סבכוס
סבכוס (שם מדעי: Sebecus) הוא סוג נכחד של דמוי-תנין, שחי בתקופת האאוקן באמריקה הדרומית מלפני 48.6 עד 37.2 מיליון שנה מימינו. הוא התגלה בידי משלחת חפירה של המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע לפטגוניה ותואר ב-1937 בידי החוקר ג'ורג' גיילורד סימפסון. הסוג הכיל מין אחד - Sebecus icaeorhinus ונקרא על שם האל המצרי סבכ שזאת משמעות שמו בלטינית. הסיבה לכך היא עקב החוטם הארוך שלו שהזכיר את צורת הפסלים במצרים של האלה וכן עקב גודלו המאיים. משמעות שם המין הוא מהמילה "Εικαίοs " שפירושה: אקראי ומהמילה "ρύγχος" שפירושה: חוטם. מינים נוספים בסוג עברו לסוג זולמסוכוס (Zulmasuchus).
 סבכוס
| |
|---|---|
איור של הסבכוס
| |
| תקופה | |
| תחילת-אמצע אאוקן 48.6–37.2 מיליון שנה לפני זמננו | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | זוחלים |
| משפחה: | Sebecidae |
| סוג: | סבכוס |
| מין: | Sebecus icaeorhinus |
| שם מדעי | |
 Sebecus
| |
| |
הסבכוס היה זוחל גדול בעל דמיון לתנין חי, אך הוא לא השתייך לסדרת התנינאים, והיה בעל מאפיינים של תנינים פרימיטיביים מהקרטיקון כמו הסוג באורוסוכוס. היצור הגיע לאורך 2.2 עד 3.1 מטרים ולמשקל 52 עד 113 קילוגרם בממוצע. בצורתו הוא היה בעל עצמות ירך רחבות שיכלו אולי לשאת את משקלו ביעילות יותר משל התנינים החיים, כך שבדומה לפריסטיכאמפסוס וללנגסטוניה הוא היה צייד יבשתי ולא רק אמפיבי. בנוסף הוא היה בעל חלל עיניים שטוח יחסית ולא פונה כלפי מעלה עם ארובות בולטות מעט. היו לו לסתות רחבות בעלות עיקול מטה ועם שיניים דמויות להב. המבנה הזכיר שיני תרופודים כמו הקרכרודונטוזאורוס ופחות את התנינאים החיים. עם זאת מבנה העצמות מבהיר שהיה קרוב לתנינאים.
ממצאי התנין הקדום התגלו בארגנטינה, בוליביה, ברזיל ופרו בעיקר כשרידי שיניים או לסתות שבורות. בעבר חשבו שהוא שרד עד המיוקן בדומה לתנינים קרובים כמו הברינסוכוס, אך שרידים אלה נובעים מטעות בזיהוי הסוג.
