פתיחת התפריט הראשי

ניקולאי בוכארין

ניקולאי איוונוביץ בוכאריןרוסית: Никола́й Ива́нович Буха́рин;‏ 9 באוקטובר 1888 - 15 במרץ 1938) היה מהפכן ומדינאי סובייטי, מוותיקי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ומחשובי התאורטיקנים של המרקסיזם בה. הוצא להורג בהוראתו של סטלין.

ניקולאי בוכארין
Николай Иванович Бухарин
Nikolai Buharin.jpg
לידה 27 בספטמבר 1888 (יוליאני) עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 15 במרץ 1938 (בגיל 49)
ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Kommunarka shooting ground עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה גימנסיית מוסקבה הראשונה
אוניברסיטת מוסקבה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פוליטיקאי, כלכלן, פילוסוף, עיתונאי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד חבר פרלמנט באספה המכוננת הרוסית של 1918 עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג אנה לרינה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

פעילות פוליטית מוקדמתעריכה

בוכארין היה הבן השני במשפחה בה שני ההורים היו מורים. בשנת 1906, בגיל 18, הצטרף לסיעה הבולשביקית במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פועלי רוסיה (לימים המפלגה הקומוניסטית)[1], וכעבור שנה ארגן, יחד עם גריגורי סוקולניקוב, את ועידת הנוער המוסקבאית, אשר נחשבה לימים למבשרת הקומסומול. כעבור שנה נוספת היה לחבר בוועד המוסקבאי של המפלגה. בשנים 1907–1910 הוא למד באוניברסיטת מוסקבה, אך עיקר מעייניו היו לפעילות במפלגה[2]. בשנת 1911 נאסר ונשלח לגלות בארכנגלסק, אך נמלט לגרמניה, ומשם לאוסטרו-הונגריה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, גורש מאוסטרו-הונגריה לשווייץ, משם עקר ללונדון, סטוקהולם ואוסלו. באוקטובר 1916 השתקע בניו יורק, שם ערך, יחד עם טרוצקי ואלכסנדרה קולונטאי, את כתב-העת "עולם חדש" (Новый мир). במהלך גלותו זו הוא התעמק בתורה המרקסיסטית, פיתח על בסיסה את התאוריות שלו וכתב מספר חוברות (brochures).

לאחר מהפכת אוקטוברעריכה

במאי 1917 חזר לרוסיה עם המהפכה, נבחר לוועד המרכזי של המפלגה ונהיה לעורך הפראבדה. בתחילה נמנה עם הרדיקלים במפלגה וצידד בהמשך המלחמה כדי לקדם באופן מיידי מהפכה קומוניסטית כלל-עולמית, כנגד תומכי הסכם ברסט-ליטובסק, אך בראשית שנות ה-20 נעשה מתון יותר בדעותיו ותמך בנא"פ - "המדיניות הכלכלית החדשה" הליברלית-יחסית של לנין - ובפיתוח תעשייתי מתון שהיה מקובל על הסוחרים הזעיר-בורגנים והאיכרים. בשנת 1924 בוכארין נבחר לפוליטביורו, הגוף העליון של המפלגה ולכן גם של ברית המועצות כולה, ובשנת 1926 - ליושב-ראש הקומינטרן. באותה שנה בוכארין תמך בסטלין במאבקו כנגד "האופוזיציה משמאל" בדמות טרוצקי, זינובייב וקאמנייב, וטען כי יש לחדול מהמאמצים לעורר מהפכה כלל-עולמית ולהתרכז ב"בניית הסוציאליזם במדינה מסוימת" - גישה שאומצה במלואה על ידי סטלין.

חילוקי דעות עם סטליןעריכה

בשנת 1928 החלו להתגלע חילוקי דעות בין סטלין לבין בוכארין על רקע רצונו של סטלין להפסיק את ביצוע הנא"פ ולהאיץ את תהליכי המעבר למבנה סוציאליסטי של המשק הסובייטי. סטלין גרס כי יש להאיץ את תהליכי התיעוש ולבצע קולקטיביזציה ולבנות את הסוציאליזם בכוח; בוכארין חשש שהדבר יגרום אי-נחת לאיכרים ויגרום לירידה בתפוקה החקלאית (דבר שאכן קרה), והאמין שיש להכחיד את המשק הפרטי באמצעים כלכליים ומתמשכים ולא כוחניים. בוכארין תמך בהמשך הנא"פ וכינה, במאמרו "הערות הכלכלן"[3], את תוכניות התיעוש והקולקטיביזציה של סטלין (אשר נלקחו ממשנתו של טרוצקי) "הרפתקניות". באותה שנה דחה הפוליטביורו את דעותיו של בוכארין, וכינה את מחשבתו "הנטייה ימינה" (правый уклон); חודש לאחר מכן אישר הוועד המרכזי של המפלגה קביעה זו וכינה את בוכארין ואת תומכיו - ראש הממשלה ריקוב ויושב-ראש הסתדרות הפועלים המרכזית (ВЦСПС) טומסקי - "האופוזיציה מימין". כעבור חצי שנה נוספת, באפריל 1929, גמר הוועד המרכזי את "חיסול (разгром) קבוצתו של בוכארין", הדיח את בוכארין מתפקידו בקומינטרן ומעריכת ה"פראבדה", ובנובמבר אותה שנה הוא הודח מהפוליטביורו. תומכיו של בוכארין בקומינטרן גורשו ממנו והקימו את "האופוזיציה הקומוניסטית הבינלאומית".

בעקבות הדחתו מכל התפקידים הבכירים במנגנון המפלגתי, חזר בו בוכארין מדעותיו ואמירותיו ו"יישר קו" עם "הקו הכללי" של המפלגה, אך משרותיו לא הושבו לו. יתר על כן, בשנת 1934 הוא הועבר מתפקידו כחבר בוועד המרכזי של המפלגה והפך למועמד-לחבר בוועד המרכזי; מאידך גיסא, סטלין "חנן" אותו חלקית במנותו לראש העיתון "איזבסטיה", שם התמקד בוכארין בתעמולה אנטי-פשיסטית, ובהטילו עליו את כתיבתה של חוקה חדשה לברית המועצות, החוקה של שנת 1936, אשר הייתה, על הנייר, ליברלית בתחומים מסוימים כחופש הדיבור, אך למעשה לא יושמה כלל.

משפטי הראווה והוצאתו להורגעריכה

החוקה של בוכארין לא הגנה על כותבה: ב-1936, במשפט הראווה שלהם, קמנייב וזינובייב ("האופוזיציה משמאל") העידו כנגד בוכארין והאשימו אותו בחתירה תחת ברית המועצות. החקירה הפלילית כנגד בוכארין נסגרה אמנם, אך נפתחה שוב בראשית שנת 1937, במהלך משפט הראווה השני. בפברואר 1937 סולק בוכארין מהמפלגה, נאסר ונשפט במשפט הראווה השלישי כראש "האופוזיציה מימין" יחד עם ריקוב. הוא נמצא אשם והוצא להורג בירייה ב-15 במרץ 1938. רק ב-1988 בוטל גזר הדין, ובוכארין צורף בחזרה לאחר מותו למפלגה.[4] בספרו של ריצ'רד אוברי "הדיקטטורים" מציין ההיסטוריון שניקולאי בוכארין נחשב כמהפכן שיכול היה להתמודד על הנהגת המפלגה מול הרודן סטלין ואף לגבור עליו, ובכך להציל במידה ניכרת את תוצאות שלטונו המאיים של סטלין.

משפטו של בוכארין הכה בתדהמה את מפלגות השמאל בארץ ישראל ובמיוחד את מפ"ם. חיים גורי טען בראיון עמו כי חברי הקיבוצים של מפ"ם סירבו להאמין כי אלו הם פני הדברים בברית המועצות וכי יעקב חזן אף אמר באספה בבית אלפא כי רק למראית עין דנו אותם למוות, אבל למעשה יגלו אותם לסיביר וכשיסתדרו העניינים יחזירו את כולם[5].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Maynard Solomon, Marxism and art, Wayne State University Press, 1974, page 199
  2. ^ A biographical dictionary of dissenting economists, Edward Elgar Publishing, 2000, page 87
  3. ^ Н.И. Бухарин, ЗАМЕТКИ ЭКОНОМИСТА, 30 בספטמבר 1928
  4. ^ משה ז"ק, 'טיפת דמי על הדגל', מעריב, 18 בפברואר 1988
  5. ^ יעקב לזר, משורר הזמן, באתר "הדף הירוק", 31 ביולי 2008