בוליביה

מדינה בדרום אמריקה

המדינה הרב-לאומית של בוליביהספרדית: Estado Plurinacional de Bolivia)[6][7] היא מדינה ללא מוצא לים במערב דרום אמריקה וגובלת בדרומה בארגנטינה, בדרום מערב בצ'ילה, מדרום מזרח בפרגוואי, בצפון ובמזרח בברזיל ובצפון מערב בפרו. שליש מהמדינה הוא רכס הרי האנדים, שם גם שוכנת אחת הערים הגדולות ביותר במדינה, אל אלטו שממוקמת באלטיפלאנו. היא אחת משתי המדינות ללא מוצא לים ב"עולם החדש" (לצד שכנתה פרגוואי).

המדינה הרב-לאומית של בוליביה
Estado Plurinacional de Bolivia
דגלסמל

לחצו כדי להקטין חזרה

אנטארקטיקהאיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומייםצ'ילהאורוגוואיארגנטינהפרגוואיפרובוליביהברזילאקוודורפנמהונצואלהגיאנהסורינאםקולומביהטרינידד וטובגוקוסטה ריקהאל סלוודורגואטמלהבליזמקסיקוג'מייקהקובההאיטיהרפובליקה הדומיניקניתאיי בהאמהניקרגואהארצות הבריתקנדההאנטילים הקטניםפוארטו ריקואיי קיימןאיי טרקס וקייקוסברמודהסן-פייר ומיקלוןגרינלנדאיסלנדאירלנדצרפתספרדפורטוגלהאיים הקנרייםמרוקולובכף ורדהמאוריטניהמאליבורקינה פאסוחוף השנהבגאנהליבריהסיירה לאוןגינאהגינאה ביסאוגמביהסנגלניז'ראלג'יריהטוגובניןניגריהקמרוןגינאה המשווניתגבוןהרפובליקה של קונגואנגולהנמיביהדרום אפריקהלסוטובוטסואנהזמביההונדורסגיאנה הצרפתיתאיי פוקלנד
מוטו לאומי אחדות היא כוח
המנון לאומי Bolivianos, el hado propicio
המנון
ממשל
משטר רפובליקה
ראש מדינה נשיא בוליביה עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש הרשות המבצעת נשיא בוליביה עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא בוליביה לואיס ארסה
שפה רשמית ספרדית ו-36 שפות מקומיות[1]
עיר בירה סוקרה (הבירה החוקתית)
לה פאס (הבירה המנהלית) 19°02′02″S 65°15′45″W / 19.0339°S 65.2626°W / -19.0339; -65.2626 (סוקרה)
רשות מחוקקת האספה המחוקקת הרב-לאומית של בוליביה
גאוגרפיה
יבשת דרום אמריקה
העיר הגדולה ביותר סנטה קרוס
שטח יבשתי[2] 1,098,581 קמ"ר (29 בעולם)
אחוז שטח המים 1.29%
אזור זמן UTC -4
היסטוריה
הקמה הכרזת עצמאות
- עצמאות
- תאריך
מספרד
6 באוגוסט 1825
ישות קודמת ספרד 1785ספרד 1785 מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה
ישות יורשת Acre Territory עריכת הנתון בוויקינתונים
דמוגרפיה
אוכלוסייה[3]
(הערכה 1 ביולי 2024)
12,567,336 נפש (79 בעולם)
צפיפות 11.44 נפש לקמ"ר (218 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 30.34%
גילאי 15 - 24 19.21%
גילאי 25 - 54 38.68%
גילאי 55 - 64 6.06%
גילאי 65 ומעלה 5.71%
כלכלה
תמ"ג[4] (2022) 43,069 מיליון $ (96 בעולם)
תמ"ג לנפש 3,427$ (148 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[5]
(2022)
0.698 (120 בעולם)
מדד ג'יני 43.6 (נכון ל־2020) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע בוליביאנו‏ (BOB)
בנק מרכזי הבנק המרכזי של בוליביה עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
סיומת אינטרנט bo
קידומת בין־לאומית 591
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סאלאר דה אויוני

המדינה חסרת מוצא לים מאז מלחמת האוקיינוס השקט (18791884), עת סיפחה צ'ילה שטחים של בוליביה, אולם הסכמים עם מדינות שכנות העניקו לבוליביה גישה עקיפה לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי.

אוכלוסיית המדינה, המוערכת ב-11 מיליון תושבים, היא רב-לאומית, וכולל עמים ילידים, מסטיסים, אירופאים, אסייתים ואפריקאים. ההפרדה הגזעית בתקופת הקולוניאליזם הספרדי המשיכה גם בעידן המודרני. ספרדית היא השפה הרשמית של המדינה, לצד 36 שפות ילידיות נוספות, שהידועות בהן הן איימארית וקצ'ואה.

בוליביה המודרנית היא רפובליקה דמוקרטית חוקתית, המחולקת לתשע מחלקות. הגאוגרפיה שלה משתנה בין הפסגות של הרי האנדים במערב, אל השפלה במזרח, הממוקמת באגן האמזונס.

בוליביה היא מדינה מתפתחת, עם ציון נמוך במדד הפיתוח האנושי ורמת עוני של 38 אחוזים. בין הפעילויות הכלכליות העיקריות ניתן למנות: חקלאות, ייעור, דיג, כרייה וייצור סחורות כגון טקסטיל, הלבשה, מתכות וזיקוק נפט. המדינה גם עשירה מאוד במינרלים, ובייחוד בבדיל.

שמה של המדינה נקבע על שמו של סימון בוליבר, משחרר דרום אמריקה.

היסטוריה

עריכה

היסטוריה קדומה

עריכה

העדויות הראשונות להתיישבות בהרי האנדים מתוארכות לשנת 10,000 לפנה"ס [דרוש מקור], בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס החלה תרבות הטיוואנאקו להתפתח בדרום אגם טיטיקקה. תרבות הטיוואנאקו הצטיינה באדריכלות מודרנית וטכניקות חקלאיות חדישות במושגים של אותם הימים. מרכזה של תרבות זו היה בעיר טיוואנאקו. במקביל, התפתחו גם תרבויות באזור מוקסוס ומולוס (חלק מלה פס של היום). בשנת 1450 (משוער) סיפח שבט האינקה את בוליביה לממלכתו ושלט בה עד לכיבוש הספרדי בשנת 1530.

טרם הקולוניזציה הספרדית, באזור האנדים של בוליביה הייתה אימפריית האינקה ואילו השפלה הצפונית והמזרחית הייתה מיושבת בידי שבטים עצמאיים.

התקופה הקולוניאלית הספרדית

עריכה

הכובשים הספרדים שהגיעו לקוסקו ואסונסיון השתלטו על האזור במאה ה-16. במהלך התקופה הקולוניאלית הספרדית, בוליביה נוהלה בידי הקהילה המלכותית של קראקס. ספרד בנתה את האימפריה שלה במידה רבה באמצעות הכסף של המכרות בבוליביה.

במשך התקופה הקולוניאלית הספרדית בבוליביה, נקראה הטריטוריה פרו העליונה והייתה תחת מרות המשנה למלך לימה, בירת פרו. במשך שנים רבות העיר פוטוסי שבשטח בוליביה הייתה העיר הגדולה ביותר בחצי הכדור המערבי. הסמכות המלכותית-ספרדית בבוליביה נחלשה במשך מלחמותיו של נפוליאון, והשנאה כלפי השלטון הספרדי גדלה. הכרזת העצמאות של בוליביה בשנת 1809 גרמה למלחמה של 16 שנים שבסופה נוסדה הרפובליקה שנקראה על שמו של סימון בוליבר ב-6 באוגוסט 1825.

לאחר הכרזת העצמאות

עריכה

לאחר הניסיון הראשון לעצמאות ב-1809, הגיעה מלחמה נוספת טרם הקמת הרפובליקה שארכה 16 שנים ותמה ב-6 באוגוסט 1825. מאז העצמאות, בוליביה סבלה מתקופות של חוסר יציבות פוליטית וכלכלית, לרבות אובדן שטחים לידי שכנותיה, כגון אקרי וגראן צ'אקו. העצמאות לא הביאה לבוליביה יציבות. עד 1981 בוצעו בבוליביה 192 הפיכות (כלומר הפיכה כל 10 חודשים בממוצע). חולשתו של הצבא גרמה לאובדן חלקים משטחה של המדינה למדינות שכנות במהלך מלחמות, וצ'ילה אף כבשה את חוף הים שלה במלחמת האוקיינוס השקט. על אף שבוליביה היא עדיין המדינה הענייה ביותר בדרום אמריקה, שורת רפורמות שהנהיגה הממשלה גרמו להתפתחות עקבית של הכלכלה במדינה.

בשנת 2005 נערכו בחירות כלליות ואבו מוראלס זכה ברוב קולות ומונה לנשיא. בהמשך הוא זכה עוד מספר פעמים, עד שבשנת 2019 החלו מהומות במדינה והאשמות לאי-סדרים בבחירות. כתוצאה מכך הוא התפטר מתפקידו. גם יתר מנהיגי המדינה, כולל סגן הנשיא ויושבת ראש הפרלמנט אדריאנה סלוואטיירה עזבו את תפקידם וביקשו מקלט מדיני בשגרירות מקסיקו. בסופו של דבר בהתאם לתוצאות הבחירות שנערכו בשנת 2020 זכתה מפלגתו של אבו מוראלס ברוב ולואיס ארסה החל את כהונתו כנשיא.

ב-26 ביוני 2024 בוצע ניסיון הפיכה של צבא בוליביה כנגד השלטון המכהן. כוחות צבא וכלים משוריינים התפרסו מסביב לארמון הממשלה. הניסיון נכשל.[8]

פוליטיקה ומשטר

עריכה

מאז 1982, המערכת הפוליטית בבוליביה מוגדרת כדמוקרטיה ייצוגית, נשיאותית, רב-מפלגתית. בחירות נערכות ברמה הלאומית מאז 1985 וברמה המקומית מאז 1987. בבחירות נבחרים חברי כל הרשויות, בכללם הנשיא וסגן הנשיא, חברי שני בתי המחוקקים והשופטים בערכאות השיפוטיות העליונות. על אף שהמבנה המשטרי הוא דמוקרטי באופן רשמי, חוקרים ועורכי מדדים של מידת הדמוקרטיוּת של משטרים, זיהו בעיות רבות מבחינת איכות הדמוקרטיה בבוליביה.

בשנים 1964–1982 השלטון האזרחי בבוליביה היה נתון בידי דיקטטורות צבאיות (חונטות, שהתחלפו תכופות בעקבות הפיכות צבאיות ומערכות בחירות (לפחות חלקן מושחתות). תקופה זו החלה בהפיכה של 1964 (אנ') שבה הודח הנשיא ויקטור פאס אסטנסורו (אנ'), בידי מפקד הצבא הבוליביאני, אלפרדו אוונדו קנדיה (אנ') וסגן הנשיא, רנה באריינטוס (אנ'), שהפכו לנשיאים-משותפים. באריינטוס נבחר לנשיאות ברוב גדול בשנת 1966, בבחירות שנחשבות לעיתים לבלתי-לגיטימיות, שכן רבים ממנהיגי האופוזיציה הוגלו לפני כן ועל האופוזיציה נאסר לנהל קמפיין בחירות. לאחר מותו של באריינטוס ב-1969, סגנו, לואיס אדולפו סילס, היה לנשיא לתקופה קצרה, עד שאוונדו קנדיה לקח לעצמו את השלטון בהפיכה נוספת. ב-1970 ו-1971, שתי הפיכות צבאיות הובילו בסופו של דבר לשלטון הדיקטטורי של הוגו בנסר (אנ'), בשנים 1971–1978. ב-1978, בחירות מזויפות הובילו לשורה של הפיכות נוספות, שתיים ב-1978, אחת ב-1979 ואחת ב-1980. הגנרל לואיס גרסיה מסה תפס את השלטון ב-1980 והשליט משטר דיטטורי וברוטלי. ביולי 1982, חונטה נוספת שבראשה עמדו ארבעה מפקדי צבא (אנ'), מינתה את הגנרל גווידו וילדוסו לנשיא. וילדוסו היה הנשיא האחרון שמונה על ידי הצבא. עם סכנה ברורה למשבר כלכלי ופוליטי חריף, ואף למלחמת אזרחים, וילדוסו החליט לכנס מחדש את הפרלמנט שנבחר שנתיים קודם לכן ולאפשר לו לקבוע מי ינהיג את המדינה. ההחלטה הראשונה של הפרלמנט הייתה לאשר מחדש את תוצאות הבחירות של שנת 1980 ובעקבות זאת לבחור שוב בהרנן סילס סואסו (אנ') לנשיא. סילס הוביל תקופה שנחשבת לתקופת מעבר לדמוקרטיה עד 1985, וזאת תוך שהמדינה חווה היפראינפלציה וכאוס כלכלי. בסך הכול, התחלף הממשל בשנים 1964–1985 16 פעמים; ב-10 מתוכם עלה הצבא לשלטון, והשאר היו תקופות מעבר בשלטון נציגי המפלגות.[9]

מבנה חוקתי ומשטרי

עריכה

חוקת בוליביה

עריכה

החוקה הראשונה של בוליביה נכתבה על ידי סימון בוליבר בלימה ואושררה עם תיקונים על ידי האספה המכוננת בנובמבר 1826. מאז הוחלפה החוקה 16 פעמים.[10][11][א]

החוקה הנוכחית של בוליביה אושררה בשנת 2009. שינוי החוקה היה הבטחת בחירות ויעד מרכזי של הנשיא אבו מוראלס, שנבחר לראשונה בשנת 2006. סעיף 1 בחוקה מגדיר את בוליביה כדלקמן:

בוליביה מכוננת במדינה סוציאלית מאוחדת עם חוק קהילתי ורב-לאומי; מדינה חופשית, עצמאית, ריבונית, דמוקרטית, רב-תרבותית, מבוזרת, ועם אוטונומיות אזוריות וילידיות. בוליביה מיוסדת על בסיס הריבוי והפלורליזם הפוליטי, הכלכלי, המשפטי, התרבותי והלשוני, בתוך התהליך המאחד של המדינה.

המקור בספרדית
Bolivia se constituye en un Estado Unitario Social de Derecho Plurinacional Comunitario, libre, independiente, soberano, democrático, intercultural, descentralizado y con autonomías. Bolivia se funda en la pluralidad y el pluralismo político, económico, jurídico, cultural y lingüístico, dentro del proceso integrador del país.[12]
סעיף 1 לחוקת בוליביה

חוקת בוליביה מגדירה ארבע רשויות ממשל:[10][13]

  • הרשות המבצעת – בראשה עומדים הנשיא וסגן הנשיא, שנבחרים בבחירות ישירות לתקופה של חמש שנים, והם יכולים להיבחר לקדנציה רצופה נוספת רק פעם אחת. הנשיא משמש כראש הרשות המבצעת וראש המדינה, והוא ממנה את שרי הקבינט. כדי להיבחר זקוק הנשיא ל-50% מהקולות לפחות, או ל-40% לפחות בהפרש של יותר מ-10% מכל מועמד אחר. אם אף מועמד לא משיג את הרוב הדרוש, נערך סיבוב שני בתוך 60 יום. משרדי הרשות המבצעת נמצאים בלה פאס, וכך גם המעון הנשיאותי, הקאסה גרנדה דל פואבלו ("בית העם הגדול").
  • הרשות המחוקקת – "האספה הרב-לאומית המחוקקת" מורכבת משני בתים, בית הנבחרים (130 נציגים) והסנאט (36 סנאטורים, 4 מכל אחד מ-9 המחלקות). בראש האספה הרב-לאומית עומד סגן נשיא בוליביה. מושבי האספה נמצאים בלה פאס.
  • הרשות השופטת – הרשות השופטת של בוליביה נחלקת לשלוש סמכויות שיפוט שוות – רגילה, ילידית, וחקלאית-סביבתית – בנוסף לבית משפט חוקתי ולמועצה השופטת, שתפקידה לנהל אדמיניסטרטיבית את מערכת המשפט ובסמכותה לדון משמעתית את חבריה. כל חברי הרשות השופטת נבחרים על ידי העם (אך לאספה המחוקקת יש תפקיד באישור רשימת המועמדים) והחוקה קובעת תנאי סף שונים למועמדות.
    • מערכת המשפט הרגילה – בתחום המשפט הפלילי, האזרחי והמנהלי. בראשה עומד בית המשפט העליון לצדק (Tribunal Supremo de Justicia) של בוליביה, שנמצא בבירה סוקרה ומתפקד כסמכות העליונה, ובו 12 שופטים שנבחרים על ידי הציבור לכהונה אחת של שש שנים, ללא אפשרות לבחירה חוזרת. לבית המשפט העליון כפופים בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט הנמוכים.
    • בתי המשפט החקלאים-סביבתיים (Jurisdicción Agroambiental) –[14] בית המשפט החקלאי-סביבתי הוא הסמכות העליונה לפתרון סכסוכים בעניינים הקשורים לאדמות חקלאיות, יערות, סביבה, מים, שימוש במשאבים טבעיים ושמירה על הסביבה הטבעית. הוא אחראי על ארגון מערכת של בתי משפט חקלאיים-סביבתיים הכפופים לו. חבריו נבחרים באותו האופן כמו חברי בית המשפט העליון, אך בנוסף לתנאי הסף הרגילים עליהם להיות בעלי מומחיות וניסיון במשפט בתחום החקלאי והסביבתי, או פרופסורים באוניברסיטה שעסקו בתחום במשך שמונה שנים לפחות.
    • סמכות שיפוט בענייני עמים ילידיים באזור הכפרי (Jurisdicción Indígena Originario Campesina) – החוקה (סעיף 190) מבטיחה שהעמים הילידיים יוכלו לנהל את תחום המשפט באופן אוטונומי, על פי הסמכויות שנהוגות אצלם ועל פי העקרונות, הערכים התרבותיים והנורמות שלהם, ועל פי ההליכים הנהוגים אצלם.
    • הסמכות לביקורת שיפוטית על המחוקק נתונה בידי בית המשפט החוקתי, שמושבו בסוקרה, ובו תשעה שופטים שלפחות שניים מהם מגיעים ממערכת המשפט של העמים הילידים. הם נבחרים על ידי הציבור לכהונה של שש שנים.
    • מועצת המשפט (Consejo de la Magistratura) – מועצה שאחראית על הדין המשמעתי בתוך מערכת המשפט ועל ניהולה השוטף. חבריה נבחרים על ידי העם, מתוך רשימה של מועמדים שמוצגים על ידי האספה המחוקקת, לתקופה של שש שנים ללא אפשרות לבחירה מחדש.
  • הרשות האלקטורלית – הגוף האחראי על הבחירות ברמה הלאומית והמקומית (בדומה לוועדת הבחירות במדינות אחרות) מוגדר על פי חוקת בוליביה כרשות רביעית, עצמאית. בראשה עומד בית המשפט הגבוה לבחירות (El Tribunal Supremo Electoral), שבו שבעה חברים, שניים מהם לפחות בני עמים ילידיים. שישה מחבריו נבחרים על ידי האספה המחוקקת ברוב של שני שלישים לפחות מהחברים הנוכחים. השביעי ממונה על ידי הנשיא. כפופים לו בתי המשפט לבחירות במחלקות של בוליביה (שנבחרים באופן דומה), שופטי הבחירות, מושבעים בנקודות הבחירה, והנוטריונים.

שלטון מקומי

עריכה
  ערך מורחב – מחוזות בוליביה
 
מחלקות בוליביה

החוקה הראשונה של בוליביה, משנת 1826, חילקה את המדינה למספר רמות של שלטון מקומי; עם זאת, לאורך המאה ה-19 ורוב המאה ה-20, נטתה המדינה לשלטון ריכוזי ולביטול סמכויות מקומיות. תהליך זה התהפך לקראת סוף המאה ה-20, ובשנות ה-90 השלטון המקומי היה לנושא פוליטי מרכזי בפוליטיקה של בוליביה.

כיום בוליביה מחולקת לתשע "מחלקות" (Departamentos). כל מחלקה מחולקת למספר "פרובינציות" (Provincias; סך הכול 112 פרובינציות). הפרובינציות מחולקות לרשויות מוניציפליות (Municipios;‏ 336 נכון למרץ 2024).[15]

בנוסף לחלוקה למחלקות ופרובינציות, קיימות בבוליביה טריטוריות ילידיות, שנקראות "טריטוריות ילידיות, מקוריות, כפריות" (Territorio indígena originario campesino de Bolivia). בדו"ח של המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם (אנ') נכתב ש"למרות ההתקדמות שמודל זה מביא לטובת ההגדרה העצמית של עמים ילידיים ושבטיים, ישנם אתגרים באשר לאפקטיביות של ההכרה באוטונומיות ילידיות. כמו כן, הדיון על האוטונומיה של המחלקות ממשיך להיות גורם שמעודד קיטוב פוליטי, במיוחד בין הקבוצות שבאופן מסורתי מחזיקות בכוח הכלכלי לבין הממשל המרכזי".[16]

דמוקרטיה וזכויות אדם

עריכה

מדדי דמוקרטיה

עריכה

בשנת 2008 קיבלה בוליביה ציון 6.15 במדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, ציון שמשמעותו "דמוקרטיה פגומה" (טווח ציונים 6 עד 8). מאז הידרדרה בוליביה במדד, עד לציון 4.2 בשנת 2023. נתון זה מציין "משטר היברידי" (4 עד 6), והתקרבות לקטגוריה של "משטר סמכותני". ציון זה מציב את בוליביה במקום ה-20 באזור אמריקה הלטינית והקריביים מבחינת איכות הדמוקטיה, ובמקום ה-106 בעולם. כותבי המחקר נתנו לבוליביה ציון נמוך במיוחד בקטגוריה של תרבות פוליטית (1.29).[17][18]

במדד של מכון V-Dem לשנת 2023 מסווגת בוליביה כ"דמוקרטיה אלקטורלית",[19] קטגוריה שכוללת משטרים שבהם "בבחירות לרשות המבצעת משתתפות מפלגות מרובות, והן חופשיות והוגנות; קיימת רמה מספקת של זכות בחירה, חופש ביטוי וחופש התאגדות".[20] מחברי דוח הדמוקרטיה של V-Dem, ציינו את בוליביה כאחת המדינות שבהן היה שיפור בשנת 2023 ושתרמו למגמה חיובית באמריקה הלטינית.[21] עם זאת, רמת הדמוקרטיה בבוליביה אינה מספיקה כדי להיחשב ל"דמוקרטיה אלקטורלית +" (קטגוריה בה נמצאת ישראל) או ל"דמוקרטיה ליברלית", קטגוריה שבנוסף לקריטריונים של "דמוקרטיה אלקטורלית", מצריכה מגבלות משמעותיות על הרשות המבצעת, הגנה על זכויות האזרח, ושוויון בפני החוק. חוקרי המכון ציינו שעם בחירתו של אבו מוראלס לנשיאות בשנת 2006, החל המשטר בבוליביה תהליך הדרגתי של "אוטוקרטיזציה," כלומר ירידה באיכות הדמוקרטיה. הבחירות בשנת 2019 הובילו להפגנות סוערות ומשבר פוליטי חריף (אנ') שבסופו התפטר הנשיא אבו מוראלס. בעקבות משבר זה ירדה בוליביה לדרגת "אוטוקרטיה אלקטורלית". לאחר התייצבות בשנת 2020 הוגדר המשטר שוב כדמוקרטיה אלקטורלית, אך רמת הדמוקרטיה נותרה נמוכה בהרבה מרמתה לפני 2006.[22]

בדו"ח חירות בעולם משנת 2024 קיבלה בוליביה ציון 66 מתוך 100, שמשמעותו מדינה "חופשית באופן חלקי". הדו"ח נתן לבוליביה ציון 27 מתוך 40 בתחום השמירה על הזכויות הפוליטיות ו-39 מתוך 60 בתחום השמירה על החירויות האזרחיות.[23]

שלטון החוק ושחיתות

עריכה

בעוד שחוקת בליביה מבטיחה באופן רשמי את שלטון החוק במדינה, ארגוני זכויות אדם טענו כי מאז בחירתו של מוראלס לנשיאות החל תהליך של התערבות גוברת של פוליטיקאים בפעולת מערכת המשפט. ארגון Human Rights Watch טען כי התערבות פוליטית במערכת המשפט הייתה למגפה בזמן שלטונו של מוראלס וממשיכה אחריו. הם ציינו שהממשל של לואיס ארסה לא קידם רפורמה בתחום, ואף תמך באישומים מוגזמים וחסרי בסיס כלפי הנשיאה הזמנית ז'אנין אנייס, שכיהנה לאחר התפטרותו של מוראלס, וכי גם ממשלי מוראלס ואנייס קידמו אישומים משפטיים כלפי יריבים פוליטיים.[24]

בדו"ח חירות בעולם של ארגון Freedom House משנת 2024, נכתב ש"חוקים נגד שחיתות אינם נאכפים היטב [בבוליביה], והשחיתות משפיעה על ישויות ממשל שונות ועל הסקטורים הכלכליים, כולל גופי אכיפת החוק... תהליכי רכש ציבוריים נפגעים לעיתים קרובות משוחד". בדו"ח נכתב בנוסף, שבוליביה היא אמנם המדינה היחידה העולם שבה שופטים נבחרים על ידי העם, אך השופטים בערכאות הגבוהות נבחרים מתוך רשימות שמאשרים המחוקקים, ומנגנון זה איפשר למפלגה השלטת לשלוט בתהליך ולהביא לבחירתם של שופטים שידידותיים לצרכיה הפוליטיים. פוליטיקאים השתמשו במערכת המשפט כדי לרדוף יריבים פוליטיים, דבר שבלט בשנים 2019–2022, לאחר המשבר הפוליטי של שנת 2019. בנוסף, הפוליטיזציה של מערכת המשפט איפשרה קידום שחיתות שלטונית. בנוסף, מערכת המשפט עמוסה, וקיימים קשיים בגישה למערכת המשפט. הדו"ח מציין פגמים חמורים בהבטחת הזכות להליך הוגן וכן בעיות של אפליה ושחיתות במערכת אכיפת החוק.[23]

בדו"ח משנת 2024 של המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם נכתב:

מערכת המשפט בבוליביה מתמודדת עם אתגרים מבניים היסטוריים שמשפיעים על עצמאותה של הרשות השופטת. אתגרים אלה היו קיימים תחת ממשלות שונות. הניסיונות הראשוניים של גופי ממשל שונים לא הספיקו על מנת להתמודד עם הגורמים לבעיות המבניות, מה שאיפשר את המשכן והחרפתן. בהקשר זה, גוברות התלונות שלפיהן, ללא קשר לשאלה מיהי המפלגה השלטת, הממשלה שאוחזת בכוח נוטה להשתמש ביתרונות שמקנות לה הבעיות המבניות לטובת עצמה.

המקור בספרדית
El sistema de administración de justicia en Bolivia enfrenta desafíos estructurales históricos que afectan la independencia judicial. Estos desafíos han estado presentes a lo largo de distintos gobiernos. Los incipientes esfuerzos de distintas administraciones estatales no han sido suficientes para atender las causas de los problemas estructurales, lo que ha habilitado la continuidad y agravamiento de estos. En este marco, aumentan las denuncias de que independientemente de los partidos políticos en el poder, el Gobierno de turno tiende aprovechar de las debilidades estructurales en su beneficio.
דו"ח המועצה האינטר-אמריקאית לזכויות אדם 2024, עמ' 153[25]

חופש הביטוי, האמונה והעיתונות

עריכה

דו"ח החירות בעולם משנת 2024 ציין לטובה את השמירה על חופש הדת, החופש האקדמי, וחופש הביטוי. עם זאת, הדו"ח ציין שעיתונאים ואישים אחרים שעוסקים במדיה נתונים להטרדה מצד הממסד הפוליטי ומצד קבוצות שנאמנות לו, דבר שפוגע בחופש העיתונות.[23] Human Rights Watch ציין מקרים של אלימות נגד עיתונאים. בנוסף, לפי הארגון, היעדר חוקים שמסדירים קניית מודעות פרסום שנרכשות על ידי הממשלה יוצרת אפליה – בשנת 2022 80% מהמודעות הממשלתיות הלכו לשני גופי מדיה – ולא קיים חוק שמבטיח גישה למקורות מידע.[24] ארגון עיתונאים ללא גבולות קבע שנכון ל-2024 בבוליביה, "התקפות, איומים, צנזורה, והטרדה על ידי הממשלה וכוחות שנאמנים לממשלה מפרים כל העת את חופש העיתונות. התקפות נגד עיתונאים, במיוחד על ידי המשטרה, נעשות תכופות יותר".[26]

חופש ההתאגדות וההפגנה

עריכה

חוקת בוליביה מבטיחה את החופש להתאגד ולהפגין. על פי דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית משנת 2022, ממשלת בוליביה "מכבדת באופן כללי את חופש ההתאגדות".[27] דוח החירות בעולם נתן לבוליביה ציון 3 מתוך 4 בכל הקטגוריות הקשורות לחופש ההתאגדות. הדוח ציין במיוחד את האלימות מצד השלטון בהפגנות בשנת 2019 ולאחריהן, כגורם שפוגע בחופש להאגד ולהפגין.[23]

זכויות נשים ולהט"ב

עריכה
 עמוד ראשי
ראו גם – זכויות להט"ב בבוליביה

החוק בבוליביה מתקדם בהבטחת זכויותיהן של נשים, שוויון מגדרי, ייצוגן הפוליטי של נשים ומניעה של אלימות נגד נשים. בשנים 2014–2014 53% מהמושבים בבתי המחוקקים של בוליביה היו בידי נשים. בשנים 2020–2024, 46% מהמחוקקים ברמה הלאומית הן נשים.[28] עם זאת, אלימות נגד נשים היא בעיה רווחת בבוליביה וקיים קושי להביא להלימה בין לשון החוק לבין המצב המעשי.[24][23]

מחקר שהתפרסם ב-2022 מצא ש-42% מהנשים בגילים 15–49 חוו אלימות מצד בן זוג, הנתון הגבוה ביותר באמריקה הלטינית ובקריביים.[24] הפלות אינן חוקיות בבוליביה, למעט מקרים של אונס, גילוי עריות, או סכנה לחיי האישה,[29] אך גם במקרים אלה, נשים שבוחרות להפיל נתקלות לעיתים קרובות בסטיגמות ובאלימות.[24]

פעילות מינית הומוסקסואלית מעולם לא הייתה מוגדרת כלא חוקית. בשנת 1832 נכנס לתוקף קודקס החוקים הראשון של בוליביה, שהתבסס ברובו על קודקס ספרדי מ-1822, ואשר לא הייתה בו התייחסות למין הומוסקסואלי. החוקה משנת 2009 אוסרת מצד אחד על אפליה על רקע נטייה מינית ומצד שני מגבילה נישואים לנישואים בן גבר לאישה.[30] פסיקת בית משפט משנת 2020,[31] שאושרה על ידי בית המשפט לחוקה בשנת 2022, חייבה את הממשלה להכיר באיחוד אזרחי בין בני זוג מאותו המין.[32] מלבד החוקה, קיימים בבוליביה מספר חוקים שאוסרים על אפליה נגד להט"בים ומגדירים אותה כפשע שנאה. עם זאת, על פי דו"ח החירות בעולם, חוקים אלה כמעט אף פעם לא נאכפים, ולהט"בים נתקלים לעיתים קרובות באפליה.[23]

מחלוקות פוליטיות עיקריות ומערכת מפלגתית

עריכה

המחלוקות הפוליטיות העיקריות בבוליביה חופפות לשסעים כלכליים, אתניים ואידאולוגיים. לעיתים קרובות שסעים אלה קשורים זה בזה.

1880–1935: המערכת הפוליטית האוליגרכית

עריכה

בממשל הרפובליקני שהתפתח החל מ-1825 השתתפו רק מיעוט מאזרחי בוליביה, ברובם בני האליטה דוברת הספרדית. לאורך כל המאה ה-19, השתתפות פוליטית, כולל הצבעה בבחירות וכהונה בתפקידים רשמיים, הותנתה בידיעת קרוא וכתוב, כך שרק כ-30,000 עד 40,000 איש היו בעלי זכויות פוליטיות. בני העמים הילידים הודרו לחלוטין מהפוליטיקה, וכמעט לאורך כל התקופה הודרו גם מהצבא. היעדרה של מערכת חינוך ציבורית הבטיחה את הנצחת המצב הזה, אך גם עודדה את ששמירה על השפות הילידיות. בתוך האליטה היו מחלוקות פוליטיות, אך לא הייתה מחלוקת פוליטית על הרצון לשמר את כפיפותם של הילידים, וכאשר פרצו מרידות מקומיות של ילידים, הצבא שימש כדי לדכאם.[33]

המערכת המפלגתית הראשונה בבוליביה הייתה מערכת דו-מפלגתית, שהופיעה בשנים 1880–1932, החל מהתקופה שכונתה בהמשך "האוליגרכיה השמרנית" (1884–1899). בתקופה זו, הפוליטיקה של בוליביה הושפעה מהפריחה של תעשיית מכרות הכסף (עד 1900) ושל מכרות הבדיל (מתחילת המאה ה-20 עד שנות השלושים). בעלי המכרות היו הכוח הפוליטי המרכזי. לצידם היו בעליהן של אחוזות חקלאיות גדולות (haciendas) ששלטו בחלק ניכר מהאדמות. ההתפתחות המואצת של מערכת כלכלית זו הביאה לשבר בלכידות החברתית של רבות מהקהילות הילידיות ולהגירה לערים.[34] האליטה נחלקה ל"שמרנים" ו"ליברלים", שנחלקו ביניהם לגבי יחסי דת ומדינה – השמרנים ראו עצמם כמגיני מעמדה הרשמי של הכנסייה הקתולית בעוד הליברלים דגלו בחופש דת. בפועל, שתי המפלגות פעלו בעיקר כדי להניע את הפיתוח הכלכלי של המדינה ושל תעשיית המכרות, על ידי פיתוח תשתיות כגון כבישים ומסילות רכבת. מוקד הכוח של השמרנים, שהתבססו על כוחם הכלכלי של בעלי מכרות הכסף, היה בפוטוסי ובסוקרה, והם שלטו בפוליטיקה הבוליביאנית עד 1899. כשתעשיית הכסף החלה לדעוך, הם איבדו מכוחם הפוליטי; הליברלים, שהתבססו יותר על כוחם של בעלי מכרות הבדיל, העבירו את מרכז הכובד של הפוליטיקה בבוליביה ללה פאס. כל נשיאי בוליביה בשנים 1899–1920 היו מהמפלגה הליברלית.

הבחירות לפרלמנט בתקופה זו היו חופשיות ושלוות יחסית. עם זאת, שתי המפלגות שאפו להחזיק במוסד הנשיאות בכל מחיר, ובמקרים רבים הבחירות לנשיאות הוטו באופן לא הוגן על ידי המפלגה השלטת, ונשיאים לא הסכימו לפנות את מקומם. כתוצאה מכך, אלימות פוליטית ומרידות היו למכניזם מרכזי להחלפת הנשיאים. עם זאת, אלימות זו הייתה מוגבלת יחסית בהקפה, ולרוב היא התנהלה בגבולות הערים, מקום מושבם של האליטות.[35] רק במקרה אחד, המרד של 1899, נקראו ילידים, מבני האיימרה, להשתתף במרדף לצד הליברלים. לאחר שהביסו הליברלים את השמרנים ועלו לשלטון, הם דיכאו בכוח את אותן קבוצות ילידיות שהשתתפו במרד לצידם ואסרו את מנהיגיהם. הליברלים קידמו שלטון שנסמך על בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר עורכי דין, מהמעמד הבינוני-גבוה.[36] בנוסף, ב-1904 הם חתמו על הסכם שלום שהסדיר את היחסים עם צ'ילה, כ-20 שנה לאחר מלחמת האוקיינוס השקט, ואיפשר למערכת הפוליטית בבוליביה להתמקד בפיתוח הכלכלה. חוזקם של הליברלים בתקופה זו התבטא במחיקתה למעשה של המפלגה השמרנית. עם זאת, ההאטה הכלכלית לקראת מלחמת העולם הראשונה, בצירוף נסיבות אחרות, הביאו לעלייתה של מפלגה חדשה שצמחה מתוך המפלגה הליברלית – "הרפובליקנים". הנשיא הליברלי האחרון, חוסה גוטיירס גרה (אנ') ניסה לשלוט בתוצאות הבחירות ב-1920, אך הרפובליקנים, שזכו לתמיכה ציבורית, עלו לשלטון ב-1920 תוך הדחתו בכוח. בכך הסתיימה התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה הבויביינית עד אז של היעדר הפיכות שלטוניות (1899–1920).[37]

בהשפעת הדעיכה של תעשיית הבדיל, השפל הגדול, ולבסוף מלחמת הצ'אקו, השנים 1920–1934 היו שנים של שינוי פוליטי דרמטי שהביא לסיום תקופת האוליגרכיה בהיסטוריה הפוליטית של בוליביה ולעיצובה של המערכת הפוליטית בעשורים הבאים. כמעט מייד עם עלייתם של הרפובליקנים לשלטון התפצלה המפלגה לשתיים, והחלה להתפתח מערכת רב-מפלגתית. ארגוני עובדים החלו להתפתח ורעיונות מרקסיסטים וסוציאליסטיים החלו לראשונה להשפיע על הפוליטיקה בבוליביה (אם כי התפתחות הסוציאליזם בבובליביה הייתה מאוחרת וחלשה יותר מאשר במדינות אחרות באמריקה הדרומית, כגון פרו); סכוסוכים בין עובדים למעסיקים במכרות דוכאו ביד קשה, והאליטה הפוליטית החלה להכיר בקיומן של דרישות פוליטיות מחוץ לאליטה עצמה, כולל דרישות של בני העמים הילידים; ארגוני סטודנטים החלו להתהוות כגורם פוליטי משמעותי – לראשונה בהיסטוריה של בוליביה, הפגנות שאורגנו על ידי סטודנטים בלה פאס טלטלו את המדינה בשנת 1930, ובשנת 1932 היו אלה הפגנות משותפות לסטודנטים, סוציאליסטים וארגוני עובדים שהכריחו את הנשיא דניאל סלמנקה (אנ') למשוך הצעת חוק שהייתה מאפשרת לו להשתיק את האופוזיציה משמאל. בתסכולו מחוסר יכולתו לטפל בענייניה הפנימיים של בוליביה, פנה סלמנקה לתחום מדיניות החוץ והחל בצעדים שהובילו בסופו של דבר למלחמת הצ'אקו עם פרגוואי השכנה (1932–1935).[38] למלחמה הייתה השפעה פוליטית רבה, והיא אף כונתה "האירוע המכריע ביותר בהיסטוריה המודרנית של בוליביה".[39] בוליביה נחלה תבוסה קשה, שבקעבותיה השתנתה לחלוטין המערכת הפוליטית בבוליביה והנושאים המרכזיים שבהם היא עסקה:

מלחמת הצ'אקו, למעשה, הרסה את המערכת הפוליטית שהתקיימה מאז 1880. עם סיום המלחמה, התמוטטו הן הממשל האזרחי והן המפלגות הפוליטיות המסורתיות. רעיונות שלפני כן היו נחלתן של קבוצות קטנות של אינטלקטואלים רדיקליים, היו לעניינם של בני הנוער המודעים פוליטית ושל הלוחמים לשעבר. השינוי היה כה גדול, שהבוליביאנים עצמם כינו את הקבוצות שהתעצבו במלחמה 'דור הצ'אקו'. שאלת האינדיאנים, שאלת העובדים, שאלת הקרקעות והתלות הכלכלית בבעלי מכרות פרטיים הפכו לתמות החדשות של השיח הלאומי, במקומם של נושאים ישנים לגבי הממשל האזרחי, הגינות הבחירות, ובנייתן של מסילות ברזל. נושאי הדיון החדשים הובילו ליצירתן של מפלגות חדשות ותנועות מהפכניות בשנות ה-30 המאוחרות ובשנות ה-40, ולבסוף למהפכה הסוציאלית של 1952.

המקור באנגלית
The Chaco War, in effect, destroyed the political system that had been in existence in Bolivia since 1880. The end of the war saw the collapse of both civilian government and the traditional political parties. Ideas that had previously been the coinage of only a small group of radical intellectuals now became the concern of much of the politically aware youth and ex-combatants. So distinctive was this change that Bolivians themselves would refer to the groups that came to maturity in the Chaco war as the “Chaco generation.” The Indian question, the labor question, the land question, and the economic dependency on private miners became the new themes of national debate rather than the old issues of civil government, honest elections, and railroad construction. These discussions led to the creation of new parties and revolutionary movements in the late 1930s and 1940s and finally to the social revolution of 1952.
Klein 2021, p. 176

1935–1952: התמוטטות המערכת המפלגתית

עריכה

עוד לפני סיומה הרשמי של מלחמת הצ'אקו, הדיח הצבא את הנשיא, דניאל סלמנקה, והעבירו את סמכויותיו לסגנו, טחדה סורסנו (אנ'). המלחמה הסתיימה בתבוסה קשה לבוליביאנים ובהסכם שלום, שנחתם ביוני 1935. כרבע מהחיילים שלחמו בצד הבוליביאני נהרגו, ערקו, או מתו בשבי.[40] מייד עם סיומה החלו להופיע מפלגות פוליטיות רבות שייצגו מנעד רחב של אידאולוגיות, החל ממרקסיזם וכלה בקורפורטיזם עם נטיות פשיסטיות. ממשל סורסנו ניסה ללא הצלחה לנווט בין הדרישות של התנועות הפוליטיות השונות, ובמאי 1936 הדיח אותו הצבא בהפיכה נוספת. הנשיאות עברה בתחילה לדוויד טורו (אנ'), אחד הקצינים שארגנו את ההפיכה. טורו הכריז שהממשלה תפעל על פי עקרונות של "סוציאליזם צבאי". הוא ניסה לזמן קצר לקדם רפורמות שונות תוך התחשבות בכוחות הפוליטיים האזרחיים, עד שביוני הכריז חֶרמן בוש (Germán Busch) – ראש הצבא וחבר החונטה שהדיחה את סורסנו, שבאופן מעשי שלט בטורו – שהסתיים הניסוי בשיתוף פעולה בין הממשל האזרחי לצבא, ושמעתה המשטר יהיה צבאי לחלוטין. עם זאת, ממשל טורו המשיך לנסות לרצות את הפלגים הפוליטיים השונים, ובמרץ 1937, כחלק מניסיון זה, הוא הלאים את פעילות חברת האנרגיה "סטנדרד אויל" בבוליביה. פעולה זו היוותה פניית פרסה ממדיניות השוק החופשי שאפיינה את המשטר הבוליביאני בעשורים הקודמים, והיא הייתה תחילתו של תהליך הלאמה שהביא כמחצית מהפעילות הכלכלית בבוליביה לשליטת ישירה של המדינה. נשיאותו של טורו הגיעה לסיומה ביולי 1937 כאשר בוש הדיח אותו.[41]

בזמן נשיאותו של בוש (מיולי 1937 עד התאבדותו באוגוסט 1939), השלטון לא היה מזוהה עם אף מפלגה, דבר שאיפשר למפלגות ולתנועות פוליטיות רבות להכות שורש בחברה הבוליביאנית. בוש עצמו מואשם לעיתים באידאולוגיה פשיסטית ובתמיכה בנאציזם,[ב] אך מדיניותו לא הייתה אחידה מבחינה אידאולוגית ונעה לעיתים קרובות בין קטבים מנוגדים. אירוע מרכזי בזמן נשיאותו הוא כינוסה של האספה המכוננת בשנת 1938, שהכתיבה חוקה חדשה; החוקה של 1938 דחתה רעיונות כלכליים ליברליים קלאסיים, לטובת הרעיון של מדינה פעילה חברתית וכלכלית, צמצום זכות הקניין ואחריות מדינתית לאיכות החיים של האזרח בכל התחומים, כולל חינוך, בריאות, רווחה, עבודה, והגנה על נשים ועל המשפחה. רעיונות אלה, שכונו "חוקתיות סוציאלית", היו פופולריים גם במדינות אחרות באמריקה הדרומית בחצי הראשון של המאה ה-20.[45]

ב-1940, לאחר מותו של בוש, נערכו בחירות לנשיאות, ששיקפו גם את השפעת מלחמת העולם השנייה על הפוליטיקה בבוליביה.[ג] האליטה הישנה תמכה במועמדותו של אנריקה פניירנדה (אנ'), שזכה בבחירות. הרשימה שתמכה בו הייתה איחוד של "הרפובליקנים" (שנקראו אתה "הרפובליקנים האמיתיים"), "המפלגה הליברלית" ו"המפלגה הרפובליקנית הסוציאליסטית", והיא נקראה "קונקורדנסיה" או "הברית הדמוקרטית". פניירנדה ניסה לקדם מדיניות ליברלית יחסית ולהחזיר את המערכת המפלגתית הישנה לפעולה. ממשלו תמך באופן גלוי בבעלות הברית. מדיניות זו עוררה התנגדות עזה והתעוררות של פעילות מפלגתית חדשה. המפלגה החשובה ביותר שקמה מתוך פעילות זו הייתה "התנועה המהפכנית הלאומית" (Movimiento Nacionalista Revolucionario) – ה-MNR – שאנשיה תמכו בגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית; הם תמכו בהלאמה של תעשיית מכרות הבדיל (שלמעשה תמכה בכלכלת המלחמה האמריקאית) וביצירת ארגוני עובדים, מתוך גישה קורפורטיסטית. מצד שמאל, שתי מפלגות חדשות – "מפלגת השמאל המהפכני" (PIR) הקומוניסטית תמכה בבעלות הברית ו"מפלגת הפועלים המהפכנית" (POR) הטרוצקיסטית, שהוקמה כבר ב-1935, לא לקחה עמדה בענייני המלחמה.[46]

השחיקה במעמדה של הפוליטיקה הישנה התבטאה בבחירות לפרלמנט בשנת 1942, בהן זכתה מפלגת השלטון בפחות מ-38% מהקולות. אירוע נוסף ששחק את מעמדה היה שביתה של הכורים במכרה קטאבי (Catavi), שהסתיימה בטבח של מאות מהם בידי חיילים. האירוע הביא לפרישה של חלק מחברי הקואליציה ולאובדן השליטה של הממשלה בחלקים מהצבא. בדצמבר 1943 קבוצה של קציני צבא חברו ל-MNR והדיחו את פניירנדה בהפיכה. את מקומו תפסה חונטה בראשות קצין הצבא גואלברטו ויירואל (אנ'), ששיתף פעולה עם ה-MNR. רבים בממשל החדש תמכו במדינות הציר, אך התקדמות המלחמה הממשל נאלץ להתמתן בנושא זה. בפוליטיקה הפנימית, החונטה הייתה אלימה, ורבים ממתנגדיה הוצאו להורג או נכלאו. האגרסיביות של השלטון עוררה התנגדות. ב-1945, כדי לזכות בתמיכה מחוץ לקהל הפוליטי הרגיל, כינס ויירואל את הקונגרס הילידי הראשון, בו השתתפו כ-1,500 נציגים של בני העמים הילידים של בוליביה. הקונגרס ביטל את צורות שונות של צמיתות או עבודות שנכפו על איכרים ילידים. שלטון ויירואל הסתיים ביולי 1946, כשהפגנה אזרחית הפכה למרד – המורדים חטפו את ויירואל מארמון הנשיאות ותלו אותו בכיכר העיר (אנ').[46]

בשנים 1947–1951 עלתה לשלטון ממשלה, שהייתה קואליציה של "מפלגת האחדות הרפובליקנית סוציאליסטית" (אנ') (PURS; איחוד של "הרפובליקנים האמיתיים" עם מספר מפלגות קטנות יותר) וה-PIR, תחת הנשיאות של אנריקה הרצוג (אנ'), ולאחר מכן, סגנו ממרטו אוריולגויטייה. כתוצאה משותפותם של ה-PIR בממשלה, איבדה המפלגה את המוניטין שהיה לה בקרב העובדים והשמאל, וכך, לאחר דעיכה זמנית בכוחם, הפכה ה-MNR למפלגת האופוזיציה העיקרית. ב-1949 ניסו אנשי ה-MNR להוביל מרד שיביא למהפכה שלטונית, אך הניסיון, שבהיסטוריוגרפיה של בוליביה מכונה "מלחמת האזרחים של 1949", כשל.[47] עד סוף שנות ה-40, ה-MNR הצליחו לגבש בסיס כוח בקרב העובדים והמעמד הבינוני, כולל ארגוני העובדים העירוניים, וזאת על אף שחלק מהנהגתה, כולל ויקטור פאס אסטנסורו (אנ'), הוגלו מהמדינה. בבחירות לנשיאות במאי 1951, זכו מועמדי ה-MNR ברוב ברור. כדי למנוע מהמפלגה מלקבל את הנשיאות הנשיאות, התפטר אוריולגויטייה והעביר את נשיאותו לראש הצבא, שמינה את הגנרל הוגו בליביאן לנשיאות.[48]

המהפכה הבוליביאנית (1952)

עריכה

הצלחת ה-MNR בבחירות ב-1951 הגיעה על רקע התמוטטות המפלגות היריבות ודעיכה מתמשכת של הכלכלה הבