נתן הבר

צייר ישראלי

נתן הֵבֵּר (1902 – אפריל 1975) היה צייר ישראלי, יליד פולין. עבודותיו משתייכות לציור הנאיבי.

נתן הבר
נתן הבר
נתן הבר
לידה 1902
זלוצ'וב
פטירה 1975 (בגיל 73 בערך)
לאום ישראלי
תחום יצירה ציור
זרם באמנות אמנות נאיבית
ציורו של נתן הבר, "דמויות"
ציורו של נתן הבר, "יום העצמאות"

ביוגרפיה

עריכה

נתן הבר נולד בזלוצ'וב (באותה עת בפולין, כיום באוקראינה) ב-1902 למשפחה דתית שעסקה בשחיטה. עלה לארץ ישראל ב-1936 עם אשתו וילדיו והשתקע חיפה, שם הקים אטליז לעופות והתפרנס ממנו. לאחר יציאתו לגמלאות, במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20, החל לצייר להנאתו ציורים מחיי משפחתו בפולין וציורים של דימויים מהמסורת היהודית. בשלב מסוים ביקש מגרשון קניספל לחוות דעה על ציוריו והלה הביא לגילויו על ידי גלריות ומוזיאונים.[1]

נושאים וסגנון

עריכה

הבר צייר נושאים הקשורים לעיירה היהודית בגולה וגם לחיים בישראל. נושאיו כוללים את ההווי היהודי, החגים: יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, את החתונה היהודית, בית המדרש, בית הכנסת ונושאים אחרים הקשורים לאורח החיים היהודי. בישראל תיאר נושאים כמו יום העצמאות, "מפגש השלום" בין יהודים וערבים" ו"בית ספר חקלאי דתי".

ציוריו הם ציורי שמן ומצטיינים בצבעים כהים. הוא משתייך לזרם הנאיבי ונחשב לאחד מהציירים הבולטים בישראל בזרם זה.[2][3] מרים טל משייכת את סגנונו לפרימיטיביזם (הגדרה הנתמכת גם על ידי קניספל).[4] היא כותבת: "הסטיליזאציה שלו מרובעת תמיד, לבתים ולדמויות יש תמיד אותו המראה: הדמויות הן לעיתים זהות והבר מארגן אותן להפליא. האווירה עניינית ויש בה חיים אינטנסיביים.".[5] רחל אנגל כותבת: "נתן הבר ... שובה־לב במקוריות הקומפוזיציות. מומנט החזרה הוא בעיקר המשווה להן את חנן.".[6]

כשנה לאחר מותו, כתב מבקר האמנות יגאל צלמונה: "הבר מתאר את זכרונות נעוריו ב"שטעטל", את מנהגי החגים, את התכונה בערב שבת, את חיי היום־יום של העיירה — בהומור עממי ובאהבה רבה, הוא מנציח את העולם האבוד הזה. זהו תיעוד ישיר ויעיל בהרבה ממבול תמונות השמאלץ המתרפק אל העבר של "הציור היהודי" העובר לסוחר. ... . דרך התיאור מזכירה את ציורי ימי־הביניים; ההעמדה הפרונטאלית למשל, אי ציור הדמויות החשובות לצייר כשהן גדולות מן האחרות אף שאין לכך הצדקה פרספקטיבית. ההצדקה של ייצוג כל פרט היא הבעתית. מן המתח בין הרצון לתאר (המתבטא בחוסר היכולת לתאר נכון) לבין ההבעה הישירה, הנאיווית, בין " תשומת הלב העניינית לפרטים זעירים המתוארים "כמו בחיים" ללא הבלטה לבין העיוותים לצורכי יעילות הסיפור או מכורח הזיכרון המסנן, המבליט פרטים ומחניק אחרים — צומחת האמנות.".[2]

תערוכות

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה