פתיחת התפריט הראשי

נמס בגשם הוא שיר שכתב יעקב גלעד והלחין וביצע יהודה פוליקר. השיר נכלל באלבומו של פוליקר, "הילד שבך", שיצא לאור בשנת 1995.

נָמֵס בַּגֶּשֶׁם

"גשם יורד בחוץ, הוא לבד וקר לו.
בטלפון הציבורי שומע קול שמוכּר לו.
זאת אמא שלו מהבית,
אוטומטית, בקצרה:
שלום, תשאירו הודעה ואתקשר בחזרה.

זה דחוף לו נורא
אבל היא, מה היא יודעת?
היא רואה "פופוליטיקה"
והיא בקושי שומעת.
היא אמרה לו: אל תגור פה.
גם אבא שלו אמר.
אחד כמוך לא אצלנו,
לא ביקשנו עוף מוזר."

(הבית הראשון בשיר)

השיר נכתב בשנת 1995, על ידי יעקב גלעד, במהלך קשר רומנטי שניהל. השיר מתאר יחסי משפחה קשים, בעקבותיהם נוטש נער את בית הוריו ועובר לחיות ברחוב, בדמיון מסוים לסיפורו של בן זוגו באותה תקופה.

מילות השירעריכה

מוטיב הגשם מלווה את השיר לכל אורכו.

השיר בנוי כבלדה בת ארבעה בתים. הבית הראשון, נפתח במילים "גשם יורד בחוץ, הוא לבד וקר לו". הבית מתאר נער המתקשר מטלפון ציבורי ברחוב, אך הוריו אינם מרימים את השפופרת. בסוף הבית מוסברת הסיבה לנוכחותו של הנער מחוץ לבית, בגשם, ומתוארת שיחה שהתקיימה עמו:

"היא אמרה לו: אל תגור פה
גם אבא שלו אמר.
אחד כמוך לא אצלנו,
לא ביקשנו עוף מוזר."

הבית השני נפתח במילים "גשם בחוץ ממשיך עוד לרדת". הוא מתאר את מצבו של הנער בימים אלה - כשהוא ישן על ספסל בגן ציבורי, ונראה כי הוא מוכרז כנעדר. בסוף הבית מבוארת השתלשלות בריחתו מהבית, כאשר בהמשך לשיחתו האחרונה עם הוריו, הוא עוזב את הבית כנער דחוי המבייש את הוריו, ומשאיר מעטפה ובה המילים:

"אחד כמוני לא יגור פה
עדיף לגור במלונה."

הבית השלישי בשיר, נפתח במילים "נמס בגשם, עף ברוח". המושג "נמס" מתאר תכונה של חומר, אשר עקב שינויים בסביבה אינו יכול עוד להישאר במצב הקבוע שבו היה קודם, והוא עובר בהדרגה פירוק לחלקיקים ושינוי צורני, עד שאינו עוד חומר מוצק. גשם אינו אמור להמיס בני אדם. לכן, מהווה ביטוי זה תיאור קיצוני למצבו של הנער, שאינו עומד עוד במצב, והוא הולך ו"נמס", ומשתנה, בעוד הגשם, או המצב הקשה, ממשיך. בית זה קצר יותר מהבתים האחרים בשיר, ומשמש כפזמון חוזר.
הבית מסתיים במילים העשויות להעיד גם על אובדן אמונה:

"אם יש אלוהים פה
גם הוא היה קופא."

הבית הרביעי לא נפתח בתיאור הגשם, אלא במילים "השעה כבר מאוחרת". תיאור זה, המתאים גם מילולית לשעת הערב, עשוי לרמז גם על סוף הסיפור, ואולי על סופו הקָרֵב של הנער. בתחילת הבית הרביעי מתוארת ההתנהלות בבית ההורים: האם סיימה להתקלח ועטופה במגבת, האב הזמין סרט וידאו וארוחה, ואף נרדם מול "ערוץ המשפחה" בטלוויזיה. לכאורה תיאור של משפחה נורמטיבית.

בניגוד לתיאור משפחתי זה, ממשיך השיר לתאר את סופו הטרגי של הנער:

"גשם בחוץ והתנועה זוחלת
השליחים בדרך, שני שוטרים בדלת.
הם מצאו אותו קפוא, חשבו שהוא נרדם,
בקצה החשוך של העיר על שפת הים."

רקע לכתיבת השירעריכה

בשנת 2013 פורסם במסגרת סדרת הטלוויזיה משפחות, פרי יצירתם של תומר וברק היימן ששודרה בערוץ 8, הסיפור האישי שמאחורי כתיבת השיר, והתבררה זיקתו האישית של גלעד לנושא. גלעד היה בן זוגו של סער מעוז, הומו יליד הקיבוץ הדתי שדה אליהו. סיפורו כולל את יחסיו המורכבים עם משפחתו ואת היותו נשא של נגיף ה-HIV. במסגרת הסדרה תוארה ההיכרות האישית של גלעד עם מעוז, שהביאה אותו לכתיבת השיר. בסדרה מתגלה כי סיפורו של מעוז דומה במידה מסוימת לסיפור הנער עליו כתוב השיר, וכי חלק מהמשפטים בשיר, למשל המשפט "אחד כמוני לא יגור פה/ עדיף לגור במלונה" הן מילותיו של מעוז עצמו בעת שעזב את ביתו.

ביצועעריכה

 
נער שנפלט מביתו בארצות הברית

השיר יצא בסוף שנת 1995 במסגרת הוצאת אלבומו השישי, אלבום כפול, של יהודה פוליקר "הילד שבך".

