פתיחת התפריט הראשי

מוזיאון תל אביב לאמנות הוא אחד ממוזיאוני האמנות החשובים בישראל. המוזיאון פועל בלב מטרופולין גוש דן ומהווה מאז הקמתו ב-1932 ועד היום מוסד אמנות ותרבות מרכזי בארץ. 

מוזיאון תל אביב לאמנות
TelAvivMuesumOfArt.svg
מוזיאון תל אביב לאומנות
מידע
סוג מוזיאון לאמנות
אדריכל דן איתן ויצחק ישר
שנת ההקמה 1932
תאריך פתיחה רשמי 2 באפריל 1932
מיקום תל־אביב–יפו, ישראל
כתובת שד' שאול המלך 27, תל אביב-יפו
מנהל טניה כהן-עוזיאלי
אוצר ראשי דורון רבינא
קואורדינטות 32°04′39″N 34°47′13″E / 32.077441666667°N 34.786847222222°E / 32.077441666667; 34.786847222222
אתר המוזיאון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המוזיאון מתמקד בתחומים של אמנות מודרנית ועכשווית. בבעלותו אוסף לאמנות ישראלית מהגדולים בעולם ואוספים לאמנות מודרנית, רישום והדפס, אמנות עכשווית, צילום, עיצוב ואדריכלות ואוסף לאמנות אירופאית מהמאה ה-16 עד המאה ה-19. בשבעת האוספים ניתן למצוא, בין השאר, יצירות של האמנים פטר פאול רובנס, מאוריצי גוטליב, ג'יימס אנסור, אלכסנדר ארכיפנקו, פבלו פיקאסו, מארק שאגאל, נחום גוטמן, אריה ארוך, פרנסיס בייקון, לאה ניקל, אביבה אורי, משה קופפרמן, מיכה בר-עם, יעקב קאופמן, מיכל נאמן, אניש קאפור, עדי נס וסיגלית לנדאו.

המוזיאון ממוקם באזור הצפוני של מרכז העיר תל אביב-יפו ומשתרע על פני ארבעה בניינים: הבניין הראשי והבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר ממוקמים בשדרות שאול המלך בסמוך לבתי המשפט, ספריית בית אריאלה והמשכן לאמנויות הבמה. מבנה נוסף של המוזיאון, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות עכשווית, שוכן לצד היכל התרבות ותיאטרון הבימה ברחוב תרס"ט. סדנאות האמנות של אגף החינוך פועלות במרכז יוסף ורבקה מאירהוף לחינוך לאמנות שברחוב דובנוב.

הסמליל הישן של המוזיאון

משכנו הראשון של המוזיאון היה ב"בית דיזנגוף", ביתו הפרטי של מאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון של תל אביב, אשר יזם וייסד את הקמת המוזיאון. בשנת 1948 נערך בבית דיזנגוף טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות
מראה כללי בתצוגת קבע של אמנות בת זמננו, 12/07
חזית בניין המוזיאון עם רחבת המוזיאון (שתוכננה בניפרד על ידי האדריכל יעקב רכטר)

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

תהליך הקמת המוזיאוןעריכה

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 חוותה תל אביב פריחה כלכלית ותרבותית ומרכז הפעילות האמנותית ביישוב העברי עבר מירושלים אליה.[1] בהיעדר חלל תצוגה קבוע פנו מספר אמנים לראש העירייה מאיר דיזנגוף, בבקשה לפעול למען הקמת מוזיאון בתל אביב.[2] מ-1930 ועד פתיחת המוזיאון ב-1932 קידם דיזנגוף את היוזמה בדרכים שונות: הוא הקים ועד זמני בישראל שהיה אחראי על יישום הרעיון בראשותו של חיים נחמן ביאליק; פעל להקמת ועדים מקומיים בקהילות היהודיות בחו"ל לגיוס כספים ותרומה של יצירות אמנות; וכן קבע קווים מנחים לפיתוח האוסף של המוזיאון העתידי.[3] כך הציג דיזנגוף את חזונו:

כשתל אביב קיבלה פיקדון של עיר בנויה עם סיכויים לקריה גדולה ייחודית, עם נטייה להיות מרכז היהדות המודרנית של הארץ ושל התפוצות, החילונו להרגיש את הצורך בפיתוח היופי וכל האמנויות התלויות בו. הוברר לנו שאי-אפשר לבנות בתים, לסלול רחובות ולשכלל עיר מבלי שנדאג לאסתטיקה ולהרמוניה, ומבלי לפתח בתוך האוכלוסייה את הטעם הטוב לכל יצירת אנוש. תחת לחץ ההשקפה הזו נוסד מוזיאון תל אביב

תמי כץ-פרימן, "יסוד מוזיאון תל אביב", שנתון מוזיאון תל אביב מס' 1, 1982, עמ' 9.

אירוע חנוכת המוזיאון נערך ב-2 באפריל 1932 בהשתתפות מכובדים רבים וביניהם מושל המחוז הבריטי רוברט אדוארד הרולד קרוסבי, שהתייחס בנאומו להקמת המוזיאון כביטוי לחשיבותה של העיר תל אביב בתרבות המקומית ובתרבות היהודית שבתפוצות.[4]

לרגל הפתיחה הוצג מבחר יצירות מהאוסף, תערוכה של אמנים ארץ-ישראליים והעתקי פסלים ידועים של דמויות תנכ"יות.

בית דיזנגוף (1932- 1971)עריכה

  ערך מורחב – בית דיזנגוף

המוזיאון החל לפעול ב"בית דיזנגוף" שבשדרות רוטשילד 16. בניין זה הוקם ב-1918 כבית המגורים הפרטי של מאיר דיזנגוף ורעייתו צינה. למבנה המקורי החד-קומתי נוספה קומה שנייה ב-1920 ובין השנים 1930 ל-1931 הותאם המבנה לצרכיו של המוזיאון העתידי על ידי אדריכל העיר דב הרשקוביץ. השינויים כללו בניית קומה שלישית והוספת חדרים פרטיים על הגג, אליהם העתיק דיזנגוף את מגוריו. לאחר פתיחת המוזיאון נערכו בבניין התאמות נוספות שהותירו אותו בתערובת צורמת של סגנונות אדריכליים.[5]

עם כניסתו לתפקיד ב-1933 הזמין מנהל המוזיאון קרל שוורץ את האדריכל קרל רובין לביצוע תיקונים במבנה. תיקונים אלה התבצעו בין 1935 ל-1936 ובמהלכם הורחב שטח התצוגה של המוזיאון. במסגרת השיפוצים עיצב רובין את החזית ברוח הסגנון הבינלאומי, סגנון אדריכלי שאומץ בבניה שהתבצעה ברחבי תל אביב בהשפעתו של מהנדס העיר יעקב בן-סירה. עיצוב החזית היה השינוי המשמעותי ביותר בבניין והוא העניק לו מראה שלם ואחיד. המוזיאון נפתח מחדש ב-23 בפברואר 1936 בטקס חגיגי בחסות הנציב העליון שנשא דברים בשבח הפעולות הנמרצות של דיזנגוף למען הקמת המוזיאון.[6] בספטמבר 1936 נפטר דיזנגוף. בצוואתו הועיד את הבית לשמש מוזיאון והורה על ייסודה של קרן לתמיכה כספית בתפקוד המוסד.

בשנת 1959, עם פתיחתו של ביתן הלנה רובינשטיין, עברה רוב הפעילות של המוסד אל הביתן, אך גם ב"בית דיזנגוף" המשיכו להציג תערוכות. לאחר הקמת מבנה המוזיאון בשדרות שאול המלך ב-1971 עברה הפעילות כולה אל הבניין החדש, כשהביתן מתפקד כאגף עצמאי נוסף. בעקבות כך, חדל בהדרגה "בית דיזנגוף" מלשמש מוזיאון לאמנות.

בשנת 1938 הוקמה ספריית האמנות של המוזיאון ובה כ-50,000 ספרים, כ-140 כתבי-עת וכ-7,000 צילומים. הספרייה פועלת במבנה המרכזי של המוזיאון. לצד המבנה פועל גם גן פסלים, ובשנים האחרונות הורחבו שטחי התצוגה במוזיאון והוצגו גלריות חדשות באגף חדש שבצדו המערבי.

התרחבות המוזיאון הביאה להתפתחות פעילותו, לעלייה ברמתן ובהיקפן של תערוכותיו ולפעילות תרבותית מקיפה, הכוללת אירועי מוזיקה קלאסית, ג'אז, קולנוע, סדרות הרצאות, הצגות ילדים ועוד.

הכרזת העצמאות של מדינת ישראלעריכה

ב-14 במאי 1948 התקיים בגלריה המרכזית של "בית דיזנגוף" טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ההכרזה התקיימה במהלך ישיבה של מועצת העם בנוכחות 350 מוזמנים. במהלך האירוע החגיגי התקבץ קהל רחב מחוץ למוזיאון והאזין לקולות באמצעות רמקולים שהוצבו מחוץ למבנה. כך דווח על ההכנות לטקס בעיתון מיוחד שיצא לאור לרגל המאורע ההיסטורי:

על תכלת לבן. [...] על קיר המזרח תלויות תמונות של אמנים יהודים והתמונות הללו מסמלות את הקשר בין הגולה והארץ. מזעזעת תמונתו של מינקובסקי על פרעות בגולה. מרהיבה בצבעיה תמונתו של מרק שגל של יהודי, המחזיק במסירות וחיבה ספר תורה. איזראעלס מדגים את ההוי היהודי של טוהר ושמחה ב"חתונה יהודית". כמו כן מוצגות תמונותיהם של ליברמן, לסר אורי, מקס בנד ומייסדי "בצלאל" בירושלים בוריס שץ ושמואל הירשברג. תערוכה זו של אמנות, מן האוסף של מוזיאון ת"א, מוסיפה גיוון חגיגי

טקס ההכרזה ההיסטורית, יום המדינה: עתון משותף של עתוני ישראל, 14 במאי 1948.

כיום משמש "בית דיזנגוף" משכן למוזיאון העצמאות ובמרכזו שחזור של האולם בו נערך טקס ההכרזה.

 
מוזיאון תל אביב לאמנות, דצמבר 2013. ציור קיר של רוי ליכטנשטיין.

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות עכשווית (1959- היום)עריכה

  ערך מורחב – ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו

התפתחות המוזיאון וביסוס מעמדו בקרב תושבי העיר יצרו דרישה למבנה שיענה באופן מקיף על הצרכים החדשים של המוסד. בתחילת שנות ה-40 הוחלט להקים מבנה ייעודי בשטח שנמצא בפינת הרחובות דיזנגוף-תרס"ט. קרקע זו הוקצתה על ידי העירייה עוד בסוף שנות ה-20 ל"כיכר התרבות" של העיר וכללה גם את היכל התרבות ותיאטרון הבימה. ב-1946 הוכרזה תחרות לתכנון המתחם כולו. ההצעה שנבחרה הייתה זו של האדריכלים זאב רכטר ודב כרמי והם מסרו את התכנון הדו-שלבי של המוזיאון לשני בניהם, ממשיכי דרכם במקצוע, יעקב רכטר ורם כרמי. רכטר היה אמון על השלב הראשון בו נבנה אחד האגפים כהשלמה לפעילות המוזיאלית ב"בית דיזנגוף". כרמי היה אחראי על הרחבת האגף וסיום המבנה שהתעתד להכיל את עבודת המוזיאון על כל ענפיה.

מימוש השלב הראשון התאפשר הודות לתרומתה של אשת העסקים הלנה רובינשטיין. באמצע שנות ה-50 פנו אל רובינשטיין מנהל המוזיאון אויגן קולב, ראש עיריית תל אביב חיים לבנון והקרן האמריקאית למוסדות ישראל. רובינשטיין נענתה לבקשה והעניקה תרומה למימון הקמתו של ביתן, שיקרא על שמה, כאגף במוזיאון העתידי.

תכנון המוזיאון, ובכללו הביתן, שיקף מגמות בינלאומיות עכשוויות שעסקו בתפקידו של מבנה המוזיאון ביצירת חווית הצפייה בתערוכות. ברוח זו תוכננו אולמות התצוגה בתוכנית פתוחה וגמישה שאינה מגבילה את המבקר למסלול צפייה יחיד.[7] עם פתיחת הביתן היה גודלו כ-1200 מ"ר ועלותו הסתכמה ב-400,000 לא"י.[8]

חנוכת המבנה התקיימה ב-22 בינואר 1959 בטקס רב משתתפים בו נכחו, בין השאר, גב' הלנה רובינשטיין ומנהל משרד החינוך והתרבות, משה אבידור.[8] בחוברת שהופקה לרגל האירוע מצורפים דברי ברכה מאת גולדה מאיר ופנחס ספיר - שרת החוץ ושר המסחר והתעשייה בשעתו - מנהל המטרופוליטן, מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ומושל מדינת ניו יורק. לכבוד הפתיחה הציג קולב מבחר יצירות מאוסף המוזיאון בתערוכה שזכתה לשבחים רבים בשם "המוזיאון מציג את עצמו".[9]

ב-1962 לאחר שהושלמה עבודת התכנון של המוזיאון כולו, הוחלט שלא להתקדם בבנייה באותו אתר ולהקים את המוזיאון בשדרות שאול המלך. בין הסיבות להחלטה זו היו טענת העירייה כי השטח המקורי קטן מידי עבור המוזיאון המרכזי של העיר ומחלוקת ציבורית שהתעוררה בעקבות עקירתם המיועדת של עצי שקמה עתיקים הנטועים באתר. העירייה החליטה על שימור העצים ובעזרת תרומה הוקם במקום גן יעקב בתכנונו של יעקב רכטר. בעקבות כך, הפך ביתן הלנה רובינשטיין למבנה עצמאי ובשיפוץ יסודי שנערך ב-1964 הוא הותאם לייעודו החדש. עד שנת 1971 היה ביתן הלנה רובינשטיין מקום התצוגה העיקרי של המוזיאון וכיום הוא מתפקד כאגף נוסף ונפרד של מבני המוזיאון בשדרות שאול המלך.

במרץ 2019 התפרסמה הודעה כי ייחל תהליך של שיפוץ וחידוש הביתן הודות לתרומה בסך 5 מיליון דולר שהתקבלה מטעם קרן משפחת אייל ומרלין עופר. בעקבות התרומה יוסב שם הביתן ל"בניין אייל עופר לאמנות", אך גם תרומתה של קרן הלנה רובינשטיין בעבר תזכה להנצחה. על השיפוץ יופקד האדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב רכטר. ההערכה היא כי התכנון והביצוע ימשכו כשלוש שנים.[10].

הבניין המרכזי בשדרות שאול המלך (1971- היום)עריכה

לאחר ביטול עבודות הבנייה בשדרות תרס"ט היה צורך בשטח חלופי שיענה על הדרישות של הקמת מוזיאון גדול, קבוע ומרכזי בעיר. הקרקע שנבחרה למבנה החדש הייתה שייכת בעבר למושבה הטמפלרית שרונה ותהליך רכישתה על ידי עיריית תל אביב הסתיים רק בשנות ה-60. המתחם יועד במקור למשרדי הממשלה, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל והאתר הפך למרכז של מוסדות תרבות בו ממוקמים גם התיאטרון הקאמרי, האופרה הישראלית וספריית בית אריאלה.

בשנת 1964 הוכרזה תחרות בשני סבבים לתכנון המבנה. חבר השופטים הורכב מנציגי המוזיאון, מהנדס העיר, אישי ציבור, אדריכלים מקומיים - ביניהם ורנר יוסף ויטקובר ונחום זולוטוב - כשבראשם עמד האדריכל וההיסטוריון ברונו צבי. צבי הדגיש את החשיבות שהמבנה המוזיאולי העתידי ישלב גמישות ופונקציונאליות מרבית עם תחושת קבע, אך גם יהווה יצירת אמנות בפני עצמה.[11] בפרס הראשון זכתה תוכניתם של דן איתן ויצחק ישר.

בלב התוכנית של איתן וישר ניצבות ארבע גלריות גדולות ופתוחות - 800 מ"ר כל אחת - המקיפות חלל מרכזי גבוה שנועד לטקסי פתיחת תערוכות. מהאולם הראשי ניתן לצפות בגלריות ובחלקי הבניין הנוספים וכך גם מהרמפות המובילות ומחברות בין החללים השונים.[12] תוכנית זו הולמת את עקרונות התכנון הקורבוזיאני ומבנה הבטון המוזיאלי שייך לזרם הברוטליסטי של האדריכלות המודרנית.[13] לאחר ההקמה הביע מנהל המוזיאון חיים גמזו את שביעות רצונו מהמבנה לא רק משום יופיו אלא בעיקר בזכות הפונקציונאליות שלו.[14] תכנונו זיכה את איתן וישר בפרס רכטר.

חנוכת המבנה החדש נערכה ב-19 באפריל 1971 בנוכחות נשיא המדינה זלמן שזר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החוץ אבא אבן וראש עיריית תל אביב יהושע רבינוביץ. לכבוד האירוע התקיים קונצרט גאלה בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין ובחוברת חגיגית שהופקה לרגל המאורע מופיעים דברי ברכה מראשי ערים ברחבי המדינה. בארבע הגלריות המרכזיות הוצגו תערוכות הפתיחה: באחת הוצגה אמנות ישראלית, בשנייה פסלים ורישומים של ז'אק ליפשיץ, תערוכה שלישית הציגה ציורים של אמנים צרפתיים בולטים במאה ה-20 והתערוכה הרביעית עסקה בקשר שבין אמנות ומדע.[15]

מאז הקמתו של המבנה ולאורך השנים נערכו בו שינויים, גם הם על ידי איתן וישר. התוספת הבולטת ביותר, האגף ע"ש מרק ריץ' וגבריאלה ריץ', תוכננה בצורה של קובייה שקופה הפונה כלפי הרחוב באופן המנוגד לחומריות של אולם המרכזי האטום למבט מבחוץ. היא כללה שתי גלריות חדשות, שתי קומות מחסנים, גן פסלים, קפטריה וחניון. הרחבה זו של המבנה בוצעה בין 1995 ל-1999 והיא סימנה מסלול תנועה חדש שהושלם, שנים אחר כך, עם בנייתו של אגף נוסף בשטח שממערב למבנה המרכזי.[16]

מרכז יוסף ורבקה מאירהוף לחינוך לאמנות (1987- היום)עריכה

  ערך מורחב – מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות

בשנת 1987 החכירה עיריית תל אביב למוזיאון מבנה בית ספר ריק ברחוב דובנוב על מנת שישמש באופן זמני את סדנאות האמנות שהפעילה מחלקת החינוך של המוסד. משנת 1971 ועד אותה שנה פעלו הסדנאות בצמוד למערך ההדרכה של המחלקה בביתן הלנה רובינשטיין. לקראת המעבר, ערך דן איתן שינויים קלים במבנה שנועדו להתאים את הבניין באופן חלקי לצורכי סדנאות היצירה וזאת עד למשכן קבע.

לאחר כעשור של פעילות בבית הספר עבר המבנה שיפוץ מקיף בהתאם לתוכנית שהזמין המוזיאון מקבוצת האדריכלים "תו" ובתוך כך הורחב הבניין בכ-700 מ"ר. התוכנית של "תו" נדרשה לפתור מחסור בחללי עבודה גדולים, סטודיות קטנים, מקומות לתצוגה מסודרת של עבודות התלמידים ומקומות למפגש חברתי בתוך ומחוץ למבנה. חידוש המבנה התאפשר הודות לתרומתו של ג'וזף מאירהוף והמרכז שניפתח מחדש ב-1996 נקרא על שמו.

