אביב יפו
  15. ^ אברהם אסבן, המפתח להבנת תקציב המדינה [2/3], באתר הפורום לחברה האזרחית
  16. ^ מיכל גלבוע-אטר ויותם טרון, על הקשר בין נגיף הקורונה לדמוקרטיה מקומית, באתר המכון הדמוקרטי, ‏15 מאי 2020
  17. ^ דורית לוין-וולף, חייבים לשתף את הציבור בקבלת החלטות, במיוחד בעת משבר, באתר גלובס, ‏4 אוגוסט 2020
  18. ^ מזכירות הממשלה, הצטרפות לשותפות הבינלאומית לממשל פתוח ומינוי "הפורום הישראלי לממשל פתוח", באתר משרד ראש הממשלה, הממשלה ה-32 בראשות בנימין נתניהו, ‏1 אפריל 2012
  19. ^ יערה איסר, השכונות הערביות במזרח־ירושלים, מחקר תשתית והערכה - עיסוואיה, באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות, מחקרי מכון ירושלים למחקרי מדיניות — מספר 464, סדרה, ‏2016
  20. ^ דליברציה, באתר מלון אבניאון
  21. ^ 1 2 רודד בתיה, אקטיביזם חברתי בעיירת-ספר המקרה של ערד, בתוך: (ספר) דמוקרטיה מקומית בישראל ביזור, מקומיות, השתתפות ופוליטיקה מקומית, עורכים: איתי בארי וערן רזין כרך ב׳, מחקרי פלורסהיימר, האוניברסיטת העברית בירושלים, 2015, עמ' 74-54
  22. ^ נלקח מתוך 2003  Mitchell, ומצויין במאמר של בתיה רודד
  23. ^ המקומון ערדניק - https://aradnik.co.il/
  24. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 איתי פידלמן, שיתוף הציבור בעבודת פרלמנטים, באתר הכנסת, ‏19 באוגוסט 2020
  25. ^ חיים כהן, "משתתפים סדרתיים" בתהליכים של שיתוף ציבור: משינוי תכנית לשינוי כללי המשחק, באתר האוניברסיטה העברית בירושלים, עבודת גמר לתואר מוסמך במדיניות ציבורית, ‏כסליו תשע״ח (דצמבר 2017)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:הודיה_צור/שיתוף_הציבור&oldid=35875593"