בוליביה

המדינה הרב-לאומית של בוליביה (בספרדית: Estado Plurinacional de Bolivia) היא מדינה ללא מוצא לים במערב דרום אמריקה וגובלת בדרומה בארגנטינה, בדרום מערב בצ'ילה, מדרום מזרח בפרגוואי, בצפון ובמזרח בברזיל ובצפון מערב בפרו. שליש מהמדינה הוא רכס הרי האנדים, שם גם שוכנת אחת הערים הגדולות ביותר במדינה, אל אלטו שממוקמת באלטיפלאנו. היא אחת משתי המדינות ללא מוצא לים ב"עולם החדש" (לצד שכנתה פרגוואי).

המדינה הרב-לאומית של בוליביה
Estado Plurinacional de Bolivia

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	אחדות היא כוח
המנון לאומי	Bolivianos, el hado propicio המנון
ממשל
משטר	רפובליקה
ראש מדינה	נשיא בוליביה
ראש הרשות המבצעת	נשיא בוליביה
נשיא בוליביה	לואיס ארסה
שפה רשמית	ספרדית ו-36 שפות מקומיות
עיר בירה	סוקרה (הבירה החוקתית) לה פאס (הבירה המנהלית) 19°02′02″S 65°15′45″W (סוקרה)
רשות מחוקקת	האספה המחוקקת הרב-לאומית של בוליביה
גאוגרפיה
יבשת	דרום אמריקה
העיר הגדולה ביותר	סנטה קרוס
שטח יבשתי	1,098,581 קמ"ר (29 בעולם)
אחוז שטח המים	1.29%
אזור זמן	UTC -4
היסטוריה
הקמה	הכרזת עצמאות
- עצמאות - תאריך	מספרד 6 באוגוסט 1825
ישות קודמת	מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה
ישות יורשת	Acre Territory
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 ביולי 2024)	12,567,336 נפש (79 בעולם)
צפיפות	11.44 נפש לקמ"ר (218 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0–14 30.34% גילאי 15–24 19.21% גילאי 25–54 38.68% גילאי 55–64 6.06% גילאי 65 ומעלה 5.71%
כלכלה
תמ"ג (2022)	43,069 מיליון $ (96 בעולם)
תמ"ג לנפש	3,427$ (148 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2022)	0.698 (120 בעולם)
מדד ג'יני	43.6 (נכון ל־2020)
מטבע	בוליביאנו‏ (BOB)
בנק מרכזי	הבנק המרכזי של בוליביה
שונות
סיומת אינטרנט	bo
קידומת בין־לאומית	591
(למפת בוליביה מוגדלת)   סוקרה לה פאס קוצ'במבה סנטה קרוס פוטוסי טרינידד סאלאר דה אויוני ברזיל פרגוואי ארגנטינה צ'ילה פרו בוליביה (למפת בוליביה רגילה)   סוקרה לה פאס קוצ'במבה סנטה קרוס פוטוסי טרינידד סאלאר דה אויוני ברזיל פרגוואי ארגנטינה צ'ילה פרו בוליביה

סאלאר דה אויוני

המדינה חסרת מוצא לים מאז מלחמת האוקיינוס השקט (1879–1884), עת סיפחה צ'ילה שטחים של בוליביה, אולם הסכמים עם מדינות שכנות העניקו לבוליביה גישה עקיפה לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי.

אוכלוסיית המדינה, המוערכת ב-11 מיליון תושבים, היא רב-לאומית, וכולל עמים ילידים, מסטיסים, אירופאים, אסייתים ואפריקאים. ההפרדה הגזעית בתקופת הקולוניאליזם הספרדי המשיכה גם בעידן המודרני. ספרדית היא השפה הרשמית של המדינה, לצד 36 שפות ילידיות נוספות, שהידועות בהן הן איימארית וקצ'ואה.

בוליביה המודרנית היא רפובליקה דמוקרטית חוקתית, המחולקת לתשע מחלקות. הגאוגרפיה שלה משתנה בין הפסגות של הרי האנדים במערב, אל השפלה במזרח, הממוקמת באגן האמזונס.

בוליביה היא מדינה מתפתחת, עם ציון נמוך במדד הפיתוח האנושי ורמת עוני של 38 אחוזים. בין הפעילויות הכלכליות העיקריות ניתן למנות: חקלאות, ייעור, דיג, כרייה וייצור סחורות כגון טקסטיל, הלבשה, מתכות וזיקוק נפט. המדינה גם עשירה מאוד במינרלים, ובייחוד בבדיל.

שמה של המדינה נקבע על שמו של סימון בוליבר, משחרר דרום אמריקה.

היסטוריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הפרק הנ"ל לא מספק. בוליביה היא מדינה ככל האחרות.

היסטוריה קדומה

העדויות הראשונות להתיישבות בהרי האנדים מתוארכות לשנת 10,000 לפנה"ס ^{[דרוש מקור]}, בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס החלה תרבות הטיוואנאקו להתפתח בדרום אגם טיטיקקה. תרבות הטיוואנאקו הצטיינה באדריכלות מודרנית וטכניקות חקלאיות חדישות במושגים של אותם הימים. מרכזה של תרבות זו היה בעיר טיוואנאקו. במקביל, התפתחו גם תרבויות באזור מוקסוס ומולוס (חלק מלה פס של היום). בשנת 1450 (משוער) סיפח שבט האינקה את בוליביה לממלכתו ושלט בה עד לכיבוש הספרדי בשנת 1530.

טרם הקולוניזציה הספרדית, באזור האנדים של בוליביה הייתה אימפריית האינקה ואילו השפלה הצפונית והמזרחית הייתה מיושבת בידי שבטים עצמאיים.

התקופה הקולוניאלית הספרדית

הכובשים הספרדים שהגיעו לקוסקו ואסונסיון השתלטו על האזור במאה ה-16. במהלך התקופה הקולוניאלית הספרדית, בוליביה נוהלה בידי הקהילה המלכותית של קראקס. ספרד בנתה את האימפריה שלה במידה רבה באמצעות הכסף של המכרות בבוליביה.

במשך התקופה הקולוניאלית הספרדית בבוליביה, נקראה הטריטוריה פרו העליונה והייתה תחת מרות המשנה למלך לימה, בירת פרו. במשך שנים רבות העיר פוטוסי שבשטח בוליביה הייתה העיר הגדולה ביותר בחצי הכדור המערבי. הסמכות המלכותית-ספרדית בבוליביה נחלשה במשך מלחמותיו של נפוליאון, והשנאה כלפי השלטון הספרדי גדלה. הכרזת העצמאות של בוליביה בשנת 1809 גרמה למלחמה של 16 שנים שבסופה נוסדה הרפובליקה שנקראה על שמו של סימון בוליבר ב-6 באוגוסט 1825.

לאחר הכרזת העצמאות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. לא מצוינת המאה ה-21.

לאחר הניסיון הראשון לעצמאות ב-1809, הגיעה מלחמה נוספת טרם הקמת הרפובליקה שארכה 16 שנים ותמה ב-6 באוגוסט 1825. מאז העצמאות, בוליביה סבלה מתקופות של חוסר יציבות פוליטית וכלכלית, לרבות אובדן שטחים לידי שכנותיה, כגון אקרי וגראן צ'אקו. העצמאות לא הביאה לבוליביה יציבות. עד 1981 בוצעו בבוליביה 192 הפיכות (כלומר הפיכה כל 10 חודשים בממוצע). חולשתו של הצבא גרמה לאובדן חלקים משטחה של המדינה למדינות שכנות במהלך מלחמות, וצ'ילה אף כבשה את חוף הים שלה במלחמת האוקיינוס השקט. על אף שבוליביה היא עדיין המדינה הענייה ביותר בדרום אמריקה, שורת רפורמות שהנהיגה הממשלה גרמו להתפתחות עקבית של הכלכלה במדינה.

בשנת 2005 נערכו בחירות כלליות ואבו מוראלס זכה ברוב קולות ומונה לנשיא. בהמשך הוא זכה עוד מספר פעמים, עד שבשנת 2019 החלו מהומות במדינה והאשמות לאי-סדרים בבחירות. כתוצאה מכך הוא התפטר מתפקידו. גם יתר מנהיגי המדינה, כולל סגן הנשיא ויושבת ראש הפרלמנט אדריאנה סלוואטיירה עזבו את תפקידם וביקשו מקלט מדיני בשגרירות מקסיקו. בסופו של דבר בהתאם לתוצאות הבחירות שנערכו בשנת 2020 זכתה מפלגתו של אבו מוראלס ברוב ולואיס ארסה החל את כהונתו כנשיא.

ב-26 ביוני 2024 בוצע ניסיון הפיכה של צבא בוליביה כנגד השלטון המכהן. כוחות צבא וכלים משוריינים התפרסו מסביב לארמון הממשלה. הניסיון נכשל.

פוליטיקה ומשטר

פסקה זו נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר ההודעה הזו. אם הפסקה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך את הפסקה, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחת המשתמש.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מאז 1982, המערכת הפוליטית בבוליביה מוגדרת כדמוקרטיה ייצוגית, נשיאותית, רב-מפלגתית. בחירות נערכות ברמה הלאומית מאז 1985 וברמה המקומית מאז 1987. בבחירות נבחרים חברי כל הרשויות, בכללם הנשיא וסגן הנשיא, חברי שני בתי המחוקקים והשופטים בערכאות השיפוטיות העליונות. על אף שהמבנה המשטרי הוא דמוקרטי באופן רשמי, חוקרים ועורכי מדדים של מידת הדמוקרטיוּת של משטרים, זיהו בעיות רבות מבחינת איכות הדמוקרטיה בבוליביה.

בשנים 1964–1982 השלטון האזרחי בבוליביה היה נתון בידי דיקטטורות צבאיות (חונטות, שהתחלפו תכופות בעקבות הפיכות צבאיות ומערכות בחירות (לפחות חלקן מושחתות). תקופה זו החלה בהפיכה של 1964 שבה הודח הנשיא ויקטור פאס אסטנסורו , בידי מפקד הצבא הבוליביאני, אלפרדו אוונדו קנדיה וסגן הנשיא, רנה באריינטוס , שהפכו לנשיאים-משותפים. באריינטוס נבחר לנשיאות ברוב גדול בשנת 1966, בבחירות שנחשבות לעיתים לבלתי-לגיטימיות, שכן רבים ממנהיגי האופוזיציה הוגלו לפני כן ועל האופוזיציה נאסר לנהל קמפיין בחירות. לאחר מותו של באריינטוס ב-1969, סגנו, לואיס אדולפו סילס, היה לנשיא לתקופה קצרה, עד שאוונדו קנדיה לקח לעצמו את השלטון בהפיכה נוספת. ב-1970 ו-1971, שתי הפיכות צבאיות הובילו בסופו של דבר לשלטון הדיקטטורי של הוגו בנסר , בשנים 1971–1978. ב-1978, בחירות מזויפות הובילו לשורה של הפיכות נוספות, שתיים ב-1978, אחת ב-1979 ואחת ב-1980. הגנרל לואיס גרסיה מסה תפס את השלטון ב-1980 והשליט משטר דיטטורי וברוטלי. ביולי 1982, חונטה נוספת שבראשה עמדו ארבעה מפקדי צבא , מינתה את הגנרל גווידו וילדוסו לנשיא. וילדוסו היה הנשיא האחרון שמונה על ידי הצבא. עם סכנה ברורה למשבר כלכלי ופוליטי חריף, ואף למלחמת אזרחים, וילדוסו החליט לכנס מחדש את הפרלמנט שנבחר שנתיים קודם לכן ולאפשר לו לקבוע מי ינהיג את המדינה. ההחלטה הראשונה של הפרלמנט הייתה לאשר מחדש את תוצאות הבחירות של שנת 1980 ובעקבות זאת לבחור שוב בהרנן סילס סואסו לנשיא. סילס הוביל תקופה שנחשבת לתקופת מעבר לדמוקרטיה עד 1985, וזאת תוך שהמדינה חווה היפראינפלציה וכאוס כלכלי. בסך הכול, התחלף הממשל בשנים 1964–1985 16 פעמים; ב-10 מתוכם עלה הצבא לשלטון, והשאר היו תקופות מעבר בשלטון נציגי המפלגות.

מבנה חוקתי ומשטרי

חוקת בוליביה

החוקה הראשונה של בוליביה נכתבה על ידי סימון בוליבר בלימה ואושררה עם תיקונים על ידי האספה המכוננת בנובמבר 1826. מאז הוחלפה החוקה 16 פעמים.

החוקה הנוכחית של בוליביה אושררה בשנת 2009. שינוי החוקה היה הבטחת בחירות ויעד מרכזי של הנשיא אבו מוראלס, שנבחר לראשונה בשנת 2006. סעיף 1 בחוקה מגדיר את בוליביה כדלקמן:

בוליביה מכוננת במדינה סוציאלית מאוחדת עם חוק קהילתי ורב-לאומי; מדינה חופשית, עצמאית, ריבונית, דמוקרטית, רב-תרבותית, מבוזרת, ועם אוטונומיות אזוריות וילידיות. בוליביה מיוסדת על בסיס הריבוי והפלורליזם הפוליטי, הכלכלי, המשפטי, התרבותי והלשוני, בתוך התהליך המאחד של המדינה.

המקור בספרדית

Bolivia se constituye en un Estado Unitario Social de Derecho Plurinacional Comunitario, libre, independiente, soberano, democrático, intercultural, descentralizado y con autonomías. Bolivia se funda en la pluralidad y el pluralismo político, económico, jurídico, cultural y lingüístico, dentro del proceso integrador del país.

— סעיף 1 לחוקת בוליביה

חוקת בוליביה מגדירה ארבע רשויות ממשל:

• הרשות המבצעת – בראשה עומדים הנשיא וסגן הנשיא, שנבחרים בבחירות ישירות לתקופה של חמש שנים, והם יכולים להיבחר לקדנציה רצופה נוספת רק פעם אחת. הנשיא משמש כראש הרשות המבצעת וראש המדינה, והוא ממנה את שרי הקבינט. כדי להיבחר זקוק הנשיא ל-50% מהקולות לפחות, או ל-40% לפחות בהפרש של יותר מ-10% מכל מועמד אחר. אם אף מועמד לא משיג את הרוב הדרוש, נערך סיבוב שני בתוך 60 יום. משרדי הרשות המבצעת נמצאים בלה פאס, וכך גם המעון הנשיאותי, הקאסה גרנדה דל פואבלו ("בית העם הגדול").
• הרשות המחוקקת – "האספה הרב-לאומית המחוקקת" מורכבת משני בתים, בית הנבחרים (130 נציגים) והסנאט (36 סנאטורים, 4 מכל אחד מ-9 המחלקות). בראש האספה הרב-לאומית עומד סגן נשיא בוליביה. מושבי האספה נמצאים בלה פאס.
• הרשות השופטת – הרשות השופטת של בוליביה נחלקת לשלוש סמכויות שיפוט שוות – רגילה, ילידית, וחקלאית-סביבתית – בנוסף לבית משפט חוקתי ולמועצה השופטת, שתפקידה לנהל אדמיניסטרטיבית את מערכת המשפט ובסמכותה לדון משמעתית את חבריה. כל חברי הרשות השופטת נבחרים על ידי העם (אך לאספה המחוקקת יש תפקיד באישור רשימת המועמדים) והחוקה קובעת תנאי סף שונים למועמדות.
  • מערכת המשפט הרגילה – בתחום המשפט הפלילי, האזרחי והמנהלי. בראשה עומד בית המשפט העליון לצדק (Tribunal Supremo de Justicia) של בוליביה, שנמצא בבירה סוקרה ומתפקד כסמכות העליונה, ובו 12 שופטים שנבחרים על ידי הציבור לכהונה אחת של שש שנים, ללא אפשרות לבחירה חוזרת. לבית המשפט העליון כפופים בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט הנמוכים.
  • בתי המשפט החקלאים-סביבתיים (Jurisdicción Agroambiental) – בית המשפט החקלאי-סביבתי הוא הסמכות העליונה לפתרון סכסוכים בעניינים הקשורים לאדמות חקלאיות, יערות, סביבה, מים, שימוש במשאבים טבעיים ושמירה על הסביבה הטבעית. הוא אחראי על ארגון מערכת של בתי משפט חקלאיים-סביבתיים הכפופים לו. חבריו נבחרים באותו האופן כמו חברי בית המשפט העליון, אך בנוסף לתנאי הסף הרגילים עליהם להיות בעלי מומחיות וניסיון במשפט בתחום החקלאי והסביבתי, או פרופסורים באוניברסיטה שעסקו בתחום במשך שמונה שנים לפחות.
  • סמכות שיפוט בענייני עמים ילידיים באזור הכפרי (Jurisdicción Indígena Originario Campesina) – החוקה (סעיף 190) מבטיחה שהעמים הילידיים יוכלו לנהל את תחום המשפט באופן אוטונומי, על פי הסמכויות שנהוגות אצלם ועל פי העקרונות, הערכים התרבותיים והנורמות שלהם, ועל פי ההליכים הנהוגים אצלם.
  • הסמכות לביקורת שיפוטית על המחוקק נתונה בידי בית המשפט החוקתי, שמושבו בסוקרה, ובו תשעה שופטים שלפחות שניים מהם מגיעים ממערכת המשפט של העמים הילידים. הם נבחרים על ידי הציבור לכהונה של שש שנים.
  • מועצת המשפט (Consejo de la Magistratura) – מועצה שאחראית על הדין המשמעתי בתוך מערכת המשפט ועל ניהולה השוטף. חבריה נבחרים על ידי העם, מתוך רשימה של מועמדים שמוצגים על ידי האספה המחוקקת, לתקופה של שש שנים ללא אפשרות לבחירה מחדש.
• הרשות האלקטורלית – הגוף האחראי על הבחירות ברמה הלאומית והמקומית (בדומה לוועדת הבחירות במדינות אחרות) מוגדר על פי חוקת בוליביה כרשות רביעית, עצמאית. בראשה עומד בית המשפט הגבוה לבחירות (El Tribunal Supremo Electoral), שבו שבעה חברים, שניים מהם לפחות בני עמים ילידיים. שישה מחבריו נבחרים על ידי האספה המחוקקת ברוב של שני שלישים לפחות מהחברים הנוכחים. השביעי ממונה על ידי הנשיא. כפופים לו בתי המשפט לבחירות במחלקות של בוליביה (שנבחרים באופן דומה), שופטי הבחירות, מושבעים בנקודות הבחירה, והנוטריונים.

שלטון מקומי

ערך מורחב – מחוזות בוליביה

מחלקות בוליביה

החוקה הראשונה של בוליביה, משנת 1826, חילקה את המדינה למספר רמות של שלטון מקומי; עם זאת, לאורך המאה ה-19 ורוב המאה ה-20, נטתה המדינה לשלטון ריכוזי ולביטול סמכויות מקומיות. תהליך זה התהפך לקראת סוף המאה ה-20, ובשנות ה-90 השלטון המקומי היה לנושא פוליטי מרכזי בפוליטיקה של בוליביה.

כיום בוליביה מחולקת לתשע "מחלקות" (Departamentos). כל מחלקה מחולקת למספר "פרובינציות" (Provincias; סך הכול 112 פרובינציות). הפרובינציות מחולקות לרשויות מוניציפליות (Municipios;‏ 336 נכון למרץ 2024).

בנוסף לחלוקה למחלקות ופרובינציות, קיימות בבוליביה טריטוריות ילידיות, שנקראות "טריטוריות ילידיות, מקוריות, כפריות" (Territorio indígena originario campesino de Bolivia). בדו"ח של המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם נכתב ש"למרות ההתקדמות שמודל זה מביא לטובת ההגדרה העצמית של עמים ילידיים ושבטיים, ישנם אתגרים באשר לאפקטיביות של ההכרה באוטונומיות ילידיות. כמו כן, הדיון על האוטונומיה של המחלקות ממשיך להיות גורם שמעודד קיטוב פוליטי, במיוחד בין הקבוצות שבאופן מסורתי מחזיקות בכוח הכלכלי לבין הממשל המרכזי".

דמוקרטיה וזכויות אדם

מדדי דמוקרטיה

בשנת 2008 קיבלה בוליביה ציון 6.15 במדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, ציון שמשמעותו "דמוקרטיה פגומה" (טווח ציונים 6 עד 8). מאז הידרדרה בוליביה במדד, עד לציון 4.2 בשנת 2023. נתון זה מציין "משטר היברידי" (4 עד 6), והתקרבות לקטגוריה של "משטר סמכותני". ציון זה מציב את בוליביה במקום ה-20 באזור אמריקה הלטינית והקריביים מבחינת איכות הדמוקטיה, ובמקום ה-106 בעולם. כותבי המחקר נתנו לבוליביה ציון נמוך במיוחד בקטגוריה של תרבות פוליטית (1.29).

במדד של מכון V-Dem לשנת 2023 מסווגת בוליביה כ"דמוקרטיה אלקטורלית", קטגוריה שכוללת משטרים שבהם "בבחירות לרשות המבצעת משתתפות מפלגות מרובות, והן חופשיות והוגנות; קיימת רמה מספקת של זכות בחירה, חופש ביטוי וחופש התאגדות". מחברי דוח הדמוקרטיה של V-Dem, ציינו את בוליביה כאחת המדינות שבהן היה שיפור בשנת 2023 ושתרמו למגמה חיובית באמריקה הלטינית. עם זאת, רמת הדמוקרטיה בבוליביה אינה מספיקה כדי להיחשב ל"דמוקרטיה אלקטורלית +" (קטגוריה בה נמצאת ישראל) או ל"דמוקרטיה ליברלית", קטגוריה שבנוסף לקריטריונים של "דמוקרטיה אלקטורלית", מצריכה מגבלות משמעותיות על הרשות המבצעת, הגנה על זכויות האזרח, ושוויון בפני החוק. חוקרי המכון ציינו שעם בחירתו של אבו מוראלס לנשיאות בשנת 2006, החל המשטר בבוליביה תהליך הדרגתי של "אוטוקרטיזציה," כלומר ירידה באיכות הדמוקרטיה. הבחירות בשנת 2019 הובילו להפגנות סוערות ומשבר פוליטי חריף שבסופו התפטר הנשיא אבו מוראלס. בעקבות משבר זה ירדה בוליביה לדרגת "אוטוקרטיה אלקטורלית". לאחר התייצבות בשנת 2020 הוגדר המשטר שוב כדמוקרטיה אלקטורלית, אך רמת הדמוקרטיה נותרה נמוכה בהרבה מרמתה לפני 2006.

בדו"ח חירות בעולם משנת 2024 קיבלה בוליביה ציון 66 מתוך 100, שמשמעותו מדינה "חופשית באופן חלקי". הדו"ח נתן לבוליביה ציון 27 מתוך 40 בתחום השמירה על הזכויות הפוליטיות ו-39 מתוך 60 בתחום השמירה על החירויות האזרחיות.

שלטון החוק ושחיתות

בעוד שחוקת בליביה מבטיחה באופן רשמי את שלטון החוק במדינה, ארגוני זכויות אדם טענו כי מאז בחירתו של מוראלס לנשיאות החל תהליך של התערבות גוברת של פוליטיקאים בפעולת מערכת המשפט. ארגון Human Rights Watch טען כי התערבות פוליטית במערכת המשפט הייתה למגפה בזמן שלטונו של מוראלס וממשיכה אחריו. הם ציינו שהממשל של לואיס ארסה לא קידם רפורמה בתחום, ואף תמך באישומים מוגזמים וחסרי בסיס כלפי הנשיאה הזמנית ז'אנין אנייס, שכיהנה לאחר התפטרותו של מוראלס, וכי גם ממשלי מוראלס ואנייס קידמו אישומים משפטיים כלפי יריבים פוליטיים.

בדו"ח חירות בעולם של ארגון Freedom House משנת 2024, נכתב ש"חוקים נגד שחיתות אינם נאכפים היטב [בבוליביה], והשחיתות משפיעה על ישויות ממשל שונות ועל הסקטורים הכלכליים, כולל גופי אכיפת החוק... תהליכי רכש ציבוריים נפגעים לעיתים קרובות משוחד". בדו"ח נכתב בנוסף, שבוליביה היא אמנם המדינה היחידה העולם שבה שופטים נבחרים על ידי העם, אך השופטים בערכאות הגבוהות נבחרים מתוך רשימות שמאשרים המחוקקים, ומנגנון זה איפשר למפלגה השלטת לשלוט בתהליך ולהביא לבחירתם של שופטים שידידותיים לצרכיה הפוליטיים. פוליטיקאים השתמשו במערכת המשפט כדי לרדוף יריבים פוליטיים, דבר שבלט בשנים 2019–2022, לאחר המשבר הפוליטי של שנת 2019. בנוסף, הפוליטיזציה של מערכת המשפט איפשרה קידום שחיתות שלטונית. בנוסף, מערכת המשפט עמוסה, וקיימים קשיים בגישה למערכת המשפט. הדו"ח מציין פגמים חמורים בהבטחת הזכות להליך הוגן וכן בעיות של אפליה ושחיתות במערכת אכיפת החוק.

בדו"ח משנת 2024 של המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם נכתב:

מערכת המשפט בבוליביה מתמודדת עם אתגרים מבניים היסטוריים שמשפיעים על עצמאותה של הרשות השופטת. אתגרים אלה היו קיימים תחת ממשלות שונות. הניסיונות הראשוניים של גופי ממשל שונים לא הספיקו על מנת להתמודד עם הגורמים לבעיות המבניות, מה שאיפשר את המשכן והחרפתן. בהקשר זה, גוברות התלונות שלפיהן, ללא קשר לשאלה מיהי המפלגה השלטת, הממשלה שאוחזת בכוח נוטה להשתמש ביתרונות שמקנות לה הבעיות המבניות לטובת עצמה.

המקור בספרדית

El sistema de administración de justicia en Bolivia enfrenta desafíos estructurales históricos que afectan la independencia judicial. Estos desafíos han estado presentes a lo largo de distintos gobiernos. Los incipientes esfuerzos de distintas administraciones estatales no han sido suficientes para atender las causas de los problemas estructurales, lo que ha habilitado la continuidad y agravamiento de estos. En este marco, aumentan las denuncias de que independientemente de los partidos políticos en el poder, el Gobierno de turno tiende aprovechar de las debilidades estructurales en su beneficio.

— דו"ח המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם 2024, עמ' 153

חופש הביטוי, האמונה והעיתונות

דו"ח החירות בעולם משנת 2024 ציין לטובה את השמירה על חופש הדת, החופש האקדמי, וחופש הביטוי. עם זאת, הדו"ח ציין שעיתונאים ואישים אחרים שעוסקים במדיה נתונים להטרדה מצד הממסד הפוליטי ומצד קבוצות שנאמנות לו, דבר שפוגע בחופש העיתונות. Human Rights Watch ציין מקרים של אלימות נגד עיתונאים. בנוסף, לפי הארגון, היעדר חוקים שמסדירים קניית מודעות פרסום שנרכשות על ידי הממשלה יוצרת אפליה – בשנת 2022 80% מהמודעות הממשלתיות הלכו לשני גופי מדיה – ולא קיים חוק שמבטיח גישה למקורות מידע. ארגון עיתונאים ללא גבולות קבע שנכון ל-2024 בבוליביה, "התקפות, איומים, צנזורה, והטרדה על ידי הממשלה וכוחות שנאמנים לממשלה מפרים כל העת את חופש העיתונות. התקפות נגד עיתונאים, במיוחד על ידי המשטרה, נעשות תכופות יותר".

חופש ההתאגדות וההפגנה

חוקת בוליביה מבטיחה את החופש להתאגד ולהפגין. על פי דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית משנת 2022, ממשלת בוליביה "מכבדת באופן כללי את חופש ההתאגדות". דוח החירות בעולם נתן לבוליביה ציון 3 מתוך 4 בכל הקטגוריות הקשורות לחופש ההתאגדות. הדוח ציין במיוחד את האלימות מצד השלטון בהפגנות בשנת 2019 ולאחריהן, כגורם שפוגע בחופש להאגד ולהפגין.

זכויות נשים ולהט"ב

ראו גם – זכויות להט"ב בבוליביה

החוק בבוליביה מתקדם בהבטחת זכויותיהן של נשים, שוויון מגדרי, ייצוגן הפוליטי של נשים ומניעה של אלימות נגד נשים. בשנים 2014–2014 53% מהמושבים בבתי המחוקקים של בוליביה היו בידי נשים. בשנים 2020–2024, 46% מהמחוקקים ברמה הלאומית הן נשים. עם זאת, אלימות נגד נשים היא בעיה רווחת בבוליביה וקיים קושי להביא להלימה בין לשון החוק לבין המצב המעשי.

מחקר שהתפרסם ב-2022 מצא ש-42% מהנשים בגילים 15–49 חוו אלימות מצד בן זוג, הנתון הגבוה ביותר באמריקה הלטינית ובקריביים. הפלות אינן חוקיות בבוליביה, למעט מקרים של אונס, גילוי עריות, או סכנה לחיי האישה, אך גם במקרים אלה, נשים שבוחרות להפיל נתקלות לעיתים קרובות בסטיגמות ובאלימות.

פעילות מינית הומוסקסואלית מעולם לא הייתה מוגדרת כלא חוקית. בשנת 1832 נכנס לתוקף קודקס החוקים הראשון של בוליביה, שהתבסס ברובו על קודקס ספרדי מ-1822, ואשר לא הייתה בו התייחסות למין הומוסקסואלי. החוקה משנת 2009 אוסרת מצד אחד על אפליה על רקע נטייה מינית ומצד שני מגבילה נישואים לנישואים בן גבר לאישה. פסיקת בית משפט משנת 2020, שאושרה על ידי בית המשפט לחוקה בשנת 2022, חייבה את הממשלה להכיר באיחוד אזרחי בין בני זוג מאותו המין. מלבד החוקה, קיימים בבוליביה מספר חוקים שאוסרים על אפליה נגד להט"בים ומגדירים אותה כפשע שנאה. עם זאת, על פי דו"ח החירות בעולם, חוקים אלה כמעט אף פעם לא נאכפים, ולהט"בים נתקלים לעיתים קרובות באפליה.

מחלוקות פוליטיות עיקריות ומערכת מפלגתית

המחלוקות הפוליטיות העיקריות בבוליביה חופפות לשסעים כלכליים, אתניים ואידאולוגיים. לעיתים קרובות שסעים אלה קשורים זה בזה.

1880–1935: המערכת הפוליטית האוליגרכית

בממשל הרפובליקני שהתפתח החל מ-1825 השתתפו רק מיעוט מאזרחי בוליביה, ברובם בני האליטה דוברת הספרדית. לאורך כל המאה ה-19, השתתפות פוליטית, כולל הצבעה בבחירות וכהונה בתפקידים רשמיים, הותנתה בידיעת קרוא וכתוב, כך שרק כ-30,000 עד 40,000 איש היו בעלי זכויות פוליטיות. בני העמים הילידים הודרו לחלוטין מהפוליטיקה, וכמעט לאורך כל התקופה הודרו גם מהצבא. היעדרה של מערכת חינוך ציבורית הבטיחה את הנצחת המצב הזה, אך גם עודדה את השמירה על השפות הילידיות. בתוך האליטה היו מחלוקות פוליטיות, אך לא הייתה מחלוקת פוליטית על הרצון לשמר את כפיפותם של הילידים, וכאשר פרצו מרידות מקומיות של ילידים, הצבא שימש כדי לדכאם.

המערכת המפלגתית הראשונה בבוליביה הייתה מערכת דו-מפלגתית, שהופיעה בשנים 1880–1932, החל מהתקופה שכונתה בהמשך "האוליגרכיה השמרנית" (1884–1899). בתקופה זו, הפוליטיקה של בוליביה הושפעה מהפריחה של תעשיית מכרות הכסף (עד 1900) ושל מכרות הבדיל (מתחילת המאה ה-20 עד שנות השלושים). בעלי המכרות היו הכוח הפוליטי המרכזי. לצידם היו בעליהן של אחוזות חקלאיות גדולות (haciendas) ששלטו בחלק ניכר מהאדמות. ההתפתחות המואצת של מערכת כלכלית זו הביאה לשבר בלכידות החברתית של רבות מהקהילות הילידיות ולהגירה לערים. האליטה נחלקה ל"שמרנים" ו"ליברלים", שנחלקו ביניהם לגבי יחסי דת ומדינה – השמרנים ראו עצמם כמגיני מעמדה הרשמי של הכנסייה הקתולית בעוד הליברלים דגלו בחופש דת. בפועל, שתי המפלגות פעלו בעיקר כדי להניע את הפיתוח הכלכלי של המדינה ושל תעשיית המכרות, על ידי פיתוח תשתיות כגון כבישים ומסילות רכבת. מוקד הכוח של השמרנים, שהתבססו על כוחם הכלכלי של בעלי מכרות הכסף, היה בפוטוסי ובסוקרה, והם שלטו בפוליטיקה הבוליביאנית עד 1899. כשתעשיית הכסף החלה לדעוך, הם איבדו מכוחם הפוליטי; הליברלים, שהתבססו יותר על כוחם של בעלי מכרות הבדיל, העבירו את מרכז הכובד של הפוליטיקה בבוליביה ללה פאס. כל נשיאי בוליביה בשנים 1899–1920 היו מהמפלגה הליברלית.

הבחירות לפרלמנט בתקופה זו היו חופשיות ושלוות יחסית. עם זאת, שתי המפלגות שאפו להחזיק במוסד הנשיאות בכל מחיר, ובמקרים רבים הבחירות לנשיאות הוטו באופן לא הוגן על ידי המפלגה השלטת, ונשיאים לא הסכימו לפנות את מקומם. כתוצאה מכך, אלימות פוליטית ומרידות היו למכניזם מרכזי להחלפת הנשיאים. עם זאת, אלימות זו הייתה מוגבלת יחסית בהקפה, ולרוב היא התנהלה בגבולות הערים, מקום מושבם של האליטות. רק במקרה אחד, המרד של 1899, נקראו ילידים, מבני האיימרה, להשתתף במרדף לצד הליברלים. לאחר שהביסו הליברלים את השמרנים ועלו לשלטון, הם דיכאו בכוח את אותן קבוצות ילידיות שהשתתפו במרד לצידם ואסרו את מנהיגיהם. הליברלים קידמו שלטון שנסמך על בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר עורכי דין, מהמעמד הבינוני-גבוה. בנוסף, ב-1904 הם חתמו על הסכם שלום שהסדיר את היחסים עם צ'ילה, כ-20 שנה לאחר מלחמת האוקיינוס השקט, ואיפשר למערכת הפוליטית בבוליביה להתמקד בפיתוח הכלכלה. חוזקם של הליברלים בתקופה זו התבטא במחיקתה למעשה של המפלגה השמרנית. עם זאת, ההאטה הכלכלית לקראת מלחמת העולם הראשונה, בצירוף נסיבות אחרות, הביאו לעלייתה של מפלגה חדשה שצמחה מתוך המפלגה הליברלית – "הרפובליקנים". הנשיא הליברלי האחרון, חוסה גוטיירס גרה ניסה לשלוט בתוצאות הבחירות ב-1920, אך הרפובליקנים, שזכו לתמיכה ציבורית, עלו לשלטון ב-1920 תוך הדחתו בכוח. בכך הסתיימה התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה הבויביינית עד אז של היעדר הפיכות שלטוניות (1899–1920).

בהשפעת הדעיכה של תעשיית הבדיל, השפל הגדול, ולבסוף מלחמת הצ'אקו, השנים 1920–1934 היו שנים של שינוי פוליטי דרמטי שהביא לסיום תקופת האוליגרכיה בהיסטוריה הפוליטית של בוליביה ולעיצובה של המערכת הפוליטית בעשורים הבאים. כמעט מייד עם עלייתם של הרפובליקנים לשלטון התפצלה המפלגה לשתיים, והחלה להתפתח מערכת רב-מפלגתית. ארגוני עובדים החלו להתפתח ורעיונות מרקסיסטים וסוציאליסטיים החלו לראשונה להשפיע על הפוליטיקה בבוליביה (אם כי התפתחות הסוציאליזם בבובליביה הייתה מאוחרת וחלשה יותר מאשר במדינות אחרות באמריקה הדרומית, כגון פרו); סכוסוכים בין עובדים למעסיקים במכרות דוכאו ביד קשה, והאליטה הפוליטית החלה להכיר בקיומן של דרישות פוליטיות מחוץ לאליטה עצמה, כולל דרישות של בני העמים הילידים; ארגוני סטודנטים החלו להתהוות כגורם פוליטי משמעותי – לראשונה בהיסטוריה של בוליביה, הפגנות שאורגנו על ידי סטודנטים בלה פאס טלטלו את המדינה בשנת 1930, ובשנת 1932 היו אלה הפגנות משותפות לסטודנטים, סוציאליסטים וארגוני עובדים שהכריחו את הנשיא דניאל סלמנקה למשוך הצעת חוק שהייתה מאפשרת לו להשתיק את האופוזיציה משמאל. בתסכולו מחוסר יכולתו לטפל בענייניה הפנימיים של בוליביה, פנה סלמנקה לתחום מדיניות החוץ והחל בצעדים שהובילו בסופו של דבר למלחמת הצ'אקו עם פרגוואי השכנה (1932–1935). למלחמה הייתה השפעה פוליטית רבה, והיא אף כונתה "האירוע המכריע ביותר בהיסטוריה המודרנית של בוליביה". בוליביה נחלה תבוסה קשה, שבקעבותיה השתנתה לחלוטין המערכת הפוליטית בבוליביה והנושאים המרכזיים שבהם היא עסקה:

מלחמת הצ'אקו, למעשה, הרסה את המערכת הפוליטית שהתקיימה מאז 1880. עם סיום המלחמה, התמוטטו הן הממשל האזרחי והן המפלגות הפוליטיות המסורתיות. רעיונות שלפני כן היו נחלתן של קבוצות קטנות של אינטלקטואלים רדיקליים, היו לעניינם של בני הנוער המודעים פוליטית ושל הלוחמים לשעבר. השינוי היה כה גדול, שהבוליביאנים עצמם כינו את הקבוצות שהתעצבו במלחמה 'דור הצ'אקו'. שאלת האינדיאנים, שאלת העובדים, שאלת הקרקעות והתלות הכלכלית בבעלי מכרות פרטיים הפכו לתמות החדשות של השיח הלאומי, במקומם של נושאים ישנים לגבי הממשל האזרחי, הגינות הבחירות, ובנייתן של מסילות ברזל. נושאי הדיון החדשים הובילו ליצירתן של מפלגות חדשות ותנועות מהפכניות בשנות ה-30 המאוחרות ובשנות ה-40, ולבסוף למהפכה הסוציאלית של 1952.

המקור באנגלית

The Chaco War, in effect, destroyed the political system that had been in existence in Bolivia since 1880. The end of the war saw the collapse of both civilian government and the traditional political parties. Ideas that had previously been the coinage of only a small group of radical intellectuals now became the concern of much of the politically aware youth and ex-combatants. So distinctive was this change that Bolivians themselves would refer to the groups that came to maturity in the Chaco war as the “Chaco generation.” The Indian question, the labor question, the land question, and the economic dependency on private miners became the new themes of national debate rather than the old issues of civil government, honest elections, and railroad construction. These discussions led to the creation of new parties and revolutionary movements in the late 1930s and 1940s and finally to the social revolution of 1952.

— Klein 2021, p. 176

1935–1952: התמוטטות המערכת המפלגתית

עוד לפני סיומה הרשמי של מלחמת הצ'אקו, הדיח הצבא את הנשיא, דניאל סלמנקה, והעבירו את סמכויותיו לסגנו, טחדה סורסנו . המלחמה הסתיימה בתבוסה קשה לבוליביאנים ובהסכם שלום, שנחתם ביוני 1935. כרבע מהחיילים שלחמו בצד הבוליביאני נהרגו, ערקו, או מתו בשבי. מייד עם סיומה החלו להופיע מפלגות פוליטיות רבות שייצגו מנעד רחב של אידאולוגיות, החל ממרקסיזם וכלה בקורפורטיזם עם נטיות פשיסטיות. ממשל סורסנו ניסה ללא הצלחה לנווט בין הדרישות של התנועות הפוליטיות השונות, ובמאי 1936 הדיח אותו הצבא בהפיכה נוספת. הנשיאות עברה בתחילה לדוויד טורו , אחד הקצינים שארגנו את ההפיכה. טורו הכריז שהממשלה תפעל על פי עקרונות של "סוציאליזם צבאי". הוא ניסה לזמן קצר לקדם רפורמות שונות תוך התחשבות בכוחות הפוליטיים האזרחיים, עד שביוני הכריז חֶרמן בוש (Germán Busch) – ראש הצבא וחבר החונטה שהדיחה את סורסנו, שבאופן מעשי שלט בטורו – שהסתיים הניסוי בשיתוף פעולה בין הממשל האזרחי לצבא, ושמעתה המשטר יהיה צבאי לחלוטין. עם זאת, ממשל טורו המשיך לנסות לרצות את הפלגים הפוליטיים השונים, ובמרץ 1937, כחלק מניסיון זה, הוא הלאים את פעילות חברת האנרגיה "סטנדרד אויל" בבוליביה. פעולה זו היוותה פניית פרסה ממדיניות השוק החופשי שאפיינה את המשטר הבוליביאני בעשורים הקודמים, והיא הייתה תחילתו של תהליך הלאמה שהביא כמחצית מהפעילות הכלכלית בבוליביה לשליטת ישירה של המדינה. נשיאותו של טורו הגיעה לסיומה ביולי 1937 כאשר בוש הדיח אותו.

בזמן נשיאותו של בוש (מיולי 1937 עד התאבדותו באוגוסט 1939), השלטון לא היה מזוהה עם אף מפלגה, דבר שאיפשר למפלגות ולתנועות פוליטיות רבות להכות שורש בחברה הבוליביאנית. בוש עצמו מואשם לעיתים באידאולוגיה פשיסטית ובתמיכה בנאציזם, אך מדיניותו לא הייתה אחידה מבחינה אידאולוגית ונעה לעיתים קרובות בין קטבים מנוגדים. אירוע מרכזי בזמן נשיאותו הוא כינוסה של האספה המכוננת בשנת 1938, שהכתיבה חוקה חדשה; החוקה של 1938 דחתה רעיונות כלכליים ליברליים קלאסיים, לטובת הרעיון של מדינה פעילה חברתית וכלכלית, צמצום זכות הקניין ואחריות מדינתית לאיכות החיים של האזרח בכל התחומים, כולל חינוך, בריאות, רווחה, עבודה, והגנה על נשים ועל המשפחה. רעיונות אלה, שכונו "חוקתיות סוציאלית", היו פופולריים גם במדינות אחרות באמריקה הדרומית בחצי הראשון של המאה ה-20.

ב-1940, לאחר מותו של בוש, נערכו בחירות לנשיאות, ששיקפו גם את השפעת מלחמת העולם השנייה על הפוליטיקה בבוליביה. האליטה הישנה תמכה במועמדותו של אנריקה פניירנדה , שזכה בבחירות. הרשימה שתמכה בו הייתה איחוד של "הרפובליקנים" (שנקראו אתה "הרפובליקנים האמיתיים"), "המפלגה הליברלית" ו"המפלגה הרפובליקנית הסוציאליסטית", והיא נקראה "קונקורדנסיה" או "הברית הדמוקרטית". פניירנדה ניסה לקדם מדיניות ליברלית יחסית ולהחזיר את המערכת המפלגתית הישנה לפעולה. ממשלו תמך באופן גלוי בבעלות הברית. מדיניות זו עוררה התנגדות עזה והתעוררות של פעילות מפלגתית חדשה. המפלגה החשובה ביותר שקמה מתוך פעילות זו הייתה "התנועה המהפכנית הלאומית" (Movimiento Nacionalista Revolucionario) – ה-MNR – שאנשיה תמכו בגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית; הם תמכו בהלאמה של תעשיית מכרות הבדיל (שלמעשה תמכה בכלכלת המלחמה האמריקאית) וביצירת ארגוני עובדים, מתוך גישה קורפורטיסטית. מצד שמאל, שתי מפלגות חדשות – "מפלגת השמאל המהפכני" (PIR) הקומוניסטית תמכה בבעלות הברית ו"מפלגת הפועלים המהפכנית" (POR) הטרוצקיסטית, שהוקמה כבר ב-1935, לא לקחה עמדה בענייני המלחמה.

השחיקה במעמדה של הפוליטיקה הישנה התבטאה בבחירות לפרלמנט בשנת 1942, בהן זכתה מפלגת השלטון בפחות מ-38% מהקולות. אירוע נוסף ששחק את מעמדה היה שביתה של הכורים במכרה קטאבי (Catavi), שהסתיימה בטבח של מאות מהם בידי חיילים. האירוע הביא לפרישה של חלק מחברי הקואליציה ולאובדן השליטה של הממשלה בחלקים מהצבא. בדצמבר 1943 קבוצה של קציני צבא חברו ל-MNR והדיחו את פניירנדה בהפיכה. את מקומו תפסה חונטה בראשות קצין הצבא גואלברטו ויירואל , ששיתף פעולה עם ה-MNR. רבים בממשל החדש תמכו במדינות הציר, אך התקדמות המלחמה הממשל נאלץ להתמתן בנושא זה. בפוליטיקה הפנימית, החונטה הייתה אלימה, ורבים ממתנגדיה הוצאו להורג או נכלאו. האגרסיביות של השלטון עוררה התנגדות. ב-1945, כדי לזכות בתמיכה מחוץ לקהל הפוליטי הרגיל, כינס ויירואל את הקונגרס הילידי הראשון, בו השתתפו כ-1,500 נציגים של בני העמים הילידים של בוליביה. הקונגרס ביטל את צורות שונות של צמיתות או עבודות שנכפו על איכרים ילידים. שלטון ויירואל הסתיים ביולי 1946, כשהפגנה אזרחית הפכה למרד – המורדים חטפו את ויירואל מארמון הנשיאות ותלו אותו בכיכר העיר .

בשנים 1947–1951 עלתה לשלטון ממשלה, שהייתה קואליציה של "מפלגת האחדות הרפובליקנית סוציאליסטית" (PURS; איחוד של "הרפובליקנים האמיתיים" עם מספר מפלגות קטנות יותר) וה-PIR, תחת הנשיאות של אנריקה הרצוג , ולאחר מכן, סגנו ממרטו אוריולגויטייה. כתוצאה משותפותם של ה-PIR בממשלה, איבדה המפלגה את המוניטין שהיה לה בקרב העובדים והשמאל, וכך, לאחר דעיכה זמנית בכוחם, הפכה ה-MNR למפלגת האופוזיציה העיקרית. ב-1949 ניסו אנשי ה-MNR להוביל מרד שיביא למהפכה שלטונית, אך הניסיון, שבהיסטוריוגרפיה של בוליביה מכונה "מלחמת האזרחים של 1949", כשל. עד סוף שנות ה-40, ה-MNR הצליחו לגבש בסיס כוח בקרב העובדים והמעמד הבינוני, כולל ארגוני העובדים העירוניים, וזאת על אף שחלק מהנהגתה, כולל ויקטור פאס אסטנסורו , הוגלו מהמדינה. בבחירות לנשיאות במאי 1951, זכו מועמדי ה-MNR ברוב ברור. כדי למנוע מהמפלגה מלקבל את הנשיאות הנשיאות, התפטר אוריולגויטייה והעביר את נשיאותו לראש הצבא, שמינה את הגנרל הוגו בליביאן לנשיאות.

המהפכה הבוליביאנית (1952)

הצלחת ה-MNR בבחירות ב-1951 הגיעה על רקע התמוטטות המפלגות היריבות ודעיכה מתמשכת של הכלכלה הבוליביאנית לצד אי-שוויון כלכלי גובר. האוכלוסייה הבוליביאנית במחצית המאה הייתה עירונית יותר (23%) מבתחילתה ואחוז יודעי הקרוא-וכתוב עלה בחצי המאה מ-17% ל-31%; אך שינויים אלה לא שיפרו את הרווחה של מרבית תושבי המדינה. הממשל האוליגרכי של תחילת המאה הרחיב את מערכת האחוזות החקלאיות הגדולות (haciendas), כך שעד 1950 6% מבעלי האדמות החזיקו ב-92% מהאדמות החקלאיות, במדינה שבה 72% מהתושבים היו חקלאים. מערכת זו לא עודדה השקעה בטכנולוגיה חקלאית, והייצור החקלאי של בוליביה לא התפתח באופן מספק. הייצור התעשייתי דשדש גם כן, ורק 4% מכוח העבודה הועסק בתעשייה. גם תעשיית המכרות דעכה, וזאת ביתר שאת מאז השפל הגדול. נתון השיא של תפוקת הבדיל בבוליביה נרשם בשנת 1929 ומאז לא שוחזר.

ההפיכה העצמית, שבמסגרתה התפטר אוריולגויטייה והעביר את השלטון לצבא, הייתה הניסיון האחרון של הממסד הישן לשמור על השלטון. מייד לאחריה החלו אנשי ה-MNR להכין את הקרקע למרד, תוך שיתוף פעולה עם אנשים במשטרה ובצבא. לפי ג'יימס מלוי, "בראשית האביב, השאלה כבר לא הייתה האם החונטה תיפול, אלא מתי היא תיפול ולאלו ידיים". המאבק האלים החל ב-9 באפריל 1952 בלה פאס ונמשך עד 11 באפריל. לאחר יום שבו נראה היה כי המרד עשוי להיכשל, הצליחו מנהיגיו, ובראשם הרנן סילס סואסו , להתניע את המרד מחדש ולתפוס נקודות אסטרטגיות בלה פאס, אורורו ופוטוסי. במהלך היום השתלטו המורדים על מחסני נשק, וכורים ומעגלים רחבים יותר של אזרחים חמושים הצטרפו למרד. ב-11 בספטמבר כיתרו כורים את אורורו ואת החיילים שבתוכה, ובכך מנעו מהצבא העברת תגבורת ללה פאס וסיכנו את החיילים באורורו עצמה. מהלך זה הוביל לסיום המרד, לעליית ה-MNR לשלטון, ולפרק בהיסטוריה הבוליביאנית המכונה בבוליביה "המהפכה הבוליביאנית" (Revolución boliviana) ובחלק מהספרות "המהפכה הלאומית" (Revolución nacional). בשלושה הימים של המרד נהרגו כ-600 איש.

מייד עם סיום המרד הכריז על עצמו סילס כנשיא זמני והקים ממשלה זמנית. פחות משבוע לאחר מכן חזר ויקטור פאס אסטנסורו מגלותו בארגנטינה והפך לנשיא עם סילס כסגנו. הממשלה החדשה לא הציגה את עצמה כממשלה מהפכנית, אלא כחזרה לשלטון הלגיטימי והחוקתי שהופר על ידי החונטה ומשתפי הפעולה שלה לאחר הבחירות. עד 1961 ה-MNR שלטה על בסיס החוקה הקיימת מבלי לשנותה. עם זאת, הממשלה החדשה של פאס וסילס הנהיגה מספר מהלכים ששינו את הפוליטיקה הבוליביאנית באופן דרמטי. הראשון הוא הרחבת זכות הבחירה על ידי מבחני הקריאה והכתיבה, שהיוו חסם בפני השתתפות פוליטית של המעמדות הנמוכים. המהלך הביא להרחבה של קהל הבוחרים בכ-75%, ולראשונה רבים מבני העמים הילידים הייתה זכות בחירה. המהלך השני היה הלאמה של שלושת שלוש החברות הגדולות שעסקו במכרות הבדיל. לגבי מהלך זה, שהושלם באוקטובר 1952, לא היה קונצנזוס בקרב אנשי הממשל החדש; הוא נעשה בלחץ האגף השמאלי של תומכי ה-MNR והיה מוגבל בכוונה, כך שהחברות הקטנות והבינוניות לא נפגעו ממנו. עם זאת, צו ההלאמה התקין גם כללים לגבי ייצוג של העובדים בתאגיד הממשלתי החדש ששלט בתעשיית הבדיל והעניק לאיגודי העובדים זכות וטו למעשה על החלטות כלכליות. המהלך השלישי נגע לארגון-מחדש של הצבא. כמו במקרה של תעשיית הבדיל, מהלך זה היווה פשרה בין אגף מתון ופרגמטי יותר ב-MNR לבין האגף השמאלי של המפלגה. בשלב הראשון כ-500 קציני צבא פוטרו מתפקידם באמצעות החלטות של טריבונל צבאי; על חלקם נגזרו עונשי מאסר קצרים וחלקם גלו. הקצינים שנשארו בצבא בחרו או נאלצו להביע אמון ב-MNR, אף על פי שבניגוד למהפכות אחרות נשמרה לרוב ההפרדה בין הצבא לבין המפלגה השלטת. בנוסף, השלטון החדש סגר את האקדמיה הצבאית, שהיתתה המעוז האחרון של ההתנגדות למרד, ובמקומה נפתחה אקדמיה צבאית חדשה ואקדמיה של חיל האוויר.

המהלך השלישי והדרמטי ביותר שהוביל השלטון החדש היה רפורמה אגררית, שמטרתה החלשת כוחם של בעלי האדמות הגדולים והעברת לפחות חלק מהקרקעות שברשותם לחקלאים שעבדו באחוזות החקלאיות ובאופן מעשי היו צמיתים של מספר קטן של בעלי אדמות. כמו במקרה של הרפורמה במכרות ובצבא, גם מהלך זה נעשה בהשפעת לחצים משמאל ותוך פשרה עם האגף המתון ב-MNR. ועדה שתפקידה להמליץ על רפורמה כונסה בינואר 1953, ובאוגוסט אותה שנה נחתם צו ליישומה. הצו הבחין בין בעלי אדמות גדולים (שכונו בספרדית "latifundios" – בעלי אחוזות גדולות, מהמושג הרומי "לטיפונדיה") לבין חקלאים קטנים ובינוניים. הצו הורה על העברת אדמות מבעלי האדמות הגדולים לאיכרים שעבדו בהם ולא היו אדמות בחזקתם וכן לקהילות ילידיות שאדמותיהן הופקעו בעבר. הוא הבטיח שיפוי לבעלי האחוזות שאחזקותיהם נפגעו על בסיס איגרות חוב ל-25 שנים. אנשי מפלגת הפועלים המהפכנית (POR) התלוננו על כך שהרפורמה מקדמת למעשה כלכלה קפיטליסטית המבוססת על רכוש פרטי; עם זאת, הצו הפך באופן רשמי את הקרקעות לקניין של המדינה אחזקתו בידיים פרטיות מותנה בשימוש בו באופן שמועיל לחברה. על פי ג'יימס מלוי, הרפורמה הייתה מבוססת על הפעילות הכלכלית של "האדם הקטן" שמחזיק ברכוש פרטי, אך היא ייעדה למדינה תפקיד פעיל בהטוויית הפיתוח הכלכלי.

1952–1964: שלטון ה-MNR לאחר המהפכה

הרפורמה האגררית, בצירוף הרחבת זכות הבחירה, הובילו לכך שגבר כוחם הפוליטי של האיכרים, ובתוכם גבר קולם של מנהיגים מהקהילות הילידיות. בפן הכלכלי, המהפכה לא הובילה לשינוי חיובי מיידי, ולמעשה הייתה כרוכה בעלויות גבוהות ואובדן הכנסה ממיסים על רווחים בעסקי המכרות. ממשל פאס ניסה להתמודד הבעיות הכלכליות, שהגיעו לכדי סכנת רעב בחלקים של המדינה, על ידי הגברת הייבוא, בעיקר של מזון, מהלך שמומן על ידי הדפסת כסף. כתוצאה מכך חוותה בוליביה היפר-אינפלציה בשנים 1952–1956, שהגיעה לשיעור שנתי של 900%. הנפגע העיקרי היה מעמד הביניים העירוני, שבעבר היה מרכז כוחה של ה-MNR וכעת נטש את המפלגה לטובת מפלגת הפלנחה הבוליביאנית (FSB). צירוף התהליכים – עליית כוחם הפוליטי של איכרים וילידים, אובדן התמיכה של מעמד הביניים ב-MNR, והרצון של מנהיגי ה-MNR להימנע מתלות באגף הקיצוני יותר של ארגוני העובדים – הוביל את הממשל להיסמך על האיכרים כבסיס הכוח העיקרי של המפלגה, ולהובילהּ באמצעותו לכיוון שמרני וימני יותר.

בשנים שלאחר עליית ה-MNR לשלטון ניסה הממשל – ראשית תחת פאס (1952–1956) ולאחר מכן תחת סילס (1956–1960) – לייצב את כלכלת המדינה באמצעות סיוע כלכלי מצד ארצות הברית, שמצידה שאפה למתן את המהפכה ואת הרפורמות הסוציאליות ולמנוע השפעה של ברית המועצות וכוחות קומוניסטים אחרים במדינה. על אף שבזמן המלחמה הקרה חששה ארצות הברית מהשפעה קומוניסטית ברבות ממדינות אמריקה הדרומית, ושאפה בדרכים שונות לבטלה, הסיוע של ארצות הברית לבוליביה היה חריג בגודלו ובמידת השליטה שהוא הקנה לארצות הברית במדיניות הפנים של בוליביה. בשנת 1957 מימנה ארצות הברית יותר מ-30% מתקציב המדינה. בתמורה לסיוע דרשה ארצות הברית רפורמות שונות, ביניהן תוכנית ייצוב כלכלית, תחת השגחה של קרן המטבע הבין-לאומית. התוכנית דרשה ריסון אגרסיבי של האינפלציה, ביטול סובסידיות שונות, והגבלה של ההוצאה הממשלתית. התוכנית הצליחה לייצב את המטבע הבוליביאני, שערכו פחת בשנים 1952–1956, מ-60 ל-12,000 בוליביאנו ישן לדולר. עם זאת, התוכנית הגבירה את הביקורת של חלקים באוכלוסייה כלפי ממשל ה-MNR.

שלטון ה-MNR היה נתון לאורך כל שנות ה-50 בסכסוך עם המפלגות האחרות, בעיקר ה-FSB, שהתבטא באלימות פוליטית ובניסיונות הפיכה כושלים. בתוך המפלגה התגבש אגף שמאלי שהתנגד למדיניות של פאס וסילס. הדמות הבולטת ביותר באגף זה הייתה חואן לצ'ין , שצמח מתוך איגוד העובדים של הכורים, ושתפיסת עולמו שאבה השראה מסוימת מגישות מרקסיסטיות. לצ'ין דגל בתאוריה, שכונתה "ריאליסטית", לפיה הפרולטריון הבוליביאני אינו מוכן לתפיסת השלטון לבדו, ולכן יש לנהל מאבק מתוך ה-MNR ולגבש בה אגף שמאלי, שעם הזמן יקבל את הכוח הפוליטי מתוך המפלגה. במטרה לייצב את הפוליטיקה הפנימית במפלגה, לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1960 נקרא פאס לחזור כמועמד ה-MNR עם לצ'ין כמועמד לסגנות הנשיא. הבחירה בלצ'ין הביאה לפרישתו של ולטר גווארה מה-MNR ולהקמת מפלגה שמרנית ליברלית חדשה – "המפלגה המהפכנית האותנטית" (PRA).

פאס זכה במרוץ לנשיאות בשנת 1960 ונכנס למשרד הנשיא באוגוסט אותה שנה. מספר חודשים לאחר בחירתו, נכנס ג'ון פיצג'רלד קנדי לבית הלבן, והממשל האמריקאי גיבש גישה שתמכה בסיוע כלכלי לבוליביה עוד יותר מהממשלים הקודמים. כנשיא, ניסה פאס להתמקד בפיתוח כלכלי של המדינה. אחד התוצאות של תהליך זה היה פיתוח מואץ של אזור סנטה קרוס, שהפך בהדרגה, ובאמצעות סיוע אמריקאי, למרכז הכלכלי החשוב במדינה. בגזרת הצבא ניסה פאס להביא לריכוז הכוח הצבאי במדינה על ידי מניעת התחמשות של מחודשת של מיליציות; במקביל, הוא איפשר לארצות הברית להשיג השפעה בתוך הפיקוד הצבאי. הממשל פיתח, בסיוע אמריקאי, את היכולות של הצבא ושל חיל האוויר, ונעשה ניסיון להבטיח נוכחות צבאית-לאומית בכל האזורים במדינה. בתוך כך הוכרז משטר צבאי באזור סנטה קרוס; הצבא לקח חלק פעיל בניהול הפוליטיקה המקומית באזורים שונים וחלקים מהסיוע האמריקאי הגיעו לאזרחים דרך ההתערבות הצבאית.

ב-1961 הוכרז הקונגרס שנבחר שנה קודם לכן כ"קונגרס מיוחד" שתפקידו ליצור חוקה חדשה. פאס שאף שהחוקה החדשה תמסד את האתוס של המהפכה של 1952 באופן שתואם את עמדותיו. בנוסף, הוא רצה לאפשר לעצמו להיבחר שוב כנשיא, בעוד שהחוקה הקיימת אסרה על קדנציות רצופות. התוצאה הייתה חוקה חדשה – החוקה של 1961 – שבין השאר ביטלה את המגבלה על בחירה מחדש. פאס נבחר מחדש לנשיא בבחירות של שנת 1964, עם רנה באריינטוס כסגנו. תוצאה זו היוותה אכזבה מרה לסגן הנשיא הקודם, לצ'ין, שראה עצמו מיועד לנשיאות תחת החוקה הקודמת. לצ'ין פרש מה-MNR, ויחד עם אישים אחרים שהגיעו למפלגה מאיגודי העובדים יצר מפלגה חדשה, "המפלגה המהפכנית של השמאל הלאומי" (PRIN).

תקופת שלטון ה-MNR ב-1964, זמן קצר אחרי הבחירות לנשיאות. בעוד ה-MNR מוקפת ביריבים פוליטיים משמאל ומימין, הודח פאס מהנשיאות על ידי חונטה צבאית, שהפכה את סגנו, באריינטוס, לנשיא. בכך החלה תקופה שבה היה הצבא לכוח הדומיננטי בפוליטיקה הבוליביאנית ואשר התאפיינה בהפיכות צבאיות תכופות.

1964–1982: אי-יציבות ושלטון חונטות

כאשר הודח פאס בהפיכה הצבאית של 1964, רבים במפלגות האופוזיציה ציפו שהשינוי יהיה זמני ושבמהרה יחזור השלטון האזרחי. בפועל ההפיכה הייתה יריית הפתיחה בתקופה של 18 שנים של אלימות פוליטית, שבהן נאבקו קבוצות שונות על השלטון והפיכות היו לעניין שבשגרה. הצבא היה לכוח פוליטי בולט, וחונטות שונות עלו לשלטון לסירוגין. בניגוד למדינות אחרות באמריקה הדרומית, כגון צ'ילה, ארגנטינה וברזיל, לתהליך התחזקות כוחו הפוליטי של הצבא לא התלווה תהליך של גיבוש אידאולוגי והיררכי של הקצונה. כתוצאה מכך, גם בתוך הצבא קבוצות קצינים עם אידאולוגיות שונות נאבקו זו בזו ולפעיתים החליפו זו את זו בשלטון. החונטות לא הצליחו להכפיף לחלוטין את המערכת הפוליטית לשלטונן, ולצד השלטון הצבאי התקיימה, רוב הזמן, מערכת מפלגתית, והמשטרים הצבאיים ניסו להשיג את תמיכת מפלגות מסוימות ולדכא אחרות. מערכות בחירות התקיימו במהלך תקופה זו, אך בהרבה מקרים הן היו נגועות בשחיתות, זיוף ודיכוי של מפלגות אופוזיציה.

המשטר הראשון שעלה לשלטון לאחר סילוק פאס מהשלטון היה החונטה בראשות סגנו של פאס, רנה באריינטוס, שהוכתר לנשיא על ידי הצבא. כמו כל המשטרים בתקופה זו, באריינטוס תמך ברפורמה האגררית שהחלה ה-MNR. הוא ניסה להאיץ את החלוקה מחדש של הקרקעות ושאף לבסס את הלגיטימציה של המשטר על הכוח הפוליטי של האיכרים באזורי הכפר. באריינטוס היה דובר קצ'ואה כשפת אם. הוא זכה לפופולריות רבה מחוץ לערים הגדולות, בין השאר הודות למדיניותו האגררית ולניתוב כספים משמעותיים לתוכניות רווחה וחינוך בכפרים ולסיוע כלכלי לאיכרים. מנגד, המשטר בראשותו פעל בנחרצות נגד איגודי העובדים, שבסיס כוחם היה הכורים, ונגד מפלגות השמאל. הפעולה הידועה ביותר של המשטר נגד כוחות שמאל שפעלו במדינה היה המבצע הצבאי נגד כוח הגרילה של צ'ה גווארה. בסיוע ארצות הברית, הצבא תפס את גווארה ב-1967 והוציאו להורג. אבל הפעולות של משטר באריינטוס הלכו מעבר לפעילות צבאית נקודתית וביטאו שאיפה לחסל את בסיס כוחו של השמאל – הוא פירק את האיגוד של הכורים וסילק כורים רבים מהתאגיד הממשלתי ששלט בעסקי המכרות הגדולים (COMIBOL). המשטר נקט ביד קשה נגד הפגנות ושביתות של כורים, וביוני 1967 אף טבח בכורים שהתמרדו באחד המכרות. התוצאה הייתה משטר שמרני, ימני, ופופולרי – עם חלקים מהאופוזיציה בגלות או תחת דיכוי, באריינטוס זכה ברוב מוחץ (67%) בבחירות לנשיאות בשנת 1966.

באריינטוס נהרג בתאונה כשמסוקו (הילר 360) נתקל בקו טלפון והתרסק. את מקומו תפס ראש הצבא, הגנרל אלפרדו אוונדו קאנדיה , ששימש כנשיא בפועל בשנים 1969–1971. במסגרת רעיון ה"לאומיות המהפכנית", שאוונדו אימץ, חלק מפעולותיו יכלו להתפרש כיישום מוגבל של המדיניות המועדפת על השמאל, כגון הלאמה של פעילות חברת האנרגיה "Golf Oil" בבוליביה והחזרת איגוד הכורים למסגרת החוק. אולם, פעולות אלה לא הספיקו כדי לגייס תמיכה במשטר מהצד השמאלי והם הכעיסו את תומכי הימין. כתוצאה מכך נוצר בתוך הצבא עימות בין קצינים "רפורמיסטים" לבין קצינים "שמרנים", ואוונדו לא הצליח לסחוף אחריו אף אחת מהקבוצות. בעימות הצבאי, שבאוקטובר 1970 התפתח כמעט לכדי מלחמת אזרחים, ניצחו באופן זמני הרפורמיסטים, והם הביאו להחלפתו במועמד העדיף עליהם, הגנרל חואן חוסה טורס .

בניגוד לנשיאים שקדמו לו, טורס אימץ אידאולוגיה סוציאליסטית, שתאמה יותר את האגף השמאלי בפוליטיקה הבוליביאנית. בפוליטיקה הפנימית, הוא המשיך בקו שנקט אוונדו; בפוליטיקה הבין-לאומית, טורס אימץ גישה שהעדיפה את ברית המועצות על פני ארצות הברית. גישה זו הייתה מנוגדת למדיניותם של כל הממשלים הקודמים בבוליביה מאז מלחמת העולם השנייה. טורס הסכים לקבל סיוע מברית המועצות (הצעות קודמות לסיוע סובייטי נדחו פעם אחר פעם בזמן שלטון ה-MNR) וחתם הסכמים לפיתוח עם חברות סובייטיות. מהלכים אלה ביטאו את האידאולוגיה של טורס, אך הם ביטאו גם שיפור במצבה הכלכלי של בוליביה, שבתחילת שנות ה-70 החלה לקטוף את פירות הרפורמות הכלכליות בשנים הקודמות והייתה כעת תלויה פחות בסיוע אמריקאי. עם זאת, טורס לא הצליח לגבש סביבו תמיכה פופולרית, ואפילו מפלגות השמאל, שהיו נתונות במאבקים אידאולוגיים ופוליטיים, לא היוו גב פוליטי אמין לממשלו. לאחר ניסיון הפיכה כושל ב-1970, הודח טורס בהפיכה על ידי כוחות שהיו נאמנים לגנרל הוגו בנסר . ההפיכה האלימה נמשכה שלושה ימים, שבמהלכם נהרגו יותר מ-100 איש ונפצעו יותר מ-600. ממשל ניקסון רצה בהפיכה, ומסמכים שפורסמו ב-2009 הראו שהממשל האמריקאי אף הפנה משאבים מסוימים כדי להביא למפלת טורס, אך לא ידוע האם משאבים אלה אכן הועברו לבוליביה ושימשו את מתנגדיו. טורס גלה לבואנוס איירס, שם הוא ניסה לארגן אופוזיציה לשלטון של בנסר. הוא נחטף ונרצח ב-1976, קרוב לוודאי במסגרת מבצע קונדור.

בנסר עלה לשלטון בתקופה של פריחה כלכלית יחסית בבוליביה, בעיקר הודות לרפורמות שהונהגו קודם לכן, לצמיחה בייצוא גז טבעי ולעלייה במחירי הבדיל בעולם. בתקופת שלטונו (1971–1978), הוא הנהיג משטר דיקטטורי קשה ואלים יותר מקודמיו. ב-1974, לאחר ניסיון שלא צלח להקים מפלגה שתגבה את משטרו, ארגוני העובדים הגדולים נסגרו, פעילות מפלגות השמאל נאסרה, ויריבים פוליטיים נאסרו, עונו, הוגלו ובמקרים מסוימים נרצחו. גישה זו הייתה חלק ממגמה רחבה יותר באמריקה הדרומית – בנסר אימץ למעשה מודל שלטוני שפותח קודם לכן בברזיל, וההפיכה בצ'ילה שהעלתה את אוגוסטו פינושה לשלטון הבהירה ששלטון סמכותני הוא כעת הנורמה ביבשת. בנסר המשיך והרחיב את הרפורמות האגרריות שהונהגו מאז ימי ה-MNR, אך בתקופת שלטונו התעוררו מחדש קונפליקטים עם איכרים, וב-1974 מחאה באזור כפרי בעמק קוצ'במבה דוכאה, בין השאר באמצעות ירי ממסוקים וירי ארטילרי, ועשרות מוחים נהרגו. בגזרת מדיניות החוץ, מיד עם עלייתו לשלטון פעל בנסר לתקן את היחסים עם ארצות הברית, אך הוא לא ביטל את שיתופי הפעולה עם ברית המועצות שהחלו בזמן נשיאותו של טורס. הוא קידם שיתוף פעולה כלכלי עם ברזיל על חשבון היחסים עם ארגנטינה. הוא ניסה, ללא הצלחה, לקבל ממשטר פינושה אחיזה בנמל באוקיינוס השקט, ואף הציע להחליף עם צ'ילה טריטוריה בוליביאנית בתמורה.

למרות הניסיון לשלוט בעובדים ובארגוניהם, ב-1976, כששכך הבום הכלכלי, החלו שביתות והפגנות ברחבי המדינה. כדי להתמודד עימן סגר בנסר את האוניברסיטאות, אך ללא הועיל. בתחילת 1977 הכריז בנסר שבחירות ייערכו בשנת 1980, אך ההתנגדות למשטרו גברה גם בתוך הצבא, ומספר חודשים לאחר מכן הוא הכריז על הקדמת הבחירות ל-1978. המשטר ניסה כעת להשקיט את העימותים על ידי ביטול המגבלות האזרחיות שהוטלו בשיא כוחו, אך בנסר סירב להעניק חנינה למאות אסירים פוליטיים. בתגובה החלה שביתת רעב של כאלף איש בלה פאס, ביוזמה של נשות מנהיגי ארגוני העובדים. בנסר נאלץ לקבל את דרישותיהן, וההנהגה של ארגוני העובדים חזרה להרכבה לפני שלטונו. לבסוף נאלץ בנסר לוותר על מועמדותו לנשיאות בבחירות הקרבות ולהכריז על תמיכתו בגנרל אחר מהצבא.

עד 1978 יכול היה הצבא לסמוך על תמיכה רחבה באזורי הכפר. לקראת הבחירות שתוכננו ל-1978 התברר שתמיכה זו התערערה, ורבים באזור הכפר תמכו בסילס, ולא במועמד הצבא. תרמה לתהליך זה המחאה נגד שלטון בנסר, אך שינויי עומק בדמוגרפיה ובכלכלה הבוילביאנית היו גורמים עיקריים: בהשוואה ל-1950, האוכלוסייה באמצע שנות ה-70 היית עירונית יותר (50% לעומת 36% ב-1950) משכילה יותר (67% יודעי קרוא וכתוב ב-1976, לעומת 31% ב-1950) ולראשונה יותר מ-50% מהאוכלוסייה היו דוברי ספרדית. כדי להימנע מכישלון בבחירות, ביצעו קצינים בצבא הפיכה ביולי 1978, והכתירו את חואן פרדה לנשיא. פרדה שרד בנשיאות מספר חודשים בלבד, ובנובמבר 1978 הוחלף על ידי דוויד פדייה . החונטה בראשות פדייה הכריזה שבחירות יתקיימו ושהצבא לא יציג מועמד מטעמו. לפי ההיסטוריון הרברט קליין, "הבחירות של 1979 היו יוצאות מן הכלל; אחת ממערכות הבחירות ההוגנות ביותר בהיסטוריה של האומה". בבחירות השתתפו פאס, בראשות ה-MNR, וסילס, שרץ בראש "האחדות הדמוקרטית והפופולרית" (UDP) רשימה שאיחדה מפלגות שונות. אף אחד מהם לא הצליח להשיג רוב מספיק כדי להבטיח את הנשיאות, והקונגרס החליט לקיים בחירות נוספות בשנה הבאה, עם ולטר גווארה כנשיא זמני עד לקיומן. משטר גווארה היה המשטר האזרחי הראשון מאז 1964, והוא שרד מספר חודשים עד שהודח בהפיכה שגבתה את חייהם של יותר מ-200 איש. החונטה החדשה אולצה לסגת כעבור מספר שבועות, ולידיה גיילר הייתה לנשיאה זמנית ולאישה הראשונה בהיסטוריה של בוליביה שכיהנה כראש המדינה. ב-1980 נערכו בחירות, בהן זכה סילס ברוב קולות.

לפני שהספיק סילס לתפוס את הנשיאות השתלטה על המוסד חונטה בראשותו של הגנרל לואיס גרסייה מסה . הפיכה זו מכונה לעיתים "הפיכת הקוקאין", בגלל הקשרים כביכול של חלק ממתכנניה למסחר בקוקאין. ממשל מסה החזיר את הדיקטטורה בסגנון שלטונו של בנסר. ב-1981 המשטר התנקש בתשעה פוליטיקאים, רצח עשרות ממתנגדיו, והעסיק לשם כך פושעי מלחמה, כגון קלאוס ברבי. למרות היד הקשה כלפי מתנגדיו, לא הצליח המשטר להשקיט את הרחובות. בספטמבר 1982 נאלצה החונטה לפנות את השלטון, והקונגרס אישר מחדש את תוצאות הבחירות של 1980 ובחר בסילס כנשיא. בכך תמה תקופת שלטון החונטות במאה ה-20.

1982–2005: דמוקרטיזציה, רפורמה כלכלית, ביזור שלטוני ועליית הפוליטיקה הילידית

השלטון הדיקטטורי, השחיתות, והפילוג פגעו קשות במעמדו של הצבא, ובספטמבר 1982 נאלצה החונטה להודיע על כינוס הפרלמנט. חברי הפרלמנט אישרו מחדש את תוצאות הבחירות של שנת 1980 ובחרו בסילס, ראש מפלגת ה-UDP, לשמש כנשיא עד הבחירות הבאות. הממשל האזרחי החדש התקבל בתחילה באופוריה וציפייה לעתיד. המערכת המפלגתית חזרה לפעולה: ה-UDP ייצגה קואליציה של מפלגות שמאל, שנסמכו בין השאר על כוחם של ארגוני העובדים; במרכז-ימין, חזרה ה-MNR לפעולה, עם פאס בראשה; מימין, מפלגת "פעולה דמוקרטית לאומית" (ADN) הצליחה להגיע להשגים אלקטורליים לא מבוטלים, על אף שבראשה עמד הדיקטטור לשעבר, הוגו בנסר. סילס פעל בנחרצות נגד הארגונים הצבאיים למחצה שיצרו החונטות. הממשל החדש ותהליך הדמוקרטיזציה שהוא הבטיח זכו לתמיכה בין-לאומית, כולל מממשל רייגן בארצות הברית.

על אף ההתלהבות הראשונית מממשל סילס, משבר כלכלי קשה החל במהרה לפגוע בפופולריות שלו. הבעיות הכלכליות נוצרו בעקבות הכשלים ניהוליים של משטרי החונטות וכן בעקבות שינויים בכלכלה העולמית שהשפיעו לרעה על היכולת של בוליביה לנצל את עושרה במשאבי טבע. בחצי הראשון של שנות ה-80, ערך התפוקה החקלאית של בוליביה צנח ב-11% וערך הייצוא ירד ב-25%. תפוקת הבדיל המשיכה לרדת בתלילות. למעשה הבדיל, שהיה משאב עיקרי בתחילת המאה ה-20 ועיצב את התהליכים הפוליטיים והחברתיים במדינה במהלך המאה, ירד מגדולתו – ב-1990 אבץ הפך למחצב החשוב ביותר לכלכלת בוליביה, ובהדרגה גם האבץ פינה את מקומו לגז טבעי. ב-2008, ערך הייצוא של גז טבעי היווה 45% מכלל ערך הייצוא של בוליביה, משקל ערך ייצוא האבץ היה 11% ומשקלו של הבדיל היה 3%. עד סוף המאה, מחלוקות לגבי מדיניות הקשורה בגז טבעי הפכו לנושא פוליטי מרכזי. אך בתחילת שנות ה-80, עם הדעיכה של אופ"ק ועודף ייצור של נפט, ירידה תלולה במחירי הנפט והגז הייתה אחד הגורמים למשבר כלכלי בבוליביה. המדינה נכנסה למיתון מתמשך – בעשור של שנות השמונים הייתה צמיחה שלילית ממוצעת של 2.3%-. הממשל לא הצליח לשלוט באינפלציה: ב-1984 האינפלציה הגיע ל-2,177% במונחים שנתיים, וב-1985 היא זינקה ל-8,170%. המשבר הכלכלי הביא גם למשבר ביחסים בין סילס לבין חלק משותפיו הפוליטיים; והממשלה, שנשענה על תמיכת ארגוני העובדים, לא הצליחה לגבש תוכנית יעילה להתמודדות עם המשבר.

בבחירות בשנת 1985, ובכל הבחירות הבאות עד 2005, לא זכה אף מועמד לנשיאות ברוב הדרוש, ולבית הנבחרים היה תפקיד משמעותי בבחירת הנשיא. מצב זה הביא להתפתחותה של מערכת רב-מפלגתית שבה היכולת למשול תלויה ביכולת לשאת ולתת עם מפלגות אחרות ולהרכיב קואליציות. בנוסף, הוקם בית משפט לבחירות, שתפקידו לשמור על הגינות הליך הבחירה. כתוצאה משינויים אלה, מערכות הבחירות הפכו להוגנות יותר ובזירה הפוליטית הייתה אווירה שנטתה לפתרון סכסוכים בדרך של משא ומתן.

ב-1985, על אף שמפלגתו של בנסר הייתה הגדולה ביותר, נבחר ויקטור פאס אסטנסורו לכהונה כנשיא בפעם רביעית. תוכנית הייצוב הכלכלי שהנהיג פאס תאמה במידה רבה את התחזקות האידאולוגיה הנאוליברלית, שהתגבשה בארצות הברית ויושמה ביתר שאת בחלק ממדינות אמריקה הדרומית: המטבע פוחת ונקבע ששערו יהיה גמיש וייקבע על ידי כוחות השוק, החלה ליברליזציה של הסחר הבין-לאומי ובוטלו מנגנוני שליטה במחירים ובשכר, הונהגה כלכלת צנע שבמסגרתה נחתכה ההוצאה הממשלתית , בוצעה רפורמה במיסוי ובביורוקרטיה, ובתאגיד הממשלתי ששלט במכרות ירד מספר המועסקים בכמעט 75%, מ-27,000 ל-7,500 עובדים. באופן כללי, שינויים אלו שיקפו נטישה של המודל, שאותו פאס עצמו עיצב בשנות ה-50, לפיו המדינה מכווינה את הכלכלה, ופנייה למודל של שוק חופשי יותר עם מעורבות ממשלתית מינימלית. השינוי בתאגיד המכרות נבע גם מהירידה התלולה בחשיבות הבדיל לכלכלת המדינה, והייתה לו משמעות פוליטית עמוקה – איגודי העובדים, בעיקר הכורים, שהיוו כוח פוליטי מרכזי מאז שנות ה-50, קוצצו והפכו לגורם פוליטי משני. מחאות ושביתות של הכורים טופלו ביד קשה על ידי ממשל פאס וחלק ממנהיגי האיגודים נעצרו, ללא תגובת נגד משמעותית מצד החברה האזרחית. התוכנית הכלכלית, שכונתה "המדיניות הכלכלית החדשה", הצליחה להביא לייצוב פיננסי ופיסקלי של המדינה, אך זאת במחיר של מיתון, עוני ופגיעה קשה ברווחה.

שני גורמים סייעו במידה מסוימת לכלכלה הבוליביינית להתמודד עם השינוי: הראשון היה סיוע כלכלי מארצות הברית; השני היה הצמיחה בשוק הקוקאין שהפכה את גידולי הקוקה לרווחיים יותר. לפי הערכות, באמצע שנות השמונים ייצוא הקוקה מבוליביה היה שווה ערך לייצוא של כלל המוצרים החוקיים מהמדינה. עם זאת, המלחמה בסמים שהנהיגה ארצות הברית והתחרות עם יצרניות קוקה אחרות, כגון קולומביה, גרמו לכך שענף כלכלי זה לא המשיך לצמוח.

בבחירות ב-1989, שלוש מפלגות זכו כל אחת בכחמישית עד רבע מהקולות: ה-MNR, בראשות גונסלו סאנצ’ס דה לוסדה, ה-ADN, בראשות בנסר, ו"תנועת השמאל המהפכנית" (MIR), בראשות חיימה פאס סאמורה . על אף ש-MIR הייתה הקטנה מבין השלוש, פאס סאמורה נבחר לנשיא, לאחר שהשיג הסכם עם בנסר. בנוסף, על אף שהמפלגה הגיעה מהאגף השמאלי של הפוליטיקה הבוליביאנית, היא לא איתגרה את תוכנית הייצוב שהונהגה על ידי הממשלה הקודמת. בזמן ממשלתו של פאס סאמורה נשפט הדיקטטור לשעבר, לואיס גרסיה מסה, שלא בפניו, תחת אישומים של רצח עם, רצח ושחיתות. הוא נמצא אשם, נגזרו עליו 30 שנים בכלא, וב-1995 הוא הוסגר מברזיל לבוליביה והחל לרצות את עונשו. פאס סאמורה חתם עם נשיא פרו אלברטו פוג'ימורי על הסכם זיכיון בין-לאומי ל-99 שנים לבנייה ופיתוח של נמל באילו שבדרום פרו, לחוף האוקיינוס השקט. נכון ל-2024 האזור לא פותח.

בבחירות בשנת 1993 זכתה רשימה של ה-MNR בראשות סאנצ'ס דה לוסדה והמפלגה הקטאריסטית בכ-35.5% מקולות הבוחרים. סאנצ'ס דה לוסדה המשיך את המדיניות הכלכלית של הממשל הקודם, בין השאר על ידי הפרטה של מספר חברות ממשלתיות, חתימה על הסכמים לניהולן עם חברות זרות, ופיטורים של עובדים בחברות המופרטות. הברית עם הקטאריסטים היוותה הכרה בהתחזקות הכוח האלקטורלי של קהילות הילידים, שלא הצביעו עוד כבלוק עבור אף מפלגה. תהליך התחזקות זה הניח את הזרעים לפוליטיקה הבוליביאנית בעשורים הראשונים של המאה הבאה. בנוסף, הוא הביא את הממשלה לשינוי החוקה, שלראשונה הצהירה על זהות המדינה כ"רב-אתנית ורב-תרבותית". החוקה החדשה גם האריכה את כהונת הנשיא לקדנציה של 5 שנים, החל מהבחירות הבאות. מספר חוקים שעברו בתקופה זו איפשרו הכרה רשמית בקהילות הילידיות. בנוסף, הממשלה הנהיגה ביזור שלטוני על ידי יצירה של מאות רשויות מקומיות ויותר מ-13,800 ארגונים חקלאיים טריטוריאליים ("סינדיקטים"). הרשויות המקומיות קיבלו אוטונומיה פוליטית וכלכלית משמעותית. השינוי הוביל להתחזקות הפוליטיקאים הילידיים – יותר משני שליש מראשי הרשויות שנבחרו לאחר חקיקת החוקים החדשים היו בני קהילות ילידיות.

לאחר חזרה של בנסר לתקופה קצרה כנשיא, נבחר סנצ'ז דה לוסאדה לכהונה נוספת ב-2002. בד בבד, פוליטיקאים שפנו לאוכלוסייה הילידית המשיכו להתחזק. בין השחקנים הפוליטיים שהתחזקו היו קבוצות של מגדלי קוקה ("Cocaleros") באלטילפלאנו ובעמק קוצ'במבה, שהחלו לארגן התנגדות לרפורמות הכלכליות שהונהגו בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 ולפעולות שננקטו במסגרת המלחמה בסמים. הבולטת שבין קבוצות אלה הייתה קבוצה שצמחה באזור צ'אפרה , שהיוותה את הבסיס למפלגת "התנועה לסוציאליזם" (MAS) בהנהגת אבו מוראלס. בבחירות ב-2002 זכתה MAS בכמעט 21% מהקולות, בפער של כ-1.5% בלבד מה-MNR. מוראלס היה הדמות הבולטת במחאה רחבת ההקף שפרצה בעקבות כוונת הממשלה לייצא גז טבעי באמצעות צינור גז שייבנה בהרי האנדים ויגיע לנמלי צ'ילה. המחאות, שכללו מצור על תנועת סחורות ללה פאס וממנה, קיבלו את הכינוי "מלחמת הגז של 2003". הממשל הגיב בשליחת חיילים לאזורים שונים ואלימות קשה פרצה. בעקבות כך התפטר סנצ'ס דה לוסאדה באוקטובר 2002. הוא הוחלף על ידי סגנו, קרלוס מסה , היסטוריון ואיש מדיה. מסה זכה לפופולריות רבה, אך בלי בסיס מפלגתי הוא התקשה לקדם מדיניות כלשהי. ב-2004 הוא הביא את מדיניות הממשלה בעניין הגז למשאל עם, בו קיבלה הממשלה תמיכה מהציבור. הוא התפטר ב-2005 לאחר שהבטיח שראשי שני בית הנבחרים והסנאט יוותרו על מקומם בתור לירושת הנשיאות. כתוצאה מכך, החליף אותו נשיא בית המשפט העליון, אדוארדו רודריגז ולטסה , עד לבחירות בדצמבר 2005.

2006–2019: שלטון מוראלס ו"התנועה לסוציאליזם"

בבחירות בשנת 2005 זכתה MAS בראשות אבו מוראלס בכמעט 54% מהקולות. זו הייתה הפעם הראשונה מאז תום עידן החונטות שבה זכתה מפלגה ברוב מוחלט, שמאפשר להקים ממשלה ללא הסכמים עם מפלגות אחרות. MAS הצליחה לשחזר את הצלחתה, ואף להגדילה, בבחירות בשנת 2009, בהן זכה מוראלס ביותר מ-64%, ובבחירות בשנת 2014 בהן זכה מוראלס ביותר מ-61%. בבחירות המקומיות והאזוריות המפלגה מעולם לא זכתה ביותר מ-50% מהקולות, וכוחות אופוזיציוניים מקומיים נותרו משמעותיים.

מוראלס ותומכיו נתנו לאירועי אוקטובר 2003 את השם "אוקטובר השחור". האירועים כללו מחאות נרחבות, בעיקר בנושא ייצוא הגז הטבעי, שהפכו לעימותים אלימים בין המוחים לבין המשטר, והביאו למותתם של יותר מ-70 איש. תנועות המחאה גיבשו בזמן אירועים אלה את "אג'נדת אוקטובר", שבמרכזה שאיפה לרפורמה כלכלית ומשטרית. מוראלס וה-MAS, במיוחד בשנים הראשונות לשלטונם, ראו עצמם מחויבים למימוש האג'נדה. בכלל זאת, הם פעלו להענקת כוח רב יותר לילידים ולאיכרים והיפוך של המדיניות הכלכלית, ממדיניות נאוליברלית לכזו שבה המדינה היא שחקן כלכלי מרכזי. לתפנית האידאולוגית התלוותה תפנית כלכלית: השנים 2004–2014 התאפיינו בעלייה חדה במחירים של סחורות, בעיקר הודות לצמיחת הכלכלה בסין. כתוצאה מכך ערך הייצוא מבוליביה עלה בחדות בשנים אלה.

ממשל מוראלס קידם רפורמה משטרית, שהתבטאה באשרורה של חוקה חדשה בשנת 2009. לשם ניסוחה כונסה ב-2006 אספה מכוננת. הכללים החוקתיים בבוליביה דרשו תמיכה של 62% מחברי האספה, כך שלמרות הרוב של MAS בבתי המחוקקים, הם היו צריכים לנהל משא ומתן עם מפלגות אחרות. הליך הניסוח של החוקה לווה בעימותים רבים ואף כונה "כאוטי". בשנת 2007, החלו נציגי MAS לתקוף את הלגיטימיות של הדרישה לרוב מיוחס ולבסוף הם ביטלו את הדרישה. בנוסף, נציגי MAS סרבו לאשר בחירה בשופטים לבית המשפט לחוקה. כתוצאה מכך, ב-2007 איבד בית המשפט לחוקה את הקוורום הדרוש לפעולתו והכללים לפתרון סכסוכים פוליטיים הפכו לפחות ברורים. בינואר 2008 נאלצו נציגי MAS לחזור למשא ומתן עם נציגי מפלגות האופוזיציה, אך המשא ומתן נכשל. MAS הציגה טיוטת חוקה וניסתה להביא למשאל עם לאישורה. פעמיים במהלך השנה פסל בית המשפט לענייני בחירות את המשאל המוצע, ובאוקטובר נפתח משא ומתן מחודש. בסבב זה הצליחו הנציגים להגיע חהסכמה, ו-MAS קיבלה את מספר דרישות של האופוזיציה שנועדו למנוע השתלטות של רוב זמני על המדינה, ביניהן: מגבלה על מספר הכהונות הרצופות של נשיא, בית מחוקקים דו-ביתי, בחירות בשיטה היחסית והליך נוקשה לשינוי החוקה, שדורש רוב מיוחס של שני שלישים מחברי בתי המחוקקים ומשאל עם. בנוסף, התקבלה דרישת האופוזיציה לחזק את בית המשפט לחוקה ואת יכולתו לבקר הליכים הנוגעים לשינוי החוקה, וכן את הדרישה שמינוי שופטים לבית משפט זה יתקבל ברוב מיוחס של שני שלישים. הנוסח הסופי של החוקה אושר במשאל עם שנערך ב-25 בינואר 2009.

חוקרים שניתחו את החוקה החדשה ראו בה דוגמה למודל החוקתי ה"בוליברי" או "נאו-בולירי" (על שם סימון בוליבר), שמאפיין גם את החוקות החדשות של ונצואלה ואקוודור. הפתיח של החוקה מציג את החוקה כטקסט טרנספורמטיבי, שיוצר נתק מהאלמנטים הלא רצויים של העבר ומהאליטות ששלטו בעבר. כך, הפתיח קובע ש"השארנו את המדינה הקולוניאלית, הרפובליקנית, והנאוליברלית בעבר" (על אף שלאחר מכן בוליביה מוגדרת גם כרפובליקה). החוקה מגדירה את בובליביה כמדינה מאוחדת וריבונית עם פלורליזם לאומי (plurinational). היא מבקשת לחזק את מקומם וכבודם של בני העמים הילידים וקהילותיהם, בין השאר על ידי חיזוק השלטון המקומי, מתן אוטונומיה תרבותית ופוליטית לקהילות ילידיות מוכרות, והכרה בכבודה של המסורת הילידית. יש בה אלמנטים של דמוקרטיה השתתפותית, עם השתתפות של העם בבחירה של בעלי תפקידים רבים, כולל שופטים. לצד זאת, החוקה מחזקת את כוחה של הרשות המבצעת, ובראשה הנשיא, לעומת רשויות אחרות. החוקה כוללת רשימה ארוכה של זכויות, כולל זכויות חברתיות וזכויות הקשורות להתאגדות ומחאה, וחזון של מדינת רווחה מפותחת – המדינה, לפי החוקה, אחראית להבטחת גישה של כלל האזרחים למזון, מי שתייה, שירותי בריאות, דיור, חינוך ופנסיה. בנוסף, החוקה כוללת הבטחות לשמירה על הסביבה הטבעית והמגוון הביולוגי.

במישור הכלכלי, מוראלס קידם גישה הפוכה לזו של כל הממשלים שקדמו לו, ובראש ובראשונה הפך את התהליך המתמשך של הפרטת הנכסים של המדינה והחליפהּ במדיניות של הלאמה. במאי 2006 הלאימה ממשלת בוליביה את עתודות הגז והנפט. שנה לאחר מכן פרשה בוליביה מ"המרכז הבין-לאומי ליישוב סכסוכים בענייני השקעה", מוסד של הבנק העולמי. כעבור עוד שנה הלאימה בוליביה את חלקה של טלקום איטליה (50%) בחברת התקשורת הגדולה במדינה, אנטל. במאי 2010 הולאמו ארבע חברות החשמל הגדולות במדינה.

מוראלס קידם גם רפורמה בחלוקת הקרקעות במדינה. במידה מסוימת, רפורמה זו הייתה המשך של הרפורמות האגרריות שהונהגו מאז שנות ה-50. עם זאת, במהלך השנים, ובמיוחד בזמן השלטון הצבאי, חלוקת הקרקעת הייתה נגועה בשחיתות, ושטחים נרחבים, בעיקר במחלקות סנטה קרוס , בני ופנדו , ושטחים נרחבים הועברו לאישים מעטים, שהיו קשורים לשלטון. ממשל מוראלס פעל לחלוקה מחדש של הקרקעות באזורים אלה, ובשנים 2006–2009 כ-310,000 קמ"ר הועברו לכ-154,000 אנשים.

במישור יחסי החוץ, מוראלס קידם גישה לעומתית כלפי ארצות הברית וידידותית יותר כלפי מדינות שנחשבות למתחרות של ארצות הברית מבחינה אידאולוגית או גאופוליטית. ביקורו הראשון של מוראלס במדינה זרה לאחר בחירתו (ולפני כניסתו לתפקיד) היה בקובה, שם הוא נפגש עם פידל קסטרו. בסבב הביקורים הראשון שערך כנשיא, הוא ביקר ראשית בוונצואלה. מוראלס והוגו צ'אבס היו לבני ברית, וונצואלה השקיעה סכומים ניכרים בבוליביה. באותו סבב נסע מוראלס גם לסין, שם הוא ביקר שלוש פעמים נוספות במהלך כהונתו. הוא קידם את הסחר והמעורבות של סין ורוסיה בבוליביה. הביקוש למינרלים בסין תרם לכלכלה הבוליינית. היחסים הטובים עם ממשל לולה בברזיל איפשרו למוראלס לקדם את מדיניות ההלאמה של שוק האנרגיה במדינה מבלי לפגוע בייצוא הגז לברזיל. מוראלס קידם גם את היחסים עם האיחוד האירופי. בזמן כהונתו של מוראלס, בוליביה קיבלה מהאיחוד האירופי יותר סיוע מכל מדינה אחרת באמריקה הדרומית, והאיחוד האירופי היה מקור הסיוע המשמעותי ביותר עבור בוליביה. בימי ממשלי מוראלס בבוליביה ובוש הבן בארצות הברית, העימות המרכזי של בין שתי המדינות נגע למלחמה בסמים. בוליביה הכריזה על סיום ה"מלחמה" והמעורבות של ארצות הברית בטיפול בנושא. גידולי הקוקה הפכו לחוקיים, אך בוליביה ניסתה למתנם על ידי תוכניות לסבסוד של החלפת הקוקה בגידולים חקלאיים אחרים. בספטמבר 2008 הכריזה בוליביה על שגריר ארצות הברית במדינה, פיליפ גולדברג כאישיות בלתי רצויה, והוא סולק מהמדינה; בסוף 2008 הכריז מוראלס על סילוק אנשי המנהל לאכיפת הסמים מהמדינה; ב-2013 סולקו נציגי USAID. מוראלס ביקר בפומבי את החתימה של הסכמי סחר בין פרו לארצות הברית וטען שנשיא פרו אלחנדרו טולדו בוגד בעמים הילידים של אמריקה הלטינית. הוא ביקר את גם את הסכם הסחר שחתם נשיא קולומביה אלווארו אוריבה על חתימת הסכם סחר עם ארצות הברית. בזמן ממשל אובמה היחסים בין המדינות היו פחות לעומתיים, אך מוראלס המשיך במדיניות של היפתחות לסין וקידם כניסה של בוליביה למספר גופים בין-לאומיים שלא נטו לשיתוף פעולה עם ארצות הברית. בד בבד, מוראלס קידם תביעות נגד צ'ילה בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ), במטרה לזכות בגישה לאוקיינוס השקט, אך לאחר שנים של דיונים בית המשפט פסק ב-2018 לטובת צ'ילה.

המשבר בשנת 2019

מספר גורמים הביאו להיחלשותם של MAS ומוראלס לאחר הבחירות בשנת 2014. ראשית, מוראלס החליט שבכוונתו להתמודד לנשיאות פעם נוספת, ולצורך כך היה עליו לשנות את החוקה, שלא איפשרה לו להתמודד לקדנציה נוספת. במשאל עם שנערך בפברואר 2016 דחו הבוחרים את ההצעה לשנות את החוקה, ברוב של 51.3% מתנגדים אל מול 48.7% תומכים. מוראלס לא קיבל את תוצאות המשאל, ובספטמבר 2017 פנה לבית המשפט החוקתי בתביעה לבטל את המגבלה. בית המשפט לחוקה פסק לטובת העותרים וקבע שהמגבלה על התמודדות אינה חוקתית בהתבסס על הזכות להשתתפות פוליטית באמנה האמריקאית לזכויות אדם. החלטה זו עוררה ביקורת וגל של מחאה, שבמהלכה איבד מוראלס חלקים משמעותיים מבסיס התמיכה בו. שנית, חלק מבוחריו של מוראלס התאכזבו מכך שההבטחה לקדם קהילות ילידיות ונושאים סביבתיים מומשה באופן חלקי מאוד ומכך שהממשל גילה נטיות סמכותניות. סיבה נוספת היא סיומו של התהליך הכלכלי שאפיין את העשור הקודם, ואשר במסגרתו נהנתה בוליביה מעלייה חדה במחירי סחורות, בעקבות הצמיחה של הכלכלה הסינית. המפנה הכלכלי הקשה על חלקים מאוכלוסיית בוליביה, בעיקר מהאליטה וממעמד הביניים, וכך יצר קרעים בקואליציה החברתית שתמכה במוראלס.

יחסי חוץ

יחסי בוליביה–ישראל

ערך מורחב – יחסי בוליביה–ישראל

עד לתחילת שנת 2009, היו למדינת ישראל ולבוליביה יחסים דיפלומטיים מלאים, אולם בעקבות מבצע עופרת יצוקה החליטה בוליביה לנתקם. נשיא בוליביה אבו מוראלס מסר "בעקבות הפגיעה החמורה בחיי אדם, החליטה בוליביה לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל". מוראלס נחשב כבן ברית של נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אווס שגם החליט לנתק את יחסיה הדיפלומטים עם ישראל בעקבות המבצע.

ב-2010 הייצוא הישראלי לבוליביה עמד על כ-6 מיליון דולר, והיבוא מבוליביה לישראל על כ-3 מיליון דולר.

ב-2011 ניהל נשיא בוליביה אבו מוראלס פגישה ידידותית עם אחמד וחידי, שר ההגנה האיראני, שתכנן את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994, שבו נרצחו 85 איש ונפצעו 330 (וחידי מבוקש על ידי הרשויות בארגנטינה מאז הפיגועים). לאחר לחץ פוליטי משלל ארגונים יהודיים, התנצל נשיא בוליביה בפני הקהילה היהודית בארגנטינה.

ביולי 2014 הכריז אבו מוראלס נשיא בוליביה על ישראל כ"מדינת טרור" בעקבות פעילות צה"ל במבצע צוק איתן. עקב ההחלטה בוטל הפטור מוויזה שהיה נהוג בין המדינות, מאז הסכם שנחתם ביניהן ב-1972.

ב-28 בנובמבר 2019 הודיעה בוליביה כי תחדש את יחסיה עם ישראל לאחר הנתק הממושך.

ב-31 באוקטובר 2023 בעקבות מלחמת חרבות ברזל הודיעה ממשלת בוליביה על ניתוק יחסיה עם ישראל.

כלכלה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בוליביה היא אחת המדינות העניות באמריקה הדרומית. התמ"ג לנפש עומד על כ-5,500 דולר. המדינה חוותה משבר כלכלי קשה בשנת 1980, אך התאוששה בעקבות רפורמות שהובילו לירידה בשיעור העוני, אף שאלו עדיין גבוהים (54% ב-2007). ענפי התעשייה העיקריים הם כרייה, צורפות, נפט, מזון ומשקאות, טבק, עבודות יד וטקסטיל. כ-40% מהיצוא מופנה לברזיל. המטבע נקרא "בוליביאנו".

במשך שנים רבות התבססה כלכלית המדינה במידה רבה על אוצר טבע שנמצא בסמוך לעיר פוטוסי: הר ענק העשיר במרבצי כסף, שכרייתם המסחרית הפכה את העיר פוטוסי לאחת מהערים הגדולות והעשירות באימפריה הספרדית. מאגרי הכסף הידלדלו עם השנים. הכרייה הממושכת, שבמקרים רבים נעשתה ללא פיקוח או מיפוי מסודרים, הביאה להתמוטטות של מנהרות בהר ולהיחלשות מבנהו הפנימי. המצב כיום הוא שהר הכסף נמצא בקריסה ולוע גדול נפער בו.

מאז שנבחר בשנת 2005, נשיא בוליביה, אבו מוראלס, מיישם מדיניות כלכלית סוציאליסטית דמוקרטית. מדיניותו כוללת הלאמה של משאבי טבע, חברות אנרגיה ותאגידים בתחומים שונים שהופרטו בעבר וחלוקה מחדש של העושר.

הכלכלה מבוססת בין היתר על ייצוא גז טבעי, אבץ, זהב, סויה ועוד.

אינדיקטורים כלכליים וחברתיים

צמיחה

בין 2006 ל-2018 צמח התוצר של בוליביה מדי שנה בקצב של 5.2% בממוצע, קצב שמציב את כלכלת בוליביה ככלכלה הצומחת ביותר בדרום אמריקה. התמ"ג של בוליביה גדל פי 4 משנת 2006 עד לשנת 2018 והתמ"ג לנפש גדל מ-1,000 דולר לנפש ב-2005 ל-3,900 דולר לנפש ב-2019.

לפני ההלאמות (לא רק של גז ונפט, אלא של טלקומוניקציה, מים, חשמל ומספר מכרות), תאגידים זרים כיסו כ-85% מהרווחים שהופקו מייצור גז טבעי. מוראלס הגדיל את נתח הרווח של המדינה מגז מכ-15% לפני נשיאותו לכ־80-90% כיום. בשנת 2005, לפני ההלאמה, הסתכמו הכנסות הגז הממשלתיות ב־0.6 מיליארד דולר; בשנת 2015 זה היה סכום גדול פי ארבעה, 2.6 מיליארד דולר – למעשה ירידה מ-4.5 מיליארד דולר בשנת 2014. בשנת 2015 כל הכנסות הגז והנפט הניבו 4 מיליארד דולר, המהווים כמעט מחצית מרווחי הייצוא של בוליביה.

ההלאמות בתחומי הטלקומניקציה, גז, חשמל ועוד סייעו לשיפור בשירות שניתן תוך כדי הוזלה משמעותית של המחירים והשקעה משמעותית בהפצת השירותים לכלל האוכלוסייה:

1. בעוד שב-2005 רק 25% מהבתים במרחב הכפרי היו מחוברים לחשמל, עד 2016 המספר זינק ל-66% מהבתים במרחב הכפרי שחוברו לחשמל על ידי חברת החשמל הממשלתית.
2. מספר משקי הבית עם חיבורי הגז עלה ב-835% מאז עלה מוראלס לשלטון.
3. מספר העיריות עם כיסוי הטלקומוניקציה (תקשורת) עלה מ-110 ב-2005 ל-324 מתוך 339 ב-2015. שוויה של חברת הטלקום אנטל שהולאמה בשנת 2008 גדל פי 3, מ-3.1 מיליארד דולר בעת ההלאמה ל-9.3 מיליארד דולר ב-2017.תעריפי השירות הוזלו בצורה משמעותית מאז שהולאמה החברה, למשל: התעריף לדקת שיחה ירד מ-1.8 דולר לדקה ב-2008 ל-0.67 דולר לדקה ב-2017. מחיר הגלישה באינטרנט ירד מ-97.5 דולר ב-2008 ל-10.5 דולר ב-2017.

יתרות הבנק המרכזי של בוליביה גדלו במידה ניכרת מ-1.174 מיליארד דולר (2005) לכ-8.008 מיליארד דולר ב-2018. האשראי הפרודוקטיבי גדל פי עשרה. 75% מסכומי ההשקעה הציבורית ממומנים ממשאבים פנימיים. עובדה זו מביאה כי לאחר ארבע עשרה שנים של עבודות חשובות בכל אזורי הארץ, החוב הציבורי החיצוני לטווח הבינוני והארוך מסתכם בכמעט עשרה מיליארד דולר, המהווה 23.6% מהתמ"ג.

למרות מחזור ההתרחבות החזק, האינפלציה צנחה בשנת 2019 לרמה של אחוז אחד בלבד בשנה, כיום 99% מהזיכויים ו-88% מהחיסכון הם במטבע הלאומי של בוליביה, בוליביאנו. בשנת 2005 היו הנתונים 7% ו-15% בהתאמה.

עוני, הכנסה ואי-שוויון

בבוליביה תחת שלטון מוראלס, העוני צנח מ-60.6% מהאוכלוסייה בשנת 2005 ל-33% בשנת 2018. העוני הקיצוני (אלה החיים פחות מ־1.25$ ליום) ירד מ-38% ב-2005 ל-16.8% ב-2018. ההכנסה גדלה פי קרוב ל-4 מ-80 דולר לחודש ב-2005 ל-305 דולר בחודש כיום. שכר המינימום הריאלי עלה מ-440 בוליביאנו לחודש ב-2005 ל-2000 בוליביאנו לחודש ב-2018 (מ-57$ עד 287$). האבטלה עומדת על פחות מ-4% ב-2018, הנמוכה ביותר באמריקה הלטינית, לעומת 8.5% בשנת 2005.

האוכלוסייה עם הכנסה שגדולה מההכנסה הממוצעת גדלה ל-62% מאזרחי בוליביה, אחוז דומה לזה עם הכנסה נמוכה בשנת 2005. 10% העשירים במדינה קיבלו אז פי 128 יותר מה 10% העניים ביותר. מדד ג'יני, המודד את אי השוויון בהכנסות, צנח מ-0.60 ל-0.44, קצב ההתקדמות הגדול ביותר בצמצום אי השוויון באמריקה הלטינית.

בוליביה השיגה כיסוי של מאה אחוז מהפנסיות לזקנים, הרבה מעל הממוצע האזורי (59%). 51.5% מאוכלוסיית בוליביה נהנים מתוכניות העברה ישירה כמו בונוס Renta Dignidad, בונוס על שם חואנה אזורדוי ובונוס על שם חואנסיטו פינטו המסייע בתשלום עבור חומרי לימוד או הובלת נערות ונערים בגיל בית הספר (עד השנה השנייה של בית הספר התיכון) על ידי חיזוק האפשרויות החינוכיות של תלמידים מאזורים מרוחקים ועם מעט משאבים, תוך הורדת סיכוי הנשירה מבית הספר והסכנה של עבודת ילדים.

בריאות וחינוך

שיעור האנאלפביתיות בבוליביה עמד על 13% עם כניסתו של אבו מוראלס לנשיא. לאחר קמפיין לימוד קרוא וכתוב המוני שהשתמש בתוכנית הלימוד של קובה, חונכו 850,000 בוליביאנים ועד שנת 2008 הוכרזה בוליביה כחפה מאנאלפביתיות. המדינה השנייה אחרי קובה באמריקה הלטינית מבחינת מימון החינוך. כיום קיימים במדינה 16,000 מוסדות חינוך, 4,500 מהם נבנו מאז 2006 בכספי תעשיית הגז המולאמת.

תוחלת החיים של הבוליביאנים בתקופת נשיאותו של מוראלס עלתה מ-64 שנים ל-71 שנים. זו בחלקה תוצאה של פעילותם של כמעט 700 חברי החטיבה הרפואית הקובנית העובדים במדינה ושל השיפור המשמעותי בגישה לבריאות במדינה. מבצע נס קובה איפשר גם ל-676,000 בוליביאנים להחזיר את ראייתם. יתרה מזאת, כ-5,000 בוליביאנים השיגו את התארים הרפואיים בקובה, וחזרו לארצם כדי לספק את שירותיהם. במדינה פועלים כיום 47 בתי חולים חדשים ולמעלה מ-3,000 מרכזי בריאות שנבנים.

משימת Juana Azurduy Bond תומכת בנשים הרות ותינוקות עד שנתיים ללא ביטוח בריאות. במקרה של העברה על תנאי, עם אופי פעולה חיובי, נדרשות 4 בקרות לפני הלידה, לידה מוסדית ובקרה לאחר לידה. ילדים מתחת לגיל שנתיים חייבים לבצע 12 בדיקות בריאות מקיפות דו-חודשיות, אשר כל אלה משפרים מאוד את תנאי הלידה הבסיסיים ואת שנות החיים הראשונות. מ-2006 עד 2018 התמותה בקרב ילדים מתחת לגיל חמש הופחתה ב-61%.

גאוגרפיה

מפה טופוגרפית של בוליביה

בוליביה היא מדינה במערב דרום אמריקה אשר מוקפת יבשה. היא גובלת עם ברזיל בצפון ובמזרח, פרגוואי וארגנטינה בדרום, וצ'ילה ופרו במערב.

בוליביה ממוקמת ברכס הרי האנדים, כאשר הנקודה הגבוהה ביותר במדינה מגיעה לגובה של 6,542 מטר. מרכז המדינה מעוצב על ידי הרמה אלטיפלאנו, שם גרים מרבית הבוליביאנים. במזרח המדינה ישנה שפלה אשר מכוסה על ידי יערות הגשם של האמזוניה. מלה פאס יוצאת דרך היונגאס, המכונה גם "דרך המוות", המקשרת את הבירה עם צפון המדינה.

האקלים במדינה מגוון, ונכללים בה אזורי אקלים שונים בחלקיה השונים - אקלים אקלים צחיח וצחיח למחצה, סובטרופי, טרופי, ובאזורי ההרים ממוזג ואלפיני. כתוצאה מכך גם סוגי הצמחייה מגוונים - מדבר, סוואנה ויער גשם.

בדרום-מערב בוליביה ממוקם סאלאר דה אויוני (בספרדית: Salar de Uyuni), מדבר המלח הגדול בעולם. הנופים הייחודיים של המדבר הופכים אותו לאטרקציה תיירותית. מדבר נוסף, מדבר סלבדור דאלי, נקרא כך משום שנופיו מזכירים את הציורים של הצייר סלבדור דאלי.

בבוליביה יש מגוון של בעלי חיים כמו יגוארים, קופים, עצלנאים, פומות ומגוון של עופות כמו קונדור האנדים.

דמוגרפיה

מרכז לה פאס

במפקד האוכלוסין, ב-2019, נמנו 11.4 מיליון תושבים. במשך 50 השנים האחרונות צמחה אוכלוסייתה ביותר מפי 3, וקצב גידול האוכלוסייה גבוה (2.25%). תוחלת החיים אינה גבוהה – 68 לנשים ו-63 לגברים.

רוב האוכלוסייה בבוליביה היא ממוצא אמריקאי ילידי. חלקם של האמריקאים הילידים באוכלוסייה מוערך ב-56 עד 70 אחוזים, ורובם הגדול משתייכים לשתי הקבוצות הילידיות הגדולות, קצ'ואה (Quechua) ואיימרה (Aymara), ששורשיהן באינקה. עוד כ-30 קבוצות ילידיות קטנות יותר קיימות במדינה. החשובה בהן היא בני הגוארני, השוכנים בחלקה המזרחי.

כ-10 עד 15 אחוזים מן התושבים הם ממוצא אירופי. רובם ממוצא ספרדי, ומיעוטם צאצאי מהגרים מגרמניה, אוסטריה ומדינות אירופיות נוספות. כ-30 עד 40 אחוזים הם מסטיסים, בני תערובת של אירופים וילידים אמריקאים. כחצי אחוז מן התושבים הם ממוצא אפריקאי, וכן קיימים מיעוטים קטנים של צאצאי מהגרים מסין, מיפן, ומן המזרח התיכון.

כשני מיליון בוליביאנים חיים מחוץ לארצם הענייה. יעדי ההגירה העיקריים הם ארגנטינה, ספרד וארצות הברית.

הערים הגדולות הן במדינה הן סנטה קרוס (1,685,000) אל אלטו (993,000) והבירה לה פאס (897,000). בעבר הייתה לה פאס העיר הגדולה ביותר, אך קצב גידול האוכלוסייה באל אלטו וסנטה קרוס גבוה יותר.

דת

התושבים הם ברובם הגדול נוצרים קתולים. כ-17% משתייכים לזרם הפרוטסטנטי, 1% דתות אחרות (יהדות, בודהיזם, בהאית והינדואיזם) ו-5% חסרי דת.

בבוליביה קהילה יהודית קטנה שמונה כיום^{[דרושה הבהרה]} כ-500 יהודים, אף שלאחר מלחמת העולם השנייה היו בה כ-10,000 יהודים, לאחר שהגיעו אליה יהודים רבים ממזרח אירופה.

תרבות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התרבות הבוליביאנית הושפעה רבות מתרבות האינקה ותרבויות אינדיאניות מקומיות נוספות.

פסטיבל ידוע שנערך בבוליביה הוא "קרנבל אורורו" ("El carnaval de Oruro").

ראו גם

• איברו-אמריקה

לקריאה נוספת

• Herbert S. Klein, A Concise History of Bolivia, 3rd Edition, (Cambridge University Press: 2021)
• Rex A. Hudson and Dennis M. Hanratty (eds.), Bolivia: a country study, (Library of Congress Federal Research Division: 1991)

קישורים חיצוניים

• בוליביה, דף שער בספרייה הלאומית

• בוליביה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בוליביה
• מידע על בוליביה בקטלוג הספרייה הלאומית
• מידע על בוליביה
• "כיצד הפך איוו מוראלס את בוליביה על פניה" מתוך הפודקאסט 'עושים רוח'
• ליאור לרנר, מתנה עצובה לילדי בוליביה: יוכלו לעבוד מגיל עשר, באתר TheMarker‏, 27 באוגוסט 2014
• בוליביה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)(הקישור אינו פעיל, 11.9.2021)
• בוליביה, באתר nrg
• היסטוריה של בוליביה
• בוליביה
• הערות רקע של ממשלת ארצות הברית: בוליביה
• ילדי רחוב בבוליביה (הקישור אינו פעיל, 11.9.2021)(אורכב 04.04.2005 בארכיון Wayback Machine)
• אוסף קהילת יהודי בוליביה, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.