בניגוד לשירים אחרים שהלחין יהודה פוליקר, מבוצעים כל בתי השיר, פרט לבית השלישי, כדיקלום. הבית השלישי מושר על ידי יהודה פליקר, אך דיקלום השיר נעשה על ידי המשורר יעקב גלעד עצמו, שפרט לשיר זה לא נהג להקליט עצמו בביצוע שירים.

השפעת השירעריכה

השיר, המתאר אירוע טרגי, הפך לאחד המייצגים של התופעה, בה דוחים הורים את ילדם עקב נטייתו המינית השונה[1]. ככזה, הוא צוטט בתיאורי מקרים דומים ובכתבות על הנושא.[2] בתחילת שנות האלפיים הומחז השיר והפך למחזמר, על ידי להקת "הכוכבים של איגי",[3] קבוצת התיאטרון של ארגון הנוער הגאה, בו תואר נער הומו הנזרק מבית הוריו.

בפיגוע הרצח בברנוער באוגוסט 2009, אירע מקרה דומה בעת שבני הנוער הפצועים, שחבריהם נרצחו, נדרשו להתמודד במקביל לפציעה גם עם חרדה מתגובת הוריהם וחבריהם לכיתה שלא ידעו על נטייתם המינית. חששם של חלק מהנערים היה מוצדק לאור תגובה קשה של חלק מההורים ובני המשפחות שסירבו להגיע בשלב הראשוני לסעוד את מיטת בנם[4], או לאפשר את חזרתו לבית הוריו.[5]

המראות הקשים הביאו בהמשך גם ליצירת הסרט נמס בגשם, שנקרא אף הוא על שם השיר.

ייצוג שנות התשעים בשירעריכה

בשיר ניתן למצוא ייצוגים שונים, הן תרבותיים והן טכנולוגיים, לשנות ה-90 של המאה ה-20 שבהן נכתב. על רקע העובדה כי השיר מצוטט ומוזכר מאז, לעיתים קרובות תוך התייחסות להומופוביה או לנוער עזוב, נושאים שהם אקטואליים גם כיום, בולט הפער בתחומים אחרים, בהם חל שינוי רב.

הנער בשיר מדבר ב"טלפון ציבורי", דרך התקשורת בתקופה בה השימוש בטלפונים סלולריים היה יקר מאוד ופחות שכיח. הוא שומע את קולה של אימו ב"מזכירה אלקטרונית". שם זה נזנח לימים, כיוון שאינו תקין פוליטית, והמכשיר כונה "משיבון". לימים הפכה טכנולוגיית תא קולי לחלק מובנה מהרשת, והשימוש במכשיר הפיזי משיבון הפך לנדיר. אזכור נוסף של התקופה יש בציון התוכנית פופוליטיקה, מראשונות תוכניות ה"טוק שאו" הפוליטי בעברית בארץ, שהייתה בעלת רייטינג גבוה. שידור התוכנית הסתיים בשנת 1998.

הנער בשיר משאיר מעטפה על השולחן בחדר ובה מכתב שהוא כותב להוריו. בשנות התשעים, כשהטלפונים הסלולריים היו בתחילת דרכם, שליחת מסרוני SMS עלתה כסף, ואילו אפליקציות לשליחת הודעות, כגון ווטסאפ לא היו קיימות כלל, מאחר שמכשירי סמרטפון עוד לא היו קיימים. בהתאם לכך, באותה תקופה הייתה השארת מכתב, דרך תקשורת זמינה ומקובלת.

בהמשך השיר מוזכר כי האב הזמין "וידאו". מכשירי וידאו היו הדרך העיקרית לצפייה בסרטים בבית. המכשיר הפך לפופולרי מאוד בתחילת שנות ה-80 והמשיך להצליח עד סוף שנות ה-90. השימוש במכשיר הווידאו הלך והצטמצם מתחילת המאה ה-21, עקב המעבר לטכנולוגיות חלופיות בכלל, ובפרט DVD.

על רקע הייצוג התרבותי והטכנולוגי של שנות התשעים בשיר, ניכר הפער בין התחום הטכנולוגי, שעבר שינוי רב ומשמעותי[6]; לבין היחס השלילי כלפי השונה, וההומופוביה בפרט, הקיים גם כיום במקרים רבים[7].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "השיר שלנו: 12 שירים ישראלים שהפכו לפסקול של הקהילה הגאה". mako. 16 במרץ 2018. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  2. ^ לדוגמה:
  3. ^ לדף הלהקה באתר gogay
  4. ^ אורית נבון, היי גיי, איפה אמא שלך?, באתר mako,‏ 5 באוגוסט 2009, על תגובת הורים לפציעת ילדם בפיגוע בבר נוער
  5. ^ נועה קושרק, הפיגוע בבר נוער: "התקשרתי לאבא וסיפרתי שנפצעתי, הוא אמר: סוטה, חבל שאתה לא מת", באתר הארץ, 1 בדצמבר 2009
  6. ^ אודי יוגב, טכנולוגיות שעברו מן העולם, ynet‏, 23.01.2015
  7. ^ לדוגמה - הילה ויסברג, "הומופוביה קיימת גם במקומות שבהם לא היית מצפה למצוא אותה - כמו בהיי־טק", דה-מרקר 29.08.2014, ועוד
  8. ^ "מוזיקה ישראלית" - ערוץ מוזיקה "חוקית" ב"יו טיוב", של חברות התקליטים אנ.אמ.סי והד-ארצי, להצגת שיריהן. הזכויות שמורות לחברות ולמבצעים