משתמש:Davidnead/אלימות מינית בחברה החרדית
אלימות מינית מתרחשת בכל גיל, בכל שכבות האוכלוסייה. בחברה החרדית יש לתופעה ולטיפול בה מאפיינים הנגזרים מאופי קהילה זו. אין נתונים סטטיסטיים אמינים על שיעור עבירות המין באוכלוסייה זו, ולא ידוע על שיעור גבוה או נמוך מהממוצע של עבירות כאלה. לעומת הדעה הרווחת במגזר כי הם חשופים פחות לעבריינות מין, קיימת דוקא השערה כי מאפייני החברה מגדילים את החשיפה לעבירות כאלו.
רקע
עריכהכחברה סגורה ובעלת מבנה קהילתי, בעלת עקרונות אידיאולוגיים ודתיים, בעלת תרבות שונה, אורח חיים שמרני ומובדל מהאוכלוסיה הכללית - ישנו שוני משמעותי מאוד בין ההתייחסות לעבירות מין בחברה החרדית לבין ההתייחסות בחברה הכללית. זאת, הן מבחינה ערכית, הן מבחינת לגיטימציה ציבורית, הן מבחינת אכיפה והן מבחינת טיפול מקצועי. כחברה, סבורה החברה החרדית שיש בידיה מדדים משלה להערכת הבעיה, וכלים משלה לטיפול בבעיה, זאת כחלק ובנוסף למדיניות מתבדלת המתנגדת לשיתוף פעולה עם רשויות המדינה. כנגזרת מכך, שיתוף פעולה עם הגורמים הרלוונטיים המטפלים בתחום בחברה הכללית נמדד במשורה ובקפידה ואינו מהוה כתובת מובנת מאליה. נקודה נוספת היא השפעת החברה על הפרט, מפאת אופיה הקהילתי והחברתי של החברה החרדית, קיים לחץ סמוי על האדם הפרטי ליישר קו עם האדג'נדה הכללית, ובהקשר זה לקבל את דרכי ההתמודדות המקובלים בחברה - לטוב ולרע.
נקודות בידול
עריכה- שיח ציבורי - בעוד בחברה הכללית דוגלים בהעלאת רמת השיח הציבורי והצפת הנושא ככלי להתמודדות עם הבעיה, בחברה החרדית רווחת הסברא כי ריבוי דיבור בנושא ובפרט בבמות ציבוריות הינו מסוכן ועשוי להגדיל את מימדי הבעיה.
- אמון ברשויות - לעומת החברה הכללית רמת האמון ברשויות המדינה וגרורותיהן נמוכה בהרבה בחברה החרדית. זאת, מלבד התנגדות עקרונית לשיתוף פעולה עם רשויות אלו, התנגדות אשר רמתה משתנה בין תתי הקבוצות המרכיבים את החברה החרדית ומתעצמת בתוך הקבוצות שאינן מכירות במדינה.
- מבנה קהילתי - גם בחברה הכללית יש נטייה בקרב מותקפים לא להתלונן עקב חשש מטראומה, נטיה הנתמכת לפעמים בידי ארגוני נפגעים. אולם בחברה החרדית החשש גדל פי כמה עקב המבנה הקהילתי והמשפחתי שבה המטשטש את הגבול בין החיים הפרטיים והציבוריים
[1] אכיפה - בעוד בחברה הכללית לא קיימים וגם אין ביקוש למנגנוני אכיפה חלופיים למשטרה, בחברה החרדית מופעלים אמצעים כאלו, כמו הפעלת לחץ חברתי, איומים, ארגוני שיטור קהילתי (כמו "השומרים") ואף שימוש בכוח על ידי קבוצות חשאיות.
- טיפול - החברה החרדית זקוקה למטפלים מתוכה, או לכל הפחות כאלו המכירים היטב את המאפיינים המיוחדים לחברה ומסוגלים לטפל בהתאם. כל עוד קיים מחסור במטפלים כאלו ישנו קושי בטיפול בתוקפים ובנפגעים כאחד, ובנוסף טיפול לא מתאים וממילא מזיק מגביר את החששות, העוינות וחוסר שיתוף הפעולה כלפי גורמי הרווחה והטיפול.
- סיקור תקשורתי - מכיוון שהנושא הינו בטאבו בתקשורת החרדית הרגילה, התקשורת אינה יכולה להוות כוח יעיל כמנגנון ביקורת על טיפול ואכיפה יעילים בנושא.
- קצב תהליכי השינוי - המודעות לנושא האלימות המינית והצורך בגיבוש דרכי התמודדות עם התופעה הינה בעליה מתמדת בעשרות השנים האחרות, כחברה סגורה ושמרנית, משתקפים תהליכים אלו בחברה החרדית באיטיות ובאיחור משמעותי.
- שמרנות - לעומת המתירנות המינית הרווחת בחברה הכללית, החברה החרדית שמרנית מאוד ומעודדת הפרדה בין המינים, השפעת תרבות זו על כמות התקיפות כלפי נשים שנויה במחלוקת.
- ביטחון חברתי - באופן יחסי לחברה הכללית, רמת האלימות בחברה החרדית ובפרט במוסדות החינוך נמוכה מאוד, מה שמאידך עשוי ליצור תחושת שאננות כלפי אלימות בכלל אך מוטעית בהקשר לאלימות מינית שנעשית מטבעה במחשכים.
- מוסריות - החברה החרדית רואה את עצמה כמוסרית יותר ומאופקת יותר באופן כללי ובפרט בענייני מין (לעומת המתירנות המערבית), מה שלדעתה מפחית את מספר העבריינים בחברה. מאידך, גישה זו תורמת להפחתת המחויבות לטיפול ואכיפה.
- כתות - כמו בחברות דתיות אחרות ברחבי העולם, אדיקות דתית עשויה להוות אקלים נוח להיווצרות כתות מסוכנות, אשר לעיתים כוללות התעללות מינית או פיתוי.
נקודות אלו הינם בעלות השלכות משמעותיות על התקיימות עבירות מין בחברה, אולם משמעות חלק מהשלכות אלו לחיוב או לשלילה נותנה למחלוקת בין החברה החרדית לחברה הסובבת אותה.
דרכי ההתמודדות בחברה החרדית
עריכהשיח ציבורי
עריכהככלל, הנושא כמעט ואינו מועלה בבמות הדיון החרדיות המקובלות, לא בהרצאות, תכני לימוד, תקשורת ועוד. בכלל זה גם בעיתונות החרדית הכתובה נמנעים לעסוק בנושא. לדברי כתב "יתד נאמן", הטענה שיש אצל החרדים שתיקה בנושא אינה נכונה משום שלדבריו, העיתון לא מדווח על שום אירוע פלילי במסגרת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". אולם, העיתון כן עוסק בנושאים בעקיפין ובמילות קוד. לדבריו, הסיבה שבשלה לא יפרסמו כתבה כדי להזהיר את ההורים מפני תוקף באזור מסוים היא כי "לא נדווח על פגיעה בילדים בדיווח חדשותי, אלא במאמרי דעה, כדי שלא לגרום לעוד מקרים".[2]
כמו בבעיות פנים חרדיות נוספות, שיח בנושא זה נעשה רק בפורומים סגורים של אנשי מקצוע, מחנכים או רבנים העוסקים בתחום וכמעט אינו מקבל הדים בבמות ציבוריות אחרות. עם זאת, בשונה משיח שאינו מתקיים, ניתן למצוא לעיתים קרובות אזהרות בניסוח שיובן בעיקר על ידי מבוגרים, המיועדות להזהיר מפני התופעה באופן כללי, או מפני סיכונים נקודתיים בנקודת זמן או איזור מסויים. אזהרות כאלו הן בעיקר מפני פדופיליה או תקיפת קטינות, והן נעשות בדרך כלל באמצעות מודעות שקטות בבתי כנסת וכדו'. בערב פסח תשע"ז יצא אירגון "השומרים" בקמפיין עדין של מדבקות רחוב, המזהיר את ההורים מפני "התלכלכות" ילדיהם השוהים בחוץ בזמן הנקיונות לפסח. כמו כן מתפרסמים לעיתים אזהרות ואיסורים כנגד קשרים עם אנשים בעמדת השפעה (בעיקר מטפלים או אנשים חינוך) שנחשדו בסטיות מיניות על רקע דתי או פלילי.
