משתמש:Noam2810/טיוטה

צבי יקותיאל

לידה	04 במרץ 1945 (גיל: 79) י"ט באדר תש"ה ישראל
ענף מדעי	היסטוריון
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים

צבי יקותיאל (קותי) נולד ב- 04 במרץ 1945, י"ט באדר תש"ה 1945. הוריו של צבי עלו ארצה בשנות ה- 30 של המאה ה-20 מהעיר הראת שבאפגניסטן. צבי הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי ישראלי. שימש מנכ"ל מרכז זלמן שזר ומזכ"ל החברה ההיסטורית הישראלית. עם סיום תפקידו מונה על ידי נשיא האונייברסיטה העברית כיו"ר דריקטריון של הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס.

ביוגרפיה

צבי יקותיאל נולד בשנת 1945 בירושלים להורים אשר עלו בשנות ה 30 מאפגניסטן והתיישבו בירושלים.
צבי בוגר מערכת החינוך היסודי והתיכון בבתי ספר הממלכתיים דתיים מוריה והימלפרב.

צבי היה חניך ומדריך בתנועת בני עקיבא בסניף בירושלים ובמסגרת שירותו הצבאי נשלח לרכז את סניף בני עקיבא בתל אביב במשך שנה, ולאחר מכן שירת בגרעין הנח"ל בקיבוץ סעד.

עם סיום שירותו הצבאי התחתן עם חיה לנדנר ועבר לגור בישוב אבן שמואל לתקופה של שנתיים וריכז את פעילות האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך באזור הדרום.

בשובו לירושלים למד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג למדעי המדינה ובחוג להיסטוריה של עם ישראל, והוא בעל תואר MA בהיסטוריה של עם ישראל.
במשך לימודיו באוניברסיטה ובמסגרת פעילותו הסטודנטיאלית הציבורית, שימש כסגן יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית וחבר מועצת המנהלים של איסת"א.

עם הקמת מרכז זלמן שזר בשנת 1973, הצטרף צבי יקותיאל לצוות ההקמה של המרכז כאחראי על הפעילות החינוכית, תוך שהוא יוזם ומקים את המערכות הפועלות בו עד היום.

ב - 1974 עברו צבי ומשפחתו להתגורר ברובע היהודי בירושלים שעבר תהליך שיקום ופיתוח אחרי מלחמת ששת הימים. במסגרת פעילותו הציבורית ברובע היהודי יזם צבי יקותיאל ביחד עם תושבים אחרים את הקמת בי"ס הממלכתי דתי ברובע, ושימש כעשור בתפקיד יו"ר ועד ההורים.

משנת 1978 ועד מרץ 2015 היה צבי מנכ"ל מרכז זלמן שזר ומזכ"ל החברה ההיסטורית הישראלית.

בשנת 1985 יצא צבי עם משפחתו לשנת שבתון במרכז ללימודי היהדות באוניברסיטת הרווארד בבוסטון שבארה"ב.

בחודש ספטמבר 1988 נהרג בנו בכורו סגן אמיר ז"ל בתאונת אימונים במסגרת פעילות מבצעית בבית גוברין.

בהיותו אב שכול מונה צבי ע"י שר הביטחון אהוד ברק לשמש כחבר במועצה הציבורית להנצחת חללי צה"ל במשרד הביטחון. הוא שימש חבר המועצה בשתי קדנציות על פני 10 שנים.

בשנים 2000 – 2006 ובשנים 2010 – 2016 היה צבי חבר בהנהלת קרן הזיכרון לתרבות יהודית.

בשנת 2012 קיבל צבי יקותיאל תעודת הוקרה מנשיא המדינה שמעון פרס ומראש הממשלה בנימין נתניהו על פעילותו להנצחת מורשתו ופועלו של זלמן שז"ר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל.

בשנת 2013 נבחר צבי לחבר האסיפה הכללית של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן.

לקראת סיום תפקידו של צבי, מרכז זלמן שזר פרסם ספר יובל לכבודו, בשם אבני דרך - מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, בה פורסמו למעלה מ 40 מאמרים על ידי ידידיו ההיסטוריונים בארץ ובעולם. את הספר ערכו עמנואל אטקס, דוד אסף , ויוסף קפלן.

במרץ 2015 מונה ליו"ר הדירקטוריון של הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס של האוניברסיטה העברית.

ביוני 2015 נבחר לחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית.

בדצמבר 2016 נבחר לוועד המנהל של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן.

ביולי 2019 נבחר לוועד המנהל של קרן גרוס.

חיים אישיים

צבי נישא לחיה לנדנר ב1966 ולהם נולדו שלושה ילדים, אמיר, אפרת ואלון. ב1988 נהרג בנו בכורו סגן אמיר יקותיאל ז"ל בעת פעילות מבצעית. בשנת 2000 נפטרה חיה אשתו לאחר מחלה קשה. לצבי שבעה נכדים.

ב2006, נישא צבי בשנית לשושנה לבנת.

ספר היובל של מרכז שזר "אבני דרך"

מתוך הספר "אבני דרך":

במהלך עשרות שנות פעילותו שקד קותי ללא לאות להגשים מטרות אלה, שבהן האמין בכל לבו. לא עמדו לנגד עיניו מוסדות דומים, ועל כן הוא היה צריך ליצור את המסגרות למימוש החזון שפיתחו הדמויות האקדמיות המובילות, ובמיוחד שמואל אטינגר, יהושע אריאלי ומנחם שטרן, שאותם העריץ קותי וראה בהם את מוריו ורבותיו. הוא יזם מסלולי פעילות, כמעט "יש מאין", ובתקציבים מוגבלים למדי הצליח להפוך את מרכז זלמן שזר למרכז אקדמי וחינוכי תוסס ולגוף מקצועי המאחד את רוב העוסקים בהיסטוריה היהודית. תחת שרביטו הפך מרכז זלמן שזר להוצאת הספרים החשובה ביותר בתחום

ההיסטוריה היהודית. בתקופתו ראו אור כארבע מאות ספרים בכל תחומי תולדות עם ישראל, ומדי שנה בשנה נוספים למדף הספרים כחמישה עשר ספרים חדשים. רבים מבכירי ההיסטוריונים של עם ישראל חבים את קידומם המקצועי למערכת הפרסומים הענפה של מרכז שזר. היו חוקרים שספריהם נדפסו בקפדנות ובמקצועיות בהוצאה, והיו רבים שמאמריהם נדפסו בקובצי מאמרים שונים או בכתבי העת של החברה ההיסטורית הישראלית: ב"ציון", הרבעון הוותיק שמוציאה לאור החברה ההיסטורית הישראלית, המוכר בכל העולם ככתב העת החשוב ביותר לתולדות עם ישראל, או בחוברות "היסטוריה", כתב העת ה"צעיר" יותר, המאפשר לחוקרים ישראלים לפרסם בעברית מחקרים בהיסטוריה כללית.

קותי, שליווה את ועדות הפרסומים המקצועיות בכל שנות כהונתו, חש היטב את רוח הזמן ואת צורכי הקהל המשתנים וידע לכוון ולנווט את המפגש, המתוח לעתים, בין ה"אקדמי" ל"פופולרי", בין צורכי המדע לבין אילוצי התקציב. מבט במדפי הספרים העמוסים של פרסומי מרכז זלמן שזר בימי כהונתו של קותי יצביע על הגיוון העצום שלהם, בנושאים, בתקופות שונות ובמרכזים גאוגרפיים רחוקים, שבהם חי ופעל העם היהודי לאורך תולדותיו, מימי קדם ועד ימינו ממש.

קותי לא הסתפק בהכוונה ובניווט אלא גם יזם והוביל. כך, למשל, הוא עמד בשלב מוקדם על חשיבות הוצאתם לאור של ספרי לימוד בהיסטוריה יהודית לחטיבה העליונה

של בתי הספר התיכוניים. בחושיו החדים הבין קותי כי אין מדובר רק במקור הכנסה חשוב שיכול לתמוך במפעלים פחות רווחיים של המרכז, אלא גם באפיק חדש, שבו יכולים היסטוריונים מקצועיים לעצב את תודעתם ההיסטורית של בני הדורות הבאים. מפעל נוסף שיזם, ושוב מתוך ראיית צרכיו של ציבור הקוראים המשכיל, היה סדרת הביוגרפיות "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", המשלבת מקצועיות וסמכות אקדמית עם כתיבה פופולרית שאינה עמוסה בהערות. בסדרה זו ראו אור עד כה שלושה עשר ספרים, והיא זוכה להצלחה מרובה.

בד בבד עם העשייה המו"לית יזם קותי, באמצעות מרכז זלמן שזר, שורה ארוכה של מפעלים חינוכיים מתמשכים למען הציבור הרחב: קורסים להעשרה במגוון רחב שלתחומים, ערבי השקה של ספרים חדשים, כנסים ארציים ובינלאומיים, שיתופי פעולה עם מוסדות וארגונים, ועוד. מימוש היוזמות והמפעלים הללו לא היה אפשרי אלמלא צוות העובדים האיכותי והמסור שקותי גייס ועל פעילותו ניצח ביד בוטחת. קותי נהג בעובדיו לא רק כמנהל קפדן אלא גם כחבר וידיד, דרש מסירות והישגיות אך גם ידע לתגמל ולהעניק לעובדיו אוזן קשבת ותחושת שותפות.

משימה שאף פעם לא ירדה מסדר יומו של קותי הייתה מציאת מקורות כספיים למימון הפעילות רחבת ההיקף. גולת הכותרת של פעילות זו הייתה המאמץ שהוביל קותי, יחד עם חברים נוספים, מן האקדמיה ומן המועצה הציבורית של מרכז זלמן שזר, לקדם את "חוק ל"תאגיד" המוכר בחוק ונכלל בתקציב המדינה. מרכז זלמן שזר". חוק זה אושר בכנסת בשנת 2010 ובעקבותיו הפך המרכז מ"עמותה"

מאז ראשית פעילותו במרכז שזר שם לו קותי למטרה לעשות את המוסד לביתם של כלל ההיסטוריונים העוסקים בתולדות עם ישראל. לא רק בית במובן המקצועי והאקדמי אלא גם מקום ידידותי וחם, שיוכלו לחוש עמו הזדהות ושותפות. לשם כך היה עליו לשחרר את מרכז זלמן שזר מן הדימוי של מוסד המזוהה עם מורי האוניברסיטה העברית ונשלט על ידם. דימוי זה, שאולי היה נכון בימי ה"בראשית" של המרכז, כאשר האוניברסיטה העברית הייתה המוסד הדומיננטי להשכלה גבוהה, התפוגג במהלך השנים. קותי דאג, בנחרצות וברגישות, לשילוב ולייצוג של חוקרים ומורים מכל האוניברסיטאות בישראל, בכירים כזוטרים, בין כותלי מרכז זלמן שזר. ואכן, שכרו של מאמץ זה היה בצדו. הפעילות הענפה של החברה ההיסטורית

הישראלית ושל מרכז שזר לא הייתה אפשרית ללא הנכונות של עשרות רבות של חוקרים להתגייס ולמלא תפקידים שונים - בהעלאת יוזמות, בהשתתפות בכנסים ובניהולם, במתן הרצאות, בשיפוט כתבי יד של ספרים ומאמרים, ועוד מגוון רחב של תפקידי ניהול ופיקוח. התגייסות זו, שבחלקה הגדול נעשתה בהתנדבות, משקפת לא רק את החשיבות שמייחסים החוקרים לפעילות החברה ההיסטורית ומרכז זלמן שזר, אלא גם את האמון וההערכה האישית כלפי קותי ומנהיגותו.

בעיני ציבור ההיסטוריונים הישראלים מצטייר קותי, מזה שנות דור ויותר, כדוגמה ומופת של עובד ציבור, שכל חייו הבוגרים ראה את עצמו שליח ציבור והתייחס אל שליחותו זו בחרדת קודש. על כך יש להוסיף, כמובן, את יחסי החברות החמים שרקם במשך השנים עם רבים מן ההיסטוריונים שעמם עמד בקשר. לא ייפלא אפוא שעשרות החוקרים שהוזמנו לתרום מפרי עטם לקובץ לכבודו עשו זאת בשמחה, וביקשו להביע בדרך זו את תודתם והוקרתם לקותי המנהל, האדם והחבר