נגישות בישראל

ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: בחלקו, ניסוח מסורבל; עריכה; ויקיזציה; הגהה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

נגישות היא מידת התאמתן של מערכות לשימושם של אנשים רבים ככל האפשר, כולל אנשים עם לקויות כגון: עיוורים, כבדי ראיה, עוורי צבעים, חרשים, כבדי שמיעה, נכויות ומוגבלויות פיזיות וקוגניטיביות.

נגישות מתבצעת במערכות פיזיות כגון: הנגשת גישה למבנה, הסדרי תחבורה מותאמים לכיסאות גלגלים, רמזורים להולכי רגל עוורים. במערכות מידע כגון: ספרים לעיוורים באמצעות כתב ברייל, ציוד למחשבים מותאם לנכי גפיים, ספריות מוקלטות ללקויי ראייה. וכן, להתאמת מקומות עבודה ובילוי לכלל הציבור הכולל בתוכו אנשים עם מוגבלות, כגון: הסדרת מקומות ישיבה מותאמים בבתי קולנוע לכיסאות גלגלים, תרגום בשפת הסימנים באירועים לכבדי שמיעה ועוד פתרונות נגישות רבים הקיימים בכל התחומים בחיי היום של הציבור.

מצב הנגישות במדינת ישראל מעוגן בחקיקה, המשתנה מפעם לפעם ע"פ השינויים והתפיסות בחברה ביחס לאנשים עם מוגבלות, צורכיהם ושילובם בחברה.

התייחסות לנכים בהיסטוריה היהודיתעריכה

במקורות של היהדות ישנם כללים רבים כיצד לנהוג כלפי בעלי מוגבלות, בשורה אחת עם שאר הנזקקים לסיוע בחברה היהודית (עניים, גרים, אלמנות ועוד). המפורסם מבין הכללים הוא: לפני עיוור לא תתן מכשול, והיקף הכלל מרחיב מאוד את 'העיוור' עליו דיבר הכתוב.

כלל נוסף שמובא במסכת פאה (פרק ח' משנה ח'), עוסק באיסור ליהנות מההטבות שהנכים זכאים להם. האיסור מכיל גם אזהרה: "כל מי שאינו לא חיגר (רגלים משותקות), לא סומא (עיוור), ולא פיסח (שרגליו נכרתו), ועושה עצמו כאחד מהם - אינו מת מהזקנה עד שיהא כאחד מהם".

אוכלוסייה במדינת ישראלעריכה

נכון לשנת 2007, במדינת ישראל חיים כ-1.36 מיליון אנשים המוגדרים כבעלי מוגבלות, מתוכם כ-600,000 מוגדרים כבעלי מוגבלות חמורה, שהם כ-9% מהאוכלוסייה בישראל[1].

הייחוד של הרכב אוכלוסיית הנכים בחברה הישראלית:

  • אחוז גבוה של נכי צבא ונכי מלחמות. קבוצה זו נחשבת בכלל העולם ככוח מניע לזכויות נכים, אף על פי שזכויות קבוצה זו מופרדות בכל העולם מזכויותיהם של שאר הנכים.
  • אחוז גבוה של נכי פעולות טרור.
  • אחוז גבוה של בני מיעוטים נכים בשל נישואי קרובים. [דרוש מקור]

חוקי נגישות בישראלעריכה

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלותעריכה

בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998[2] ובתקנות לפיו, נקבע כי מערכות שונות יותאמו לשימושם של נכים.

למשל על מפעיל שירות תחבורה ציבורית ורשות מקומית להסדיר נגישות עבור אנשים עם מוגבלות לשירותי תחבורה ציבורית. כמו כן הותקנו תקנות בדבר נגישות לאתרי עתיקות, גנים לאומיים, שמורות טבע ושטחים פתוחים שבניהול רשות הטבע והגנים או הקרן הקיימת לישראל, או מטעמן.

החוק מצמצמם את חוסר השוויון של לאנשים בעלי לקות, כאשר מטרתו היא להגן על כבודו וחירותו של בעל המוגבלות ולאפשר לו חיים תקינים וחופשיים. תחילה חוקק חוק זה בלי להתייחס לנושא הנגישות כלל. אולם ההבנה שנגישות פיזית גוררת נראות של אנשים עם מוגבלויות במסגרות קהילתיות רבות ושנראות זו גורמת למודעות להם, להכרות עמם ולהורדת סטיגמות ונתינת הזדמנויות להם[3], הייתה אחת מהנימוקים שהביאו לתיקון החוק כך שיכיל מושג זה והוספת פרק בחוק העוסק בנושא[4], בשנת 2005.

פרק הנגישות בחוק השוויון מגדיר נגישות כך: "אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או מופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתוכנית ובפעילויות המתקיימות בהם, והכול באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי."