כתוצאה מכך, ידיעות בנושא תקיפות מיניות ופרשיות חמורות עברו בתוך המגזר רק מפה לאוזן, ורמת המידע המגיעה לאוזנו של אדם מהשורה הייתה מוגבלת מאוד - וממילא גם המודעות לנושא. אולם, השינויים בחברה החרדית גורמים לכך שהעיתונות החרדית חדלה להיות כלי התקשורת היחיד ממנה הוא ניזון. השיעורים של החשיפה לאינטרנט עולים, ובהתאמה, החשיפה לתקשורת הכללית אם במישרין ואם בעקיפין - עולה. דוגמה לכך ניתן לראות בפרשת מין קשה שקרתה ב-2016, בה כתב האישום המפורט עבר בקבוצות WhatsApp, בפייסבוק, ובמייל. אף שמרבית המדיה החרדית - תחנות הרדיו והעיתונות הכתובה לא עסקו מכל וכל בנושא, המידע הגיע לרבים ממקורות אחרים.[3]
דיווח
עריכהבמקרה ויתוודעו אנשי הקהילה למקרה של תקיפה מינית, הם יעדיפו לקרוא לתוקף, להזהיר אותו, לאיים עליו, או להפנות או לטיפול יעיל או שלא, אך לא להתלונן במשטרה. תופעות אלו גורמים לתת-דיווח בנושא זה המקשה על איסוף נתונים מדויקים הנוגעים להיקף התופעה. בנוסף, קיימת תפיסה שעל פיה דיווח לרשויות החוק על אירועים פליליים כאלו או אחרים ללא אישור רבני הינה אסורה בחומרה על פי ההלכה, והעובר על כך מוקע כבוגד ומלשין "מוסר", עם זאת לאור הגברת המודעות לנושא הוגבר גם פירסומם של חוות הדעת ההלכתויות הקובעיות את הקריטריונים המתירים דיווח לרשויות במקרה של פגיעה, לדוגמא פסקי הלכה של רבנים רבים, ובכללם הרב אלישיב שאין חשש כזה אם אין ספק שהמאורע קרה.[4] עם זאת דיווח כזה עדיין עובר תחת פיקוח ואישור רבני, ופניה למשטרה נעשית בדרך כלל רק כמוצא אחרון. גישה זו מקצינה בקהילות מסוימות בהם שיתוף פעולה עם הרשויות נתפס כאסור מכל וכל.
דוגמה להתנהלות בנושאים אלו בחברה החרדית ניתן לראות בתחקיר שעשתה העיתונאית אריאלה שטרנבוך עבור "ידיעות אחרונות". בתחקיר רואיינו למעלה מ-20 רבנים בשאלות על בחורה וילד שנפגעו מינית. רובם המליצו לה לנסות לסדר את העניין בתוך הקהילה, ולא לפנות לרשויות. הנימוקים היו חשש להרס משפחת התוקף והתוקף עצמו, וחשש להרס חייה של הבחורה עצמה - במידה ונפגעה מינית הדבר עלול לפגוע בשידוכיה. לטענת רבים מהם, תלונה וכתב אישום לא יעזרו, ויש לטפל בתוקף ולהזהירו.
פחד מחשיפה
עריכההפחד "לפרוץ" את חומת השתיקה ולעצור את התעללות משותף לנפגעים רבים, הסיבות יכולות להיות העצמת הטראומה, פחד מהתוקף, פחד מחוסר אמון, האשמה עצמית ועוד. אך פחד זה מתעצם ביתר שאת בחברה החרדית, שם חוסר אמון כזה עלול להתפתח לפולמוס ציבורי ואף להוקעה, וגם רמת ההקשבה לתלונה תלויה ב"כתובת" לתלונה ואינה בהכרח מספקת ו/או תואמת את היחס לכך במצד רשויות הרווחה והחוק. גם ההאשמה העצמית עלולה להיות חריפה יותר על רקע דתי.
חשש נוסף הוא הפגיעה ב"ערך" הנפגעת במידת הביקוש בשוק השידוכים, ופגיעה בכבוד המשפחה.
כמו כן, קיים גם חשש שפרסום המקרה יאיר באור שלילי על תדמית החברה החרדית שילדיה גדלים על איסור חילול השם. הדבר קיצוני במיוחד בקהילות חרדיות סגורות, ובפרט בכאלה שאינן מכירות במדינה. מקרה קיצוני לתופעה כזו ניתן לראות במקרה שסיפר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, לפיה במקרה משנות העשרים, אישה שהעזה להתלונן על בעלה שאונס את ילדיה קיבלה בתגובה פשקווילים נגדה ועברה לגור בעיר אחרת.
טיפול
עריכהכציבור שמרני מאוד, בחברה החרדית קיימת הסתייגות וחוסר אמון בסיסי מהעולם הטיפולי והפסיכולוגי. התאוריות העומדות בבסיס דרכי הטיפול השונות, וכן מקרים בהם טיפולים פסיכולוגיים הסתיימו ב"יציאה בשאלה" מלאה או חלקית, בפירוק חיי המשפחה או בפריקת מסגרות אחרות בעלות חשיבות בחברה החרדית - גרמו לחשש וחשדנות מפני התערבות טיפולית. הסתייגות זו תקיפה ביתר שאת ביחס לנושאים כה רגישים מבחינה נפשית ודתית כמו מיניות. כתוצאה מכך היה מחסור בטיפול הולם לנפגעים - מה שהפחית את המוטיבציה לחשיפה, וכמו כן היה קושי בנתינת מענה אמיתי לתוקפים מלבד אכיפה.
נושא זה השתפר מאוד עם ההתפתחות המשמעותית של העולם הטיפולי החרדי, וכן עם הטמעת התובנה בקרב העולם הטיפולי אודות הצורך לטפל באדם בתוך החברה והשקפת העולם בה הוא נמצא - ורכישת נסיון טיפולי ביישום גישה זו מול החברה החרדית. וכך, עם הבנת הצרכים הייחודיים של הקהילה החרדית מצד מטפלים "מבחוץ" מחד והפתיחות של הקהילה החרדית מאידך, נוצר אמון המאפשר שיתוף פעולה בטיפול בנפגעים.[5][6]
אכיפה
עריכהככלל, לחברה החרדית יש מעט מאוד אמון בכוונות וביכולות של רשויות החוק, ובכלל זה שירותי הרווחה, בתי המשפט והמשטרה. דוגמא קיצונית לכך ניתן לראות בפרשת "האם המרעיבה". בתוך הקהילות השונות התפתחו עם הזמן מנגנוני אכיפה חלופיים לסוגים שונים של עבריינות, ובכלל זה עבריינות מין. לשיטות אלו ישנם יתרונות בהיותם ממוקדים ופועלים במסגרת הקהילה, אך חסרונם הוא במקרים בהם הם לא יעילים מספיק אך מונעים במישרין או בעקיפין פניה לרשויות האכיפה המקובלות.
כקהילה סגורה בה יש למעמד הפרט בקהילה מקום מרכזי בחייו, ולדמויות סמכות בקהילה כמו רבנים ישנה השפעה משמעותית ויכולת הרתעה, ישנה תמיד "כתובת" לתלונה על אדם גם בטרם תלונה למשטרה. במקרה עשוי להיות באמצעות קריאה לאדם, הזהרתו, הרחקתו ממשרתו, הרחקתו לעיתים מהעיר, איום בעונש החמור של חשיפת קלונו ברבים, או סנקציות רבניות.
אמצעי אכיפה קיצוני יותר, הוא שליחת הפעלת אלימות פיזית למטרות הענשה והפחדה, אמצעי זה נשמר למקרי קיצון, וכמובן נעשה מתחת לפני השטח בחשאיות מוחלטת על ידי "משמרות" למיניהם ויוצר הרתעה משמעותית ברחוב החרדי.
התמודדות הרשויות
עריכהעל מנת לעודד טיפול בפגיעות מיניות בחברה החרדית ולגשר את הפער והחשש בין החברה החרדית לחילונית, גייסה משטרת ישראל 16 חוקרים מהחברה החרדית שעובדים בתחנות המשטרה. בנוסף, המשטרה נמצאת בקשר רציף עם רבנים וראשי קהילות חרדיות, מתוך מטרה למצות למקסימום את שיתוף הפעולה. על פי המועצה לשלום הילד, המפעילה מזה למעלה מ-15 שנה פרויקט לליווי ילדים נפגעי עבירה, קיימת עבודה לשיתוף הפעולה בין שירותי הרווחה לבין הקהילות החרדיות במספר ערים, לדוגמה - מחלקת הרווחה בעיריית בני ברק עם הרב יהודה סילמן ומחלקת הרווחה במודיעין עילית עם הרב מאיר קסלר. במסגרת ניסיון זה נוצרו שיתופי פעולה בנושא של פגיעות מיניות בילדים מול מנהיגי הקהילה, אך מדובר עדיין בהיקף מצומצם. על פי דורון אגסי, מנכ"ל עמותת "שלום בניך" במטפלת בפוגעים מינית ובנפגעי תקיפה מינית בחברה החרדית והדתית, יש מחסור חמור במסגרות לטיפול בפגיעה מינית מטעם המדינה ובמסגרות לטיפול בסטייה מינית ובעברייני מין, ואין די תוכניות מניעה, אבחון וטיפול בעבור אוכלוסייה זו. משכך, חיים בקהילה פוגעים רבים ללא טיפול.[7]
תהליכי שינוי
עריכהישנם מספר גורמים המניעים תהליכי שינוי בתחום זה בחברה החרדית. ראשית, המודעות הגוברת והולכת בתחום זה בחברה הכללית משפיעה גם על החברה החרדית. שנית, הבשלתו של תהליך למידה ארוך של רשויות הרווחה והאכיפה את הניואנסים והרגישויות החרדיות, מה שסלל דרך לשיתוף פעולה עם רבנים וגורמי השפעה בחברה החרדית המעוניינים לטפל בנושא. שלישית, הגברת המודעות של החברה החרדית לבעיות פסיכולוגיות והתרבות מטפלים חרדים או שמסוגלים לטפל בחרדים, מה שאיפשר נתינת מענה לנפגעים - אך גם מענה לתוקפים שעשוי לפעמים לייתר את הצורך באכיפה משפטית/משטרתית הפוגעת קשות במרקם החרדי.
באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נפתחה עמותת שלום בנייך על ידי דורון אגסי, עובד סוציאלי, לאור בקשתם של הרב סילמן והרב ניסים קרליץ מבני ברק, שקהל היעד שלה הוא הציבור הדתי והחרדי. עמותה זו היא בין העמותות היחידות בארץ שעוסקות בטיפול בעברייני מין. העמותה גם מעבירה סדנאות להורים, מורים, רבנים ומלמדים בחדרים לזיהוי פגיעות מיניות וכן מכשירה אנשי מקצוע דתיים וחרדיים לטיפול בעברייני מין. מטבע הדברים, אנשי המקצוע צריכים להתאים עצמם לקהל היעד, להבין את קודי ההתנהגות ולכבדם על מנת שהטיפול יהיה יעיל וכן כדי להשיג שיתוף פעולה עם הקהילות החרדיות.[4]
ביקורת ציבורית
עריכהבעוד החברה החרדית גאה בשמרנותה ובהצנעת נושא המיניות בכלל ועבריינות המין בפרט, בחברה הכללים נשמעים לעיתים תכופות קולות המבקרים בחריפות גישה זו. קיימת השערה כי המאפיינים שתואר כמו חוסר שיח ציבורי, שיתוף פעולה נמוך עם רשויות המדינה, אדיקות דתית, מחסור במטפלים ושאננות יתר יוצרים חוסר מודעות ואקלים נוח להתקיימות עבריינות מין ללא מענה מספיק. עם זאת, לא ניתן עד עתה להוכיח השערה זו באמצעות נתונים סטטיסטיים, בשל תת-דיווח בנושא מצד הגורמים השונים בחברה החרדית.
ביקורת פנים חרדית
עריכהישנם קבוצות בתוך הציבור החרדי השותפים ברמה זו או אחרת לביקורת בחברה הכללית, וחלקם אף מנסות לפעול לשינו המצב. מדובר בעיקר בקבוצות שהינם מחוץ למיינסטרים החרדי, ומתאפיינות בליברליות משמעותית ואימוץ קווי חשיבה ותרבות חילוניים ביחס לחברה ממנה הם באים.
קבוצות אלו קוראים לשבור את מה שהם מכנים "קשר השתיקה" סביב נושא זה ובמיזמים עצמאיים. מטבע הדברים עיקר הנוכחות של קבוצות אלו הינה באינטרנט. לדוגמה, בפייסבוק הוקם על ידי שלוש צעירות ושלושה צעירים חרדים עמוד בשם "לא תשתוק". מטרתו המקורית הייתה להעלות את המודעות לנושא בחברה החרדית, וזאת באמצעות פרסום עדויות שנשלחות על ידי הגולשים על חברי הנהלת הדף. לדברי פליישמן, אחד היזמים, "יש מערכת של השתקה, אך בשלב בראשון אנו פועלים להיאבק בשתיקה. שהיא לא באשמת אף אחד, אלא תוצאה של מאפיינים שנהוגים בחברה החרדית. פשוט אין מודעות. הנפגעים מתביישים. הבסיס לזה הוא העובדה שכלל נושא המיניות לא מדובר, כי התייחסות אליו היא כאל נושא שצריך להיות בצנעה. אבל זה מביא לכך שגם נושא ההטרדות המיניות לא מדובר, וכך הנפגעים מתביישים, ההורים לא יודעים, לא מטופלים, וגם הפוגעים ממשיכים בדרכם". אף כי הוקם בעיקר כדי לעלות את המודעות, הארגון משמש ככתובת עבור נפגעי מין ועוזר להם במקרה הצורך בהגשת התלונות, בליווי לבתי משפט, וכדומה.
בשונה מהעיתונות החרדית הכתובה, בעיתונות החרדית האינטרנטית ישנו ביטוי בעיקר לקבוצות ליברליות אלו. וכך, אם בעבר נמנעו מלסקר נושאים מהסוג הזה, בעשור השני של המאה ה-21 האתרים החרדים מקפידים לסקר פרשיות אלו, מתוך אג'נדה להעלאת המודעות.[8] כך פרסם ביולי 2016 אתר "בחדרי חרדים" מאמר מערכת לפיו האתר "חרת על דגלו להיות לפה עבור הנפגעים, ולהביא למיגור ולצמצום הרעה החולה", וכי הוא קורא להכנסת החינוך למוגנות לכל הילדים בכל המוסדות.[9] גם סיקורים אלו יהיו מתוך התחשבות במאפייני המגזר ובניסוחים מותאמים. במקום אונס, ישתמשו במילה התעללות או תקיפה, לדוגמה.[10][9]
הערות שוליים
עריכה- ^ למשל, החשיפה של הפגיעה עלולה לפגוע במעמד החברתי ובעתיד של הנפגע (למשל בכל הנוגע לשידוך שלו), ובעתידם של אחיו, ובעתיד של בני משפחתו של הפוגע, (כשאין מדובר בפגיעה בתוך המשפחה) (דו"ח מרכז המידע של הכנסת)
- ^ יצחק טסלר, השקט שנשבר: החרדים מדברים על תקיפות מיניות, באתר ynet, 17 ביולי 2012
- ^
יאיר אטינגר, האינטרנט מספק לחרדים מידע על פרשות חמורות וחודר את מעטפת השתיקה, באתר הארץ, 27 במאי 2016
- ^ 1 2 חגית ששר, על טיפול הנפגעי אלימות מינית בחברה החרדית, מוסף מקור ראשון, 27 בפברואר 2009.
- ^ טובה צימוקי, חרדים לילדים, באתר "ידיעות אחרונות", 29 ביוני 2016.
- ^ טיפול בקטינים שלהם התנהגויות מיניות פוגעות במגזר החרדי, ד"ר טליה אתגר, פסיכואקטואליה, אפריל 2016
- ^ מריה רבינוביץ', סוגיות בתחום האיתור והטיפול בקטינים נפגעי עבירות מין בחברה החרדית, מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 20 ביולי 2015
- ^ יקי אדמקר, קשר השתיקה נסדק: פרשות מין פרצו את מחסום התקשורת החרדית, באתר וואלה, 26 במאי 2016
- ^ 1 2 מערכת 'בחדרי חרדים', פרשת תקיפה חדשה - 'בחדרי' קורא ומתריע, באתר בחדרי חרדים, 17 ביולי 2016
- ^ אורית רונאל, רב הגלוי, באתר mako 21 בפברואר 2013
[[קטגוריה:אלימות מינית]] [[קטגוריה:יהדות חרדית]]