משתמש:HaShumai/טיוטה

• https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/frai.2021.705164/full

בן נון, 194, על אסכולת ולהאוזן:

לדעתו שתי ההערכות הרלוונטיות מוולהאוזן הן דאוטרונומיסטית והכהנית, ואילו היהויסטית והאלוהית לא עמדו במבחן הזמן מול התפתחות המחקר

האם שכחתי לשים לעצמי קישור למקור? (אולי צייטלין מראיין את מזר?)

14:20-10:14

כיבוש הארץ (ארכאולוגית צפוי להשאיר הרבה עדויות שנוכל למצוא):

באמצע המאה ה-20 הסיפור המקראי של כיבוש הארץ על ידי יהושוע היה מקובל על ארכאולוגים רבים, אולם עם גילויים של ממצאים נוספים והתפתחות השיטות הארכאולוגיות, עלו אי התאמות שונות בין התיאור המקראי לבין הממצאים והפרשנות המקובלת סביבם. עם זאת, על אף שכבר איננה גישה מיינסטרימית, ישנו עדיין זרם בארכאולוגיה שמצדד בתיאור המקראי של הכיבוש כתיאור היסטורי.

כאשר מנסים להשוות את הממצאים בכלל הנקודות המוזכרות במסע הכיבוש המקראי, עולים ממצאים שונים שעל פי חלק מהפרשנויות עומדים בסתירה לתיאור המקראי. בחלק מהאתרים, כמו העי או יריחו בהם לא התגלו ממצאים לחורבנה של עיר כנענית - על אף שממצאים כאלו היו צפויים להשאיר עדויות ארכאולוגיות ברורות. דוגמה נוספת הן לכיש וחצור הכנעניות שאמנם כן חרבו, אולם על פי התיארוכים המקובלים במחקר יש הפרש של כמאה שנים בין החורבנות, מצב שאינו מתאים לתיאור של מסע כיבוש אחד באותו דור.

חצור:

תיאורה של חצור במקרא "ראש כל הממלכות האלו", והממצאים הארכואלוגים מגבים זאת ומצביעים על כך שחצור הכנענית של האלף השני לפנה"ס הייתה מקום מרכזי ובולט.

חצור חרבה במהלך המאה ה-13 לפנה"ס. באמצע המאה ה-20 יוחס חורבנה למסע הכיבוש של יהושוע, אולם עם התפתחות המחקר זו כבר איננה הדעה הרווחת ביותר, ועל אף שיש עדיין כאלו שמצדדים בה בקרב החוקרים, הוצעו השערות חלופיות, למשל, חורבן כתוצאה מהתקוממות והתפוררות פנימית כתוצאה משלטון אוטוקרטי ריכוזי שיצר חוסר שוויון חריף במיוחד.

20:53-14:20:

מאז הקמת מדינת ישראל בוצעו המוני סקרים של ההתיישבות ב"הר" מסוף המאה ה-13 ועד המאה ה-11 לפנה"ס, ובהם התגלו מאות אתרים מתקופת הברזל הקדומה - כולם יישובים קטנים ורובם מצביעים על אוכלוסייה שנמצאת בשלב מעבר הדרגתי מרעייה נוודית להתיישבות קבע חקלאית. יישובים אלו מזוהים בדרך כלל עם ראשית ההתיישבות בכנען של הקבוצה שלימים תכונה "עם ישראל".

לגבי מקור ההתיישבות הישראלית - ישנן מספר השערות בולטות: הגעה ממצרים (לא מקובלת בקרב חוקרי הארכאולוגיה) ; נוודים שעברו תהליך של התיישבות - או בנדידה מירדן לאחר חיי נדודים באזור השומרון כאשר עוד קודם היו חלק מגל התיישבות קדום יותר שנמצאו ממצאים ארכאולוגים לגביו - שמתיישבים מחדש לאחר נפילת השלטון המצרי באזור והתפוררות המבנה הגיאופוליטי בלבנט ; פליטי הערים הכנעניות שחרבו במאות ה-12 וה-13 לפנה"ס, שעברו בחלקם לאזור זה.

שילה:

מתוארת בספר שמואל בתור המרכז הפולחני של האזור, ועל פי הממצאים הארכאולוגים שילה שהייתה קיימת במאה ה-11 לפנה"ס ואכן הייתה יישוב מרכזי ובולט באותה התקופה.

ערכים על הכוונת:

ע"פ דברים:

להוסיף את מה שכתבתי בדברים בערכים מקבילים רלוונטיים כמו יאשיהו או הרפורמה שלו.

שונות:

ממלכת ישראל המאוחדת (אנגלית + כאן).

שיעור ראשון

אברהם, יצחק, יעקב.

שיעור שני

ממלכת יהודה, חורבן בית המקדש.

שיעור שלישי

אסכולה דויטרונומיסטית, חורבן בית המקדש, ממלכת יהודה (כדאי להוסיף אולי גם על גלות יהויכין), גלות בבל, תשעה באב.

היסטוריה גדולה בקטנה

כורש, משיח, שיבת ציון.

לינק לשיעור זה:

(נכתב בכלליות) מזווית היסטורית, המצב בו עם ישראל היה במתכונת עקבית במשך מאות שנים ולא התפתח הוא לא הגיוני (12:58-10:24).

(נכתב בכלליות) דוד ושלמה היו קיימים, ייסדו ממלכה בירושלים, אבל זה לא היה דומה למה שמתואר היה בשמואל ב' ובמלכים א' (13:47-12:58).