התקדים שבו היה השינוי בתפיסה שבבסיסו: לא עוד חסד, כי אם זכותם המלאה של אנשים עם מוגבלות לשוויון, כבוד, והשתתפות פעילה בכל תחומי החיים. יתרה מכך, נוסף לחוק, עקרון האוניברסליות, כלומר, מימוש אותן זכויות במסגרת השירותים המסופקים לחברה ולא במסגרת נפרדת[3].

פרק הנגישות של החוק קובע את החובה להתאים כל מקום שפתוח לציבור וכל שירות הניתן לציבור לאנשים עם כל סוגי המגבלות. לפי חוק זה, כל משרדי הממשלה, בתי המשפט ובתי העסק, לרבות בתי קולנוע, מסעדות פארקים ובתי מלון, חייבים בנגישות מלאה - לדוגמה רמפות לנכים המתניידים בכיסא גלגלים, רמקול המקריא את מספר קו האוטובוס לעיוורים, הנגשת כתוביות בשידורי טלוויזיה ציבוריים לחירשים וכבדי שמיעה ועוד.

חובת הנגישות מדברת על בעלי המוגבלות הפיזית, מוגבלי הראייה, מוגבלי השמיעה, מוגבלות נפשית ומוגבלות שכלית. את רוב פתרונות ההנגשה אמורות לספק הרשויות המקומיות. כמו כן, מעניק החוק כלים לאכיפתו, כגון מערך פקחים בנציבות השוויון לבעלי מוגבלות אשר יוסמכו להוציא צווי סגירה נגד מקומות שאינם נגישים. מלבד הפקחים, יכולים גם אזרחים לתבוע בגין הפרה של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות[5].

עם זאת, נכון לשנת 2009, מדינת ישראל עודנה רחוקה מיישום פרק הנגישות בחוק בשוויון. מעבר לעיכוב ביישום התקנות, ומעבר להסדר המימון לרשות המקומית כיצד לממן את ההנגשה, עיקר הבעיה בה נתקלים בעלי המוגבלות היא המודעות הישראלית. על מנת להוציא את החוק לפועל, מלבד אכיפתו, זקוקים בעלי המוגבלות להכרה ציבורית בצרכים שלהם על מנת שהנגישות בישראל תעלה מדרגה ותבוא לידי ביטוי. כיום בישראל מרבית בתי העסק, המבנים הציבוריים, והפארקים השונים, אינם נגישים ושום צעד לא נעשה לאכיפת חוק השוויון. יוצאים מן הכלל הם עמותות המגזר השלישי (ללא כוונת רווח), אשר קיבלו על עצמם לקדם את הצדק החברתי והסביבתי בישראל ופועלות על מנת לממש את זכויותיהם של בעלי מוגבלויות וליצור חברה שוויונית בה הנגישות בישראל היא מושג השגור בפי כל ואינו דבר של מה בכך. מלבד אותן עמותות, ממשיכות הרשויות המקומיות בקידום ההנגשה. על מנת לבצע סקרי נגישות, להכרת הצורך הספציפי של המוגבלים, זקוקה המדינה ל-40 מיליון ש"ח. סכום זה אינו נוגע כלל לביצוע עבודות ההנגשה עצמן[6].

בשנת 2005 התווספו התקנות בנוגע לחובת הנגישות בשירות ובשנת 2013 נקבעו תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות),תשע"ג-2013[7], הקובעות כי על פי התקנות, כל גוף המספק שירות לציבור חייב להתאים את נוהלי עבודתו כך שיובטח בהם השירות לאנשים עם מוגבלות כחלק מקהל לקוחותיו, על מנת שיוכלו לקבל את השירות באופן עצמאי, בטיחותי ומכובד. בין השאר מוטלת חובה על ספק השירות לרכוש אמצעי עזר כגון מערכות עזר לשמיעה, ולספק שירותי עזר הנדרשים לסוגי המוגבלות השונים. בנוסף, האדם המקבל את השירות יוכל לבקש לקבל את השירות באמצעי נגיש. הדבר נוגע לגופים וארגונים ציבוריים וכן לפרטיים ועסקיים.

חוק התכנון והבנייהעריכה

בתיקון לחוק התכנון והבנייה שתוקפו החל מ-1 באפריל 1972 נקבע כי כל מבנה ציבורי שנבנה בישראל חייב לכלול אמצעים שיאפשרו גישה לנכים.

חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים)עריכה

חוק נגישות נוסף הוא חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים) ה'תשס"ה-2005, אשר מחייב להנגיש שידורי טלוויזיה לחירשים וכבדי שמיעה.

ארגוני סיועעריכה

נושא הנגישות זכה לתשומת לב ציבורית לראשונה בשנת 1980 עם הקמתו של ארגון הגג של ארגוני הנכים ונכים בלתי מאוגדים. בזכותה וברשותה של עליזה בגין והשופטת (בדימוס) ציפורה ברון. ארגון הגג הקים את וועדת דרכי גישה שכללה כ-300 מתנדבים מכל רחבי הארץ שמטרתם הייתה לשנות את הנגישות. הוועדה הייתה פעילה עד שהוקמה עמותת נגישות ישראל, חלק מהמתנדבים עדיין עוסקים בנושא במסגרות שונות[8].