כיום משמש המרכז מסגרת העשרה של חינוך בלתי פורמלי המיועדת לכל הגילאים ומציעה סדנאות יצירה במגוון תחומים: ציור, רישום, פיסול, קדרות, הדפס, איור וקומיקס, וידאו ומולטימדיה. בסדנאות פועלת גם מגמת האמנות של תיכון עירוני א' לאמנויות השוכן בסמוך למרכז וזאת מאז 1988 וביוזמת ראש העירייה שלמה להט. מורי המרכז הם אמנים פעילים והשיעורים משלבים התנסות מעשית לצד סיורים בתערוכות המוזיאון.

בינואר 2015 התקבלה הוראה מעיריית תל אביב-יפו לסגירת המרכז, מבלי שימצא מיקום חלופי למוסד. לאחר מאבק ציבורי, חזרה בה העירייה מהחלטתה.

הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר (2011- היום)עריכה

 
מראה באירוע פתיחת התערוכות באגף החדש, 1 בנובמבר 2011. הפסל המרכז החדר הוא כבשי הנגב

באמצע שנות ה-90 החלו להירקם תוכניות ראשונות להקמת בניין חדש בצמוד למבנה הקיים בשדרות שאול המלך. בתקופה זו ניכר כבר הצורך בחללים נוספים לתצוגה ולפעילות הציבורית והתרבותית שהתרחשה במוסד. השטח שיועד להקמת המבנה נמצא ממערב לבניין המרכזי וב-2002 הוכרזה תחרות דו-שלבית לתכנון הבניין הנוסף. צוות השופטים הורכב ממנהל המוזיאון מרדכי עומר, אוצרת המוזיאון לאדריכלות ועיצוב מאירה יגיד-חיימוביץ, התורמים הרטה ופול עמיר, האדריכל והחוקר רוברט אוקסמן, היסטוריון האדריכלות יהודה ספרן, האדריכלים משה ספדיה ויעקב גרובמן ומהנדס העיר דני קייזר. נוכח קושי השופטים לבחור זוכה הוסיפו לתחרות שלב שלישי ובו זכתה תוכניתו של האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן. לאחר זכייתו צירף סקוט כהן לפרויקט את האדריכל הישראלי עמית נמליך ומינה אותו לאדריכל האחראי במהלך החלק התכנוני בקיימברידג' ולאדריכל מקומי מלווה לתיאום תהליך הבניה בישראל.

הקמת הבניין התאפשרה הודות למבצע גיוס כספים שהניב תרומות רבות. המרכזית מבניהן הייתה תרומה שהתקבלה בשנת 2007 מהרטה ופול עמיר בסך 10 מיליון דולר.[17] לתרומה של הזוג עמיר קדמה הצעתו של סמי עופר על סך 20 מיליון דולר, אך עופר נסוג מההצעה בעקבות מחלוקת ציבורית שהתעוררה לנגד התנייתו את התרומה בשינוי שם המוזיאון על שמו ועל שם רעייתו.[18]

הבניין שתכנן סקוט כהן הוא בעל שש גלריות המקיפות בסיבוב לולייני ואנכי אטריום בגובה של 27 מטרים שתקרתו שקופה. בשעות היום, אור מאיר את הקירות הלבנים האלכסונים של החלל המרכזי הגבוה והחזרי האור יוצרים תחושה של נפילה לעומקו של המבנה. בשעות החשיכה יוצרת התאורה המלאכותית תחושה דומה. מסיבה זו מכונה החלל "מפל האור". בניגוד לחלל הפנימי האנכי, נראה הבניין מבחוץ אופקי ורחב. חזיתו עשויה לוחות בטון שמשתלבים בסגנון הבנייה ההיסטורי של תל אביב ומתייחסים למאפיינים הברוטליסטים של המבנה המרכזי, אולם ההצבה הזוויתית והמורכבת של הלוחות השטוחים היא תוצר של אדריכלות דיגיטלית עכשווית.[19] הבניין החדש הכפיל את שטח התצוגה של המוזיאון ועלות הקמתו הסתכמה בכ-225 מיליון ש"ח, כשעיקרה (140 מיליון ש"ח) מומן מתרומות והיתר (85 מיליון ש"ח) מומן על ידי עיריית ת"א.

אירוע חנוכת הבניין החדש נערך ב-30 באוקטובר 2011 בהשתתפות למעלה מ-2,000 מוזמנים, בהם נשיא המדינה שמעון פרס, ראש העירייה רון חולדאי ושרת התרבות והספורט לימור לבנת. פרס וחולדאי הזכירו בנאומיהם את מרדכי עומר, המנכ"ל והאוצר הראשי של המוזיאון, אשר יזם וקידם את הקמת הבניין אך נפטר ביוני באותה שנה ולא זכה לקחת חלק בהשקת האגף החדש. את החלק האומנותי בטקס ביצע ההרכב הישראלי TYP והופעתו כללה קטעי וידאו ארט שהוקרנו על המבנה.[20] מערב הפתיחה ובמהלך החודשים שאחריו הוצגו בגלריות המבנה שמונה תערוכות: בשלוש תערוכות מאוספי המוזיאון הוצגו הדפסים ורישומים, צילום ישראלי ותצוגת קבע של האוסף הישראלי בשם "המוזיאון מציג את עצמו" - מחווה לשמה של תערוכת הפתיחה בביתן הלנה רובינשטיין. תערוכה קבוצתית נוספת הוקדשה לאדריכלות חמשת המבנים בהם שכן המוזיאון מאז הקמתו. בשלוש תערוכות יחיד הוצגה עבודתם של אנסלם קיפר, חנן דה-לנגה, ויעקב קאופמן. התערוכה השמינית הוקדשה לזכרו של מרדכי עומר.

מנהלי המוזיאוןעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אלחנני, אבא, "מוזיאון תל אביב: סימפוזיון", תווי 10, 1972, עמ' 18- 31.
  • אלמוס, חנה, יעל בורוביץ ומירה כספי, הרפתקה במוזיאון, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1983.
  • בלס, גילה (עורכת), ד"ר חיים גמזו: ביקורות אמנות, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006.
  • בר אור, גליה (עורכת), אויגן קולב: בניין תרבות בארץ ישראל, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003.
  • גורלניק, נחמה (עורכת), אוסף מיזנה-בלומנטל, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1994.
  • גורלניק, נחמה (עורכת), אוסף סימון ומרי יגלום, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1995.
  • גורלניק, נחמה (עורכת), מון גוך לפיקאסו: אוסף משה ושרה מאייר, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1995.
  • גינתון, אלן, המוזיאון מציג את עצמו II: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2015.
  • גרובמן, יאשה ואריאל בלונדר (עורכים), חמישה רגעים: מסלולים באדריכלות של מוזיאון תל אביב, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011.
  • דונר, בתיה, מאוסף פרמן למוזיאון תל אביב: 1920 – 1932, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2002.
  • יגיד-חיימוביץ, מאירה (עורכת), בניין חדש מוזיאון תל אביב לאמנות: תחרות אדריכלים ע"ש הרטה ופול עמיר, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004.
  • יפעת, דורית (עורכת), אוסף הלן וזיגפריד וולוך: פיסול מודרני, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1997.
  • סמירה, רז, "מוזיאון תל אביב לאמנות מתארח בברלין", טרמינל 54, 2015, עמ' 20- 21.
  • עומר, מרדכי (עורך), אוסף סוזאן ואנטון רולנד-רוזנברג, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996.
  • עומר, מרדכי ואלן גינתון (עורכים), המוזיאון מציג את עצמו : אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011.
  • פישר, יונה, "על המוזיאון ואמני תל אביב בשנות השלושים", שנתון מוזיאון תל אביב 2-3, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1984.
  • קול-ענבר, יהודית, תולדות המוזיאונים בארץ עד קום המדינה כביטוי לחזון הציוני, ח"מ: חמו"ל, 1992.
  • רוזנויין, אודי, "התרחבות מוזיאון תל אביב לאמנות", במוזיאון 9, 1994, עמ' 18- 19.
  • שוץ, חנה (עורכת), קרל שוורץ וראשיתו של מוזיאון תל אביב, 1933 – 1947, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010.
  • Landau, Suzanne, Tama Box : Tel Aviv Museum of Art, Tel Aviv: Tel Aviv Museum of Art, 2015.
  • Samira, Raz (editor), Tel Aviv Museum of Art Visits Berlin: Modern and Contemporary Art, Munich: Prestel, 2015.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תמי כץ-פרימן, "יסוד מוזיאון תל אביב", שנתון מוזיאון תל אביב מס' 1, 1982, עמ' 9.
  2. ^ יצחק כץ, "במחיצתו של מאיר דיזנגוף". שנתון מוזיאון תל אביב מס' 1, 1982, עמ' 47- 51.
  3. ^ תמי כץ-פרימן. "יסוד מוזיאון תל אביב", שנתון מוזיאון תל אביב מס' 1, 1982, עמ' 9- 11.
  4. ^ מהדברים בפתיחת מוזיאון ת"א, דבר, 8 באפריל 1932; בתל אביב: פתיחת המוזיאום בת"א, דאר היום, 3 באפריל 1932.
  5. ^ תמי כץ-פרימן, "יסוד מוזיאון תל אביב", שנתון מוזיאון תל אביב מס' 1, 1982, עמ' 38.
  6. ^ הנאומים בחנוכת מוזיאון תל אביב, דבר, 23 בפברואר 1936.
  7. ^ מאיה ויניצקי, "הזמני והקבוע: כרוניקה של ביתן", חמישה רגעים: מסלולים באדריכלות של מוזיאון תל אביב, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011, עמ' 139- 141.
  8. ^ 8.0 8.1 ביתן האמנות ע"ש רובינשטיין ייפתח הערב בנוכחות הנדבנית, דבר, 22 בינואר 1959
  9. ^ סוזן לנדאו, "פתח דבר", המוזיאון מציג את עצמו II, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2015, עמ' 8.
  10. ^ נעמה ריבה, ביתן הלנה רובינשטיין ישופץ וייקרא על שם התורם אייל עופר, אתר הארץ, 13 במרץ 2019.
  11. ^ יאשה גרובמן ואריאל בלונדר, "האדריכלות של מוזיאון תל אביב: מהלכים בהיסטוריה לא-ליניארית", חמישה רגעים: מסלולים באדריכלות של מוזיאון תל אביב, תל אביב: מוזיאון תל אביב,2011, עמ' 25- 26.
  12. ^ אלונה נצן-שיפוטן ושירה שפרכר-סגלוביץ', "חגיגיותו של החולין", שם, עמ' 157- 159.
  13. ^ מאירה יגיד-חיימוביץ, "חומרי גלם-רשת מושגית: הרהורים בעקבות תחרות אדריכלים", בניין חדש מוזיאון תל אביב לאמנות: תחרות אדריכלים ע"ש הרטה ופול עמיר. שם, עמ' 16.
  14. ^ מוזיאון תל אביב ייפתח ב־19 באפריל, דבר, 4 באפריל 1971.
  15. ^ עדית זרטל, הבית השלישי, דבר, 15 באפריל 1971.
  16. ^ דן איתן, "הבניין המרכזי", חמישה רגעים: מסלולים באדריכלות של מוזיאון תל אביב, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 2011, עמ' 90.
  17. ^ חיים הנדוורקר, עוד ידברו על הבניין הזה, אתר הארץ, 9 במרץ 2007.
  18. ^ מרב יודילוביץ', סמי עופר ביטל את תרומתו למוזיאון ת"א, באתר ynet, 31 בינואר 2006
  19. ^ נועם דביר, ערב מוטרף במוזיאון תל אביב החדש, אתר הארץ, 28 באוקטובר 2011;  מוזיאון תל אביב, אתר מפה.
  20. ^ אבשלום חלוץ, יצירת האמנות החדשה של תל אביב נפתחה בנוכחות 2,000 איש, דה מרקר, 1 בנובמבר 2011.