(נכתב בכלליות) בטקסטים היסטוריים ההתייחסות לשם 'ישראל' שמור רק לממלכת הצפון (שמכונה לרוב "בית עומרי") ולא ליהודה. הממלכה התקיימה בערך מהמאה ה10 לפנה"ס. אין שום עדות שמסתדרת עם הנראטיב התורני שהייתה ממלכה נוספת בשם זה שקדמה לה, ושמרכזה בירושלים (בירתה של ממלכת יהודה = ממלכת בית דוד). גם מבחינה ארכאולוגית אין שום עדות לכך שהייתה ממלכה מאוחדת לפני ישראל ויהודה. טווח התושבים שמעריכים שהיו ביהודה לפני תקופת שתי הממלכות הוא בין מאות לאלפי תושבים. (18:13-13:47). תמונת המצב שעולה ממצאי הארכאולוגיה מצביעה על כך שבמחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס מוקמות הממלכות של אזור סוריה, וביניהן גם ממלכת ישראל, ורק במאה ה-9 לפנה"ס מוקמות ממלכות המדבר ביניהן גם ממלכת יהודה (20:18-19:12). בעקבות הממצאים אלו, לצד מקורות היסטוריים חוץ-מקראיים, הובילו זרמים מסוימים במחקר למסקנה שממלכת ישראל הקדימה את ממלכת יהודה בעשרות שנים לפחות, ובמשך זמן ממושך הייתה ישראל דומיננטית ומתפתחת, ביחס לממלכות האזור, ויהודה, לכשהוקמה, הייתה ממלכה קטנה וצנועה מבחינת החשיבות האזורית שלה, וישנן אף טענות שיהודה הייתה בשלב מסוים ממלכת חסות ישירה של ממלכת ישראל - תופעה אשר לה תימוכין גם מתחום הארכאולוגיה ואף מהמקרא עצמו (24:33-20:18). שטחה של ממלכת יהודה באזור מצומצם של ההר והמדבר, אזור המאפשר גידולים של זיתים, ענבים ומעט דגנים, אך לא כולל דרכי סחר או משאבים נדירים שיאפשרו יתעשרות ועוצמה, אלא חיים דלים יחסית מבחינת האמצעים העומדים לרשות התושבים. לפיכך נוצרת התמונה לפיה ממלכת יהודה יכלה להתחזק מבחינת עושרה ומעמדה המדיני רק לאחר שהשתלטה על שטחי השפלה ועין גדי, דבר אשר קורה בשלב מאוחר יותר (26:23-24:33).

השינוי הגדול קורה בשנים 845-841, בעקבות שינויים פנימיים בממלכת ארם-דמשק, מתפרקת ברית מקומית אשר גורמת להיחלשות ממלכת ישראל (בית עומרי), ומחסלת את גת הפלישתית. ממלכת יהודה נכנעת לארמים ובהמשך מנצלת את היחלשות שכנותיה ולראשונה מרחיבה את גבולותיה, הופכת לממלכה המשתרעת על אזור נרחב יחסית, ומרחיבה את השפעתו התרבותית של אזור ירושלים. שלב זה הוא גם שלב מפתח בממלכת יהודה בו מתחיל להתפתח במקום כתב ומבנה היררכי-מנהלתי, וכן מתחיל דגש על בידול יהודה ממלכות שכנות כמו מואב או אדום שבא לידי ביטוי בשינויי כתב למשל, ולפי דעת חוקרי המקרא גם בתחילת בניית נראטיב היסטורי אשר מבדיל את יהודה מהממלכות האחרות באזור (40:36-26:28).

יהודה אמנם מתפתחת, אך באופן יחסי לאזור היא ממלכה מאוד שולית בחשיבותה (42:54-42:16).

(מציין את גבולותיה של ממלכת יהודה הראשונית 25:25-24:33).

(נכתב בכלליות) יעקב נחשב לאב הקדום ("אפונים") של ממלכת הצפון (=ישראל), כמו שאברהם נחשב לאב הקדום של ממלכת יהודה, מה שמקבל חיזוק מכך שכל אחד מהם מסתובב באתרים החשובים לממלכה שלו. לאחר חורבן ממלכת ישראל (בית עומרי), כשסופרי החצר של יהודה כתבו וליקטו את ההיסטוריה המקומית, הרשו לעצמם להשתמש בשמה של ישראל כשם המתאר את הממלכה הגדולה המאוחדת שלא באמת הייתה, וכדי לדייק את הנראטיב הם חיברו בין הסיפורים העממיים של ישראל ויהודה, והפכו את יעקב לנכד של אברהם. מסקנות אלו הביאו לכך שהקונצנזוס כיום בחקר המקרא רואה ביצחק דמות פיקטיבית שנוצרה למטרה זו (16:55-14:52).

אחת הממלכות שהייתה מהגדולות ביותר במערב אסיה בתקופה שלאחר נסיגת מצריים מהאזור, הייתה ממלכת פלסטינה. היא הייתה בין צפון סוריה למזרח טורקיה, ובאותם ימים שכנה צפונית לאזור השליטה של חלב. (19:12-18:41).

לינק לשיעור זה:

למרות המכה האשורית, שהייתה מכה קשה ליהודה - מכה ממנה יהודה לעולם לא התאוששה מבחינה דמוגרפית, מנהלית וכלכלית, הזכרון שהונצח בתרבות המקומית הוא הזכרון לפיו ירושלים לא נכבשה על ידי צבאות אשור - הישג שלא הרבה ערים מהאזור יכולות להתגאות בו - כאשר הסיבות לחוסר הכיבוש הוזזו הצידה בזכרון הקולקטיבי. בהדרגה מתפתחת תפיסה, אשר יש שרואים בה כאחראית לחורבן, למשל, הנביא ירמיהו שמזהיר מפני בהרחבה בספרו. על פי התפיסה, ירושלים היא עיר נצחית אשר נבחרה לעד על ידי השם, ובית המקדש מסמל את ההבטחה שהעיר לעולם לא תחרב ושבית דוד לעולם לא ייפול, מאחר שהשם מגן עליהם באופן אישי (29:00-16:14).

לינק לשיעור זה:

לאורך כמאה שנים התגבשה ביהודה תפיסה לפיה ירושלים לעולם לא תיחרב, בית דוד לעולם לא ייפול, ועצם קיומו של בית המקדש מבטיח זאת. שורשי תפיסה זו בעיקר בצירוף של שני מאורעות היסטוריים: הראשון הוא חורבן ממלכת ישראל על ידי האשורים, לצד ממלכות צפוניות חשובות נוספות, בשנים 720-730 לפני הספירה, כאשר דווקא יהודה הקטנה שרדה את מסעות האשורים ועודנה כאן. השני הוא מסע סנחריב ליהודה בשנת 701 לפני הספירה, שאמנם פגע בממלכה באופן חמור, אך נכשל במטרתו לכבוש ירושלים. בעקבות מאורעות אלו ועוד, בשנים לאחר מכן מתגבש נראטיב היסטורי ביהודה, אשר בא לידי ביטוי כתפיסתם המובילה של הדויטרונומיסטים, לפיו ירושלים לא תיפול. ההשלכות של הנראטיב הזה הן שההיו בהנהגה של יהודה מי שהניחו שבלי קשר לפעולות הפוליטיות שיעשו, לא יוכלו לחוות מפלה של ממש, וכך איפשרו לעצמם לקבל החלטות מדיניות בלתי-זהירות, בניגוד למדיניות חוץ זהירה למדי שאפיינה את התקופה המוקדמת של הממלכה (31:30-24:14).

כחלק מהמרד של יהודה בבבל, הם מנסים לכרות ברית צבאית עם מצרים. יש לנו עדות מקראית לכך בספר יחזקאל, ספר ירמיהו ובכתבים בבלים. התזמון שמציגות עדויות אלו, מעט לפני מסע נבוכנדנצר ליהודה, מעלה תמונה אפשרית לפיה ניסיון הקשר היהודי עם מצרים כנגד השלטון הבבלי, שהיה יחסית הטרי ובלתי יציב, הוא אחד מהגורמים שהובילו לשינוי המדיניות של נבוכדנדצר - ממדיניות של ממלכות וסאליות, לפחוות משועבדות - מדיניות אשר מיושמת גם בממלכות השכנות ליהודה. עצם בחירת הבבלים ביהודה בממלכה הראשונה ליישום מדיניות זו בשנת 586 לפנה"ס, מחזקת את הקשר בין הגורמים (40:23-31:32).

גלות בבל:

במקרא לא מצוין בשום מקום שבבל החריבו את כל שטחי יהודה (43:00-42:29). ישנן עדויות לכך שהישוב הכפרי ביהודה ממשיך להתקיים בחלקים מיהודה, המנהל ביהודה ממשיך להתקיים, אין תיעוד לחורבנות בחלקים רבים של יהודה, למעט בגבול המערבי של יהודה, דרכו הבבלים פרצו, ובו הבבלים הסירו איומים צבאיים בדרכם לירושלים, כחלק מהצורך בקו אספקה רציף ובטוח עבור המצור המתוכנן על ירושלים (45:53-43:34).

תיאור מקראיים מספרים על "דלי הארץ" שנשארו מסביב לירושלים, ובתיאורים אחרים מתאר את "העם הנשאר בארץ יהודה". התייחסויות שונות אלו לאותו מאורע עולות גם בהמשך הניסוח, כאשר מתואר שאת דלי הארץ השאיר "רב הטבחים" למען ישמשו כ"כורמים ויוגבים", ובניסוח המתייחס לעם הנשאר הוא הושאר על ידי "נבוכדנאצר מלך בבל" תחת פיקודו של גדליהו מיוחס-השושלת. הבדלי גישות אלו העלו את הסברה בקרב החוקרים שכל תיאור נכתב על ידי קבוצה אחרת - אחד הוא תיאור שנכתב על ידי הגולים אשר להם אינטרס להמעיט בחשיבות הפוליטית של הנשארים, ואילו הנשארים רוצים לפאר עצמם בתיאור כשזה מגיע מזווית ראייתם (1:15:24-1:07:42).

תשעה באב:

בספר מלכים מופיע התאריך המיועד כ-7 באב, ובירמיה מופיע כ-10 באב. רק בנוסח הלוקיאני מופיע כ-9 באב. ייתכן שחורבן ירושלים היה אירוע מתמשך שהתרחש במשך מספר ימים, וכך ה-9 באב נכון כמו כל אחד מהתאריכים האחרים המוצאים כאן, והוא זה שהתקבע במסורת, אולי מטעמים אסתטיים, שכן ע"פ ירמיהו ב-9 בתמוז - בדיוק חודש קודם לכן - הובקעו חומות העיר (1:06:03-1:04:50).

לינק למקור הנ"ל:

(מבחינת הפשט של המסורת היהודית), המשיח הראשון המוזכר הוא כורש, מלך פרס, מאחר שלתפיסת המקרא כורש הוא כלי בידי האל ליצור את השיבה לירושלים ולהקים מחדש את בית המקדש (2:52-1:53). לתפיסה זו של דמות המשיח לא הוצמדו יכולות על טבעיות, אלא חשיבותו כמשיח טמונה בגאולה מעשית ופוליטית, ולווא דווקא בגאולה שמימית (11:40-10:12).

תפיסה על חושית

על פי בדיקת מכון גאלופ כרבע מהאוכלוסיה שנבדקה מאמינה שיש אנשים עם יכולות מנטליות על-טבעיות.

בשנת 1989 ביצעו הונורטון ופרארי מטא-אנליזה של 309 מחקרים שבוצעו בין השנים 1977-1935 ובחנו מעל 50,000 נבדקים במטרה לבדוק את יכולותיהם של בני אדם לקבל מידע באופן שאינו יכול להיות מוסבר בדרכים מדעיות. מסקנתם הייתה שמידת ההשפעה של יכולות אלו על תוצאות המחקר עמדה על כ-2%.

בשנת 2011 פרסם החוקר דריל בם בכתב העת, Journal of Personality and Social Psychology, מחקר שלטענתו יש בו כדי להצביע על קיומם של יכולות אנושיות לדעת דברים באופן שלא ניתן להסבר רציונלי. עורכי כתב העת ציינו בעת הפרסום שהם מנצלים את הבמה המכובדת כדי להנגיש לכלל החוקרים את כלל החומרים הדרושים לשם שכפול המחקר, ומהלך זה גרם לביצוע 90 ניסויים דומים ב-14 מדינות שונות בתוך 4 שנים, בהם גודל ההשפעה הממוצע של יכולות אלו על תוצאות המחקר עמד על 9-6% (תלוי בשיטת החישוב).

סגנון ניסוי נפוץ במטרה לבחון את יכולת האדם לגשת למידע שלא אמור להיות ברשותו, הוא ניסוי בו מחשב מציג לאדם מצגת תמונות בעלות סדר ממוחשב ואקראי, כאשר מרבית התמונות במצגת נבחרו כדי להיות נייטרליות מבחינה רגשית, ומקצתן נבחרו באופן שצפוי לעורר גירוי פיזי בצופים, דוגמת עוררות מינית או חרדה. הצופים מנוטרים על העת במספר אופנים. מחקר מטא אנליזה שפורסם בשנת 2012 ושכלל 24 מחקרים בסגנון זה שבוצעו בין השנים 2010-1978 מצא שבערך בקרב 20% מהצופים במצגות אלו ניצפו סממנים פיזיים שונים, דוגמת התרחבות אישונים או שינויים בקצב הלב, עוד בטרם הוצגה בפניהם התמונה האקראית מעוררת-הרגש. החוקרים העריכו שיש לכך הסבר שניתן להסבירו בכלים מדעיים, אולם לא ידעו לספקו במועד פרסום המחקר.

תפיסה על חושית

מידע מעניין על חילונים

מחקר השוואתי שפילח את החילונים על פי מוצא אתני, בהשוואה בין 3 קבוצות - מוצא אשכנזי, מזרח תיכוני וברית המועצות לשעבר - מצא הבדלים במאפיינים החילוניים של כל קבוצה, מבחינת זהות חילונית, פרקטיקות דתיות, אמונות וערכים ליברליים, כאשר הזהות הדתית והאתנית הקולקטיבית נמהלות יחד ומשפיעות זו על זו (הזהות החילונית פעמים רבות לא קוהרנטית, לא ליניארית והיברידית, ומתווכת במקרים רבים באמצעות הזהות האתנית). על פי ניתוח זה, האוכלוסייה החילונית-אשכנזית, בהכללה, אימצה החל משנות ה-80 סגנון חיים יותר מערבי, ליברלי וגלובלי. יוצאי המזרח התיכון, בהכללה, אימצו את החילון באופן חלקי ונותנים יותר משמעות לאלמנטים שונים הקשורים לדת ולמסורת, גם אם מפגינים גמישות יחסית לקבוצות הדתיות יותר של החברה. בעברם של עולי ברית המועצות, עוד לפני נפילת הגוש הקומוניסטי, הייתה חשיבות פחותה לשאלה "מיהו יהודי" ולכן פחות הקפדה על הנושא לעומת קהילות אחרות שעלו לישראל, ולכן יחסם לנושא זה גמיש יותר לעומת קבוצות אחרות, אם כי משעלו לישראל והשתלבו באוכלוסייה התחזקה אצלם זהות יהודית ישראלית-אתנית. בנוסף, עולי ברית המועצות מחזיקים, בהשוואה לקבוצות האחרות, במינון גבוה יותר של תפיסות חילוניות-אידאולוגיות, אם כי תפיסות אלו מסויגות לעיתים לאורן של תפיסות יהודיות אתנוצנטריות.

אחת ההתפתחויות המרכזיות סביב נושא הסטטוס קוו בישראל, היה צמיחתה של אידאולוגיה חילונית בציבור החילוני, אידאולוגיה שמטרתה להחליש את האחיזה האורתודוכסית בחיים הציבוריים ולבטל את הסטטוס קוו. חילוניות זו קישרה עצמה לערכים ליברליים והומניסטים וזיהתה עצמה עם תפיסת עולם הכוללת זכויות אזרח, שוויון, חופש ורצון לשלב את ישראל בעולם המערבי הליברלי.

בדומה לאופן שבו הדת מתמזגת במקרים רבים עם הזהות האתנית של קבוצות בחברה, מאפיין בן פורת כיצד החילוניות התמזגה באופן שונה בזהות האתנית של קבוצות שונות. עולי ארצות המזרח התיכון, למשל, אימצו בהכללה בזהות האתנית שלהם התנהגויות חילוניות, אולם לא אימצו בהכללה את הערכים הליברליים, באותו אופן שאימצו אותם עולי מזרח אירופה. עולי ארצות המזרח התיכון, שגדלו בבתים מסורתיים יותר (למעלה ממחצית הגדירו את בית הוריהם כ"מסורתי"), מרבים יותר להגדיר עצמם כ"מסורתיים" ולא ב"חילונים" בהשוואה לעולי ארצות אשכנז וברית המועצות.

(התפתחויות נוספות היו ההגירה מברית המועצות לשעבר, והפיכתה של ישראל לחברה אמידה בסגנון מערבי, הפתוחה להשפעות תרבותיות זרות, לרבות הרגלי צריכה נהנתניים). בעשורים האחרונים קשה להתעלם מסימני החילון במרחב הציבורי. אלה כוללים קניונים הפועלים בשבת, מסעדות לא כשרות שמוכרות חזיר ומספר הולך וגדל של ישראלים יהודים המסרבים להינשא (או להיקבר) על ידי הממסד האורתודוכסי.

Conclusions

חיתוך סוציולוגי

המחקר של מכון PEW משתמש רק בקטגוריה אחת – "חילונים", ולכן קשה לדעת האם הם מהווים קטגוריה בלתי-מבודלת או שמא ישנם הבדלים בין חילונים אשר מקיימים יותר או פחות מנהגים דתיים. לעומת זאת, סקר הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי יצר שתי קטגוריות של חילונים: חילונים-לחלוטין המהווים 30.4 אחוזים מהמדגם, וחילונים-קצת- מסורתיים המהווים 20.8 אחוזים ממנו. שתי הקבוצות יחדיו מהוות 51 אחוזים מהמדגם, נתון קרוב לגודל הקבוצה החילונית שנמצא במחקר של מכון פיו (49 אחוזים). הגיוני שרבים או שהרוב מקרב החילונים במחקר של מכון PEW, אשר מקיימים פרקטיקות דתיות כגון הדלקת נרות שבת או שמירת כשרות, משתייכים לקבוצה של חילונים -קצת-מסורתיים בסקר של המכון למדיניות העם היהודי. הסקר של המכון למדיניות העם היהודי כלל גם מספר משמעותי של שאלות המתייחסות לעמדות של אנשים. מתברר שהחילונים -הקצת-מסורתיים היו מעט יותר שמרנים-מסורתיים בתשובותיהם מאשר החילונים-לחלוטין. בו בזמן, ובאופן שעולה בקנה אחד עם המחקר של מכון PEW, בסקר של המכון למדיניות העם היהודי החילונים -הקצת-מסורתיים נבדלים גם מהקבוצה המסורתית, כאשר הקבוצה הראשונה היא יותר ליברלית-חילונית מהאחרונה. כך, שלוש הקבוצות יוצרות מעין רצף אשר נע מימין לשמאל – המסורתיים הם הכי שמרניים ומסורתיים, אחריהם ממוקמים החילוניים הקצת-מסורתיים, ולבסוף, החילונים והליברליים ביותר הם החילונים-לחלוטין. קבוצות אלה נבדלות גם במאפיינים הדמוגרפיים שלהם. 45 אחוזים מהמסורתיים הם יוצאי המזרח התיכון וצפון אפריקה (מזרחיים), כפול ממספרם בכלל המדגם. במקביל, עולים מברה"מ לשעבר מהווים 27.1 אחוזים מהחילונים-לחלוטין, שיעור גבוה ב-75 אחוזים ממספרם בכלל המדגם.

החילונים-הקצת-מסורתיים מחזיקים בעמדות הממוקמות בנקודה כלשהי בין העמדות של המסורתיים לבין אלו של החילונים-לחלוטין. אולם הם מראים גם שהחילונים-הקצת-מסורתיים מחזיקים עקרונית בעמדות דומות לאלה של החילונים-לחלוטין בנושאי מדיניות, אם כי עמדותיהם בנושאים אלה פחות החלטיות ויותר אמביוולנטיות . כך למשל, בנוגע לנישואים אזרחיים, מעל שלושה-רבעים מהחילונים-לחלוטין מסכימים לגמרי שיש לאפשר נישואים אזרחיים בישראל. יחד עם אלה ש"קצת מסכימים" לאפשר נישואים אזרחיים, התומכים בנישואים אזרחיים מהווים כמעט שבע-שמיניות מתוך קבוצת החילונים-לחלוטין. מספר דומה של תומכים בנישואים אזרחיים מתקבל בקרב החילונים -הקצת-מסורתיים, אם מחברים את אלה ש"מסכימים לגמרי" להחלת נישואים אזרחיים לאלה ש"קצת מסכימים". במקרה זה, קצת יותר משלושה רבעים תומכים בנישואים אזרחיים. בניגוד לכך, בקרב המסורתיים, אפילו אם מצרפים את ה"מסכימים לגמרי" ואת ה"קצת מסכימים", פחות משלושה רבעים תומכים בנישואים אזרחיים, ופחות מחצי מסכימים לגמרי להחיל אותם.

על זהות

"הצד החילוני מּונע על ידי מחשבה השוללת את היהדות הדתית, ולכן קיימת בו התנשאות כלפיה. רבים, בעיקר בני ובנות האליטות האינטלקטואליות, סוברים שהיהדות מתפתחת משלבים פרימיטיביים — גלות ודת הכרוכות זו בזו — אל עבר יהדות מפותחת ומתקדמת: ראלית, רציונלית וליברלית. הציבור הנאור רואה בדת שריד של עבר חשוך", "שני הצדדים חווים תהליכי שלילה אינטנסיביים של הצד שכנגד ומתוך כך מכוננים גם את זהותם שלהם."

"בדורות קודמים חפף מעגל הזהות היהודי הדתי את מעגל הזהות היהודי–לאומי ואת מעגל הזהות היהודי–חברתי", " לפיכך מי שבחר להתנתק מדרך החיים שמציעים התורה וחז"ל, הוציא עצמו, בדרך כלל, גם מכלל ישראל בכל המובנים", "החילוני, בן התקופה, מציג דגם התנהגות שונה. אף אם הוא מנותק ומנוכר מהספֵרה הדתית של הקיום היהודי, הוא תופס עצמו כיהודי מלא, ללא סְִרכָה כלשהי, בספֵרה הלאומית ובספֵרה החברתית. החילוני, בניגוד לעובר העבֵרה הקלסי, מעוניין בזהות יהודית וחווה אותה בעוצמה מלאה."

להיות יהודי אין פירושו להחזיק באמונות מסוימות או לקיים פולחן זה או אחר, אלא להשתייך מרצון או מכוח העובדות, לקבוצה היסטורית ועכשווית של היהודים. מי שמכיר בשייכות אקזיסטצניאלית זו ומאשר אותה, עשוי להוסיף לה רובד אישי בעל משמעות רבה יותר, למשל, רשת לאומי, אמונה דתית, מחויבות היסטורית, הסתגרות כיתתית או יעד קוסמופוליטי כלל-אנושי ; ומכאן יכולים להיוולד רגשי הזדהות, אכפתיות, ביקורת כואבת או תובענות כלפי יהודים אחרים. אבל הבסיס לכל אלו אינו אמונה זו או אחרת, אלא הפנמה של מצב קיומי-היסטורי הקודם לכל אידיאולוגיה ... היהודים החילונים מגדירים עצמם בדרך כלל בתיאור כפול "יהודי" ו"חילוני" ומצפים שיוכרו ככאלה... יהודים חילונים תופסים את הקיום הקבוצתי היהודי – בין שהם קוראים לו עם ובין שהם קוראים לו אתנוס, או לאום, או קהילה על-לאומית או מצב אקזיסטנציאלי וכו' – כיחידה רחבה יותר מהדת היהודית. מי שנותנים דעתם על כך יגלו שיש ליהודיות בסיס אקזיסטנציאלי, הנקבע מבחוץ באופן לא רצוני, בין השאר על ידי האנטישמים והנאצים, ובאופן פנימי על ידי הרצון והבחירה של היהודים עצמם.

מקור חיוני של תרבות יהודית חילונית נבע מין הלאומיות היהודית המודרנית, שגם היא התעוררה בעקבות פירוק הקהילה המסורתית. המרכיב האזרחי-עדתי של הקהילה נתפס עכשיו כ"לאומי". הקהילה היהודית לא הייתה עוד מקומית, אלא ארצית וגלובלית – קהילת העם היהודי כולו, שנתפס כ"לאום" במובן האירופי המודרני, ועם זאת נחשב למקרה נבדל (עם ללא טריטוריה).

לחילונים יש קשת נרחבת של גישות לדת, ובין אלו המאמינים באלוהים תפיסות מגוונות לגבי מה המשמעות של "אלוהים", חלקן שונות משמעותית מזו המקובלת ביהדות האורתודוקסית. על פי יעקב מלכין יש קו מקשר באמונה של יהודים חילונים שאינו קשור בהכרח לאמונה דתית, והוא נוגע לערכי צדק ומוסר, שהחילונים רואים בהם ערכים המחייבים אותם ומנחים את התנהגותם, ומתבססים באופן מסוים על הבנת העולם על פי התפיסה המקובלת במדע. על פי מלכין, נקודת המוצא הערכית שמנחה את החילונים היא שהאדם הוא הריבון לחייו, ובאופן זה ישנו מכנה משותף בין החילונים היהודים לבין קבוצות לא-דתיות מתרבויות אחרות, שהמכנה המשותף שלהן הוא אמונה בערכים אוניברסליים שנגזרים מתפיסת האדם-כריבון, למשל, ערכים שעוסקים בזכויות אדם. סקטור החילונים בישראל אימץ גישות ייחודיות המתאימות ליישום כללי צדק אלו בחברה והתרבות הלאומית הייחודיות בישראל.

חלק גדול של היהודים הישראליים מזהים ישראליות עם יהדות. ללא-דתיים יש אוריינטציה שלפיה היהדות היא תרבות לאומית יותר מאשר דת. למרות נטיית רוב האוכלוסייה הישראלית להתקבץ במישור ההתנהגותי בקבוצת ביניים, כלומר, שומרי מצוות חלקיים, במישור הקוגנטיבי חשים הישראלים שהם מפולגים מאוד בין "דתיים" ל"לא דתיים".

חילונים הם הקבוצה היחידה שבקרבה יש רוב ברור (59%) שרואים עצמם מבחינה זהותית כ"ישראלים" קודם לכן לכך שהם "יהודים". בעבור החילונים, הישראליות היא ההיבט העיקרי בזהות הקולקטיבית שלהם. ניתן אף לטעון שהישראליות היא-היא הזהות היהודית שלהם. חשוב להדגיש שבעבור מרבית החילונים, להיות ישראלי פירושו להיות יהודי-ישראלי. הם אינם כוללים בתפיסת הישראליות שלהם את האזרחים הערבים בישראל. החילונים סבורים ש"להיות יהודי" מתייחס להוויה היהודית המסורתית-גלותית, שהם אינם מזדהים איתה ואף דוחים אותה. עם זאת, יש להדגיש שהחילונים, כמו כל היהודים האחרים בישראל, חשים גאווה יהודית וחיבור ליהודים. 88 אחוזים מהם אמרו שהם גאים להיות יהודים, ו-81 אחוזים מרגישים תחושה חזקה של שייכות לעם היהודי. (בקרב הקבוצות האחרות, הן גאווה יהודית והן השתייכות יהודית השיגו מעל 90 אחוזים). אולם, דומה שתחושה זו של חיבור קשורה, לפחות בחלקה, לפוטנציאל של כל יהודי להפוך לישראלי. כמו הקבוצות האחרות, 98 אחוזים מהחילונים מסכימים שלכל יהודי יש זכות להפוך לאזרח במדינת ישראל. בו בזמן, נראה שהם פחות מתעניינים באותם יהודים במיקומם הנוכחי ופחות קשורים אליהם. בניגוד לשאר קבוצות ההזדהות, רק 43 אחוזים מהחילונים חשים אחריות מיוחדת לעזור ליהודים נזקקים ברחבי העולם ליהודים בצרה.

אווה אילוז: "לאנשים חילונים בתל אביב יש מכנה משותף גבוה יותר עם אזרחי ברלין מאשר עם הציבור הדתי ימני בישראל".

רבים מהחילונים רואים עצמם לא שייכים לאף זרם ביהדות. כפי שמציין מכון PEW, רק ישראלים מעטים מציינים שהם חסרי דת (עמ' 66), גם מקרב החילונים. אולם הדת היהודית שהחילונים רואים עצמם כמשתייכים אליה אינה מגדירה את יהדותם, ומכאן נובע שהיא אינה חשובה. רק 2 אחוזים מהחילונים מציינים את הדת כחשובה מאוד, ורק 19 אחוזים שהדת חשובה להם למדי. לא זו בלבד שהחילונים סבורים שהדת אינה חשובה מאוד, אלא שרק 28 אחוזים מהם סבורים שחשוב מאוד להיות יהודי. לטענתנו, זו תוצאה מכך שבעבור החילונים להוויה היהודית הנפרדת מההוויה הישראלית אין תוכן משמעותי, ומן האופי "המסגרתי" של הזהות היהודית כזהות לאומית, בקרב החילונים.

בניגוד למצב בתפוצות, שבו יש לממש בפועל את הזהות היהודית (באמצעות הדלקת נרות חנוכה, השתתפות ב"מצעד למען ישראל" וכדומה), ההוויה היהודית בישראל היא דבר נתון מכורח המסגרת הפוליטית והלשונית שבה הישראלים חיים. אם המסגרת תשתנה (למשל, על-ידי הגירה לניו זילנד),  תשתנה (במשך הזמן) גם הזהות הלאומית. בעבור החילונים, ההוויה היהודית אינה כל כך מצב שיש לשאוף אליו (ולכן הוא "חשוב"), אלא מצב נתון ושווה ערך לזהויות לאומיות אחרות, אשר באות לידי ביטוי, גם הן, באמצעות השתתפות במסגרות פוליטיות ולשוניות. (דהיינו, אם הם היו חיים בצרפת, הם היו צרפתים. רצה הגורל והם בישראל, ולכן הם יהודים).

אם יש סתירה בין עקרונות דמוקרטיים לבין ההלכה היהודית, מה צריך לקבל עדיפות? אחוזים מהחילונים אומרים שיש לתת עדיפות לעקרונות הדמוקרטיים. 93% מהחילונים "יחושו לא בנוח" אם הילדים שלהם יתחתנו עם חרדים (יותר מאשר נוצרים).

דומה שהחילונים נוטים יותר לאמץ אוריינטציות אוניברסליות (בניגוד לאוריינטציות פרטיקולאריות). בהמשך להשלכות של המהפכה הציונית על הזהות הקולקטיבית, הם נוטים לפקפק בכך שיש הבדל עמוק (אונטולוגי או אחר) בין יהודים ללא-יהודים. עם זאת, ישנו גבול לאוניברסליות בקרב החילונים. 69 אחוזים מהם חושבים שיש לתת ליהודים יחס מועדף במדינת ישראל. דומה שחלק מזה נובע מתפיסתם את ישראל כמדינה יהודית, אשר צריכה לקדם אינטרסים יהודיים.

זהות חילונית-יהודית-אתנית מחוץ לישראל

(ספר בו די ברור שאין התייחסות נפרדת בין חילונים-ישראלים לקבוצות אחרות שנקראו "חילוניות" - של יהודים מארצות אחרות)

למרות קרבה לתנועת ש"ס, מתוך זיקה ליהדות הלכתית נוסח צפון אפריקה והזדהות חזקה עם מדינת ישראל - בשתי היהדויות שנדונו, בצרפת ובארגנטינה, יש בשיח הציבורי בולטות של זרם מרכזי שאפשר לכנותו "הדגם של יהודיות חילונית-אתנית". הן בצרפת והן בארגנטינה שונה זרם מרכזי זה מהזכם המרכזי בישראל ובארצות הברית. באופן מאוד כללי סינדרום זה, המתייחס לשלושת הממדים של הזהות היהודית בצורה שאפשר לאפיין אותה - פחות או יותר - כדלקמן:

• בין היהודים נפוצה מחויבות לקולקטיב היהודי המקומי והכלל-עולמי, תוך תחושת סולידריות (פחות או יותר חזקה) כלפי יהודי ישראל.
• ייחוד הקולקטיב נתפס על פי סינדרום זה ביחס לערכים אוניברסליסטיים, מצד אחד, וסמלים ונורמות פרטיקולריסטיים, מצד אחר. לדת אין תפקיד מרכזי בדרך-כלל. היא סמל לייחודו התרבותי של הקולקטיב.
• היחס ל"אחר" מורכב, כי הגדרת המחויבות לקולקטיב אינה פוסלת, ואפילו כורכת יחד זיקה לזהות לאומית לא יהודית - צרפתית וארגנטינאית - אשר דורשות אף הן סולידריות ותפיסה של ייחוד.

האתניות היהודית-חילונית הזאת מתקיימת תוך דו-קיום - בתוך הקהילות עצמן - עם דפוסים דתיים ועם גישות ציוניות כאחד. החוגים הדתיים הם מגוונים ונוטים לטפח דפוסים ייחודיים של זהות קולקטיבית ומחויבות קהילתית. ואולם, יש הבדל משמעותי בין צרפת לארגנטיקה באשר למרכזיות של ישראל בזהות היהודית החילונית הדומיננטית. יהודי צרפת, הרואים ביהדות בדרך כלל נושא אישי, נרתעים מפעילות קהילתית סדירה ומבליטים פחות את ישראל כציר מרכזי של זהות יהודית. אדרבה, יש יהודים רבים המדגישים את המציאות הגלותית כמצד טבעי של היהדות. גישה זו חזקה יותר אצל היהודים החילונים המבקשים להדגיש שיהדות פירושה התייחסות לערכים אוניברסליים בקונטקסט פרטיקולריסטי.

דומה שיש בארגנטינה ראייה קולקטיבית יותר מאשר בצרפת בנושא הזהות היהודית החילונית. אמנם התרבות הדומיננטית בארגנטינה היא חילונית, אך היא מודגשת פחות מאשר בצרפת ויש בה יחסית ייחודיים בין המדינה לכנסייה. גורמים שונים כמו הגירה רב תרבותית ועידוד השלטונות, תמכו בקיומן של קהילות חרבתיות-תרבותיות שונות. זה הרקע להתארגנות היעילה יותר וכן לפלורליזם הקהילתי (פוליטי, אידאולוגי ודתי) של יהודי ארגנטינה לעומת יהודי צרפת.

במציאות זו יש למדינת ישראל תפקיד מרכזי בקרב הזרמים החילוניים. בבתי-הספר היהודיים לומדים עברית וחוגגים חגים ישראליים. יום העצמאות או יום ירושלים הם אירועים ציבוריים. מעבר להבדלים שבין יהדות צרפת ליהדות ארגנטינה, הן חולקות תכונה משותפת. בניגוד ליהדות ארצות-הברית, היהדות הדתית הלא-הלכתית אינה זוכה לחשיבות רבה בארגנטינה ובצרפת: יהודים מעדיפים לראות עצמם כחילונים ולא כרפורמיים או כקונסרבטיביים. סמלים דתיים רבים משתמרים ממילא גם אצלם כסמנים של תרבות ייחודית.

קשה אפוא להעריך באופן חד משמעי את רמת ההזדהות של יהודי צרפת וארגנטינה עם הזהות היהודית הקולקטיבית. ברור הוא, כי בשתי הארצות מדובר ביהודויות שהזרם המרכזי בהן הוא חילוני וכי שתיהן ערניות למדי בשנים אלה של תחילת המאה ה-21.

טענות

השתלבות עולי ברית המועצות בחברה החילונית

עם זאת, נפוצה בקרב החילונים גם גישה על פיה הלא-יהודים שעלו לישראל כבר למעשה חולקים את אותה זהות לאומית-יהודית-ישראלית ואין צורך בהכרה רשמית של מוסדות הדת ביהדותם. גם בקרב עולי ברית המועצות עצמם נפוצה גישה השואפת ליצור זהות אזרחית-יהודית-ישראלית משותפת שלא נובעת מקרבה לדת היהודית אלא מקרבה לחברה יהודית (במקביל לשימור זהות פוסט-סובייטית).

היהודים הפוסט-סובייטים הם דגם מעניין לניתוק זהות יהודית מין הדת היהודית (ושבסיסה אתני).

התקרבות החילונים ליהדות

טענה שהתעניינותם הגוברת של החילונים במסורת היהודית עשויה להצביע דווקא על התחזקות הזהות החילונית ולא ההפך.

מידע כללי

בעבודתו של יונתן זקס משנת 1993 סימן את השסע החילוני-דתי כאחד משלושת גורמי הסיכון של פיצול בעם היהודי.

מעקב אחר באג הערות שוליים בעורך חזותי

• עריכה הזו