חלק גדול ממתנדבי הוועדה עדיין עוסקים בקידום הנגישות. בזכות וועדה זו, הונגשו אזורים רחבים בצפון הארץ ביניהם הירדנית, אתר המצדה, מנהרת הכותל, שמורת הדן, בתי מלון, בתי ספר, בג"ץ בוצר עשה תפנית גדולה בנושא כאשר חייב את היישוב מכבים רעות להנגיש בית ספר לתלמיד בכיסא גלגלים.

עמותות הסיוע הבינו עד מהרה מהרה שישראל רחוקה מליישם את המסקנות לגבי ההנגשה ולצורך העניין לקחו על עצמם העמותות את מלאכת קידום הרעיון והאידאולוגיה שמאחורי הנגישות בישראל. עמותת שק"ל (שירותים קהילתיים לאנשים עם צרכים מיוחדים) הקימה בשנת 1998 מרכז ישראלי לנגישות. מטרת העמותה היא הגברת המודעות על נגישות בקרב מעצבי המדיניות והציבור, פתיחת מיזמים של נגישות לסביבה ושירות פעיל לבעלי מוגבלות, בנוסף מוציאה העמותה עיתון בשם "עניין של גישה" העוסק בתחום הנגישות. עמותה נוספת העוסקת בתחום היא עמותת נגישות ישראל (נוסדה ב-1999), אשר מסייעת גם היא לקידום המודעות של החברה בישראל לעניין הנגישות ומתמקדת בעיקר ברמת המודעות של מקבלי ההחלטות בתחום העסקי ובמגזר הציבורי. בנוסף, הקימה העמותה אתר אינטרנט חדשני שבו היא מספקת מידע חיוני בנושאי נגישות, עדכון מקומות נגישים ופיתוח טכנולוגי היכול לשרת את אוכלוסיית בעלי המוגבלות. היעד הייחודי לעמותה זו הוא הקמת ספרייה מקצועית לנגישות מבנים ותשתיות. ספרייה אשר נועדה לשרת אנשי מקצוע בתחום ההנגשה ולקדם את הנושא מקצועית. עמותה נוספת היא עמותת "במעגלי צדק", שנוסדה בשנת 2000 מתוך אמונה ואידאולוגיה של קידום הצדק החברתי על פי מורשת ישראל. עמותה זו פועלת רבות בתחום העשייה החברתית והקימה מיזם חדש הנקרא "התו החברתי" – תו איכות ערכי המבטיח כי בעסק המחזיק בו ישנה גישה לאנשים עם מוגבלות. התו ניתן ללא תשלום. אנשי העמותה פועלים רבות על מנת לגייס את הציבור להכיר בתו החברתי ולרתימת בתי העסק לרכוש אותו. בנוסף מפעילה העמותה מתנדבים אשר עורכים ביקורים תקופתיים באותם עסקים ומוודאים שהמקום אכן נגיש.

העמותות העוסקות בנגישות בישראל, אף מקדמות פרויקטים נוספים כגון: מערכות כריזה במעליות ומידע חיוני בכתב ברייל, על מנת לסייע לציבור מוגבלי הראייה, כספומטים נגישים לציבור בעלי המוגבלות אשר יפוזרו ברחבי הארץ. עיקר פועלן של העמותות וציבור בעלי המוגבלויות הוא המאבק על תודעת החברה הישראלית. על מנת שציבור יראה את הנגישות בישראל כערך המשקף את ערכיה של החברה ואת נכונותה לעזור לחלש, בבחינת "לפני עיוור לא תיתן מכשול"[9].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פלדמן, ד', דניאלי, י', חיימוביץ, ש' (2007), נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות בפתח המאה ה-21, משרד המשפטים, עמ' 31.
  2. ^ חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, החוק וכל סעיפיו, באתר נבו
  3. ^ 1 2 אתר הכנסת, מרכז המחקר והמידע (2008).
  4. ^ פלדמן, ד', שפר, נ', רופמן, ל' (2007), מצוינים בשטח: נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות, משרד המשפטים, עמ' 97.
  5. ^ עוז צמח, החוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות - וסנקציות בגין הפרתו באתר Lawguide - עורכי דין ומידע משפטי בישראל. ‏מרץ 2019
  6. ^ עמותת "בזכות", חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות.
  7. ^ משרד המשפטים, תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), תשע"ג-2013, נבו
  8. ^ פלדמן, ד', דניאלי, י', חיימוביץ, ש' (2007), נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות בפתח המאה ה-21, משרד המשפטים, הפרק "לי זה לא יקרה".
  9. ^ פלדמן, ד', דניאלי, י', חיימוביץ, ש' (2007),נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות בפתח המאה ה-21, ע' 405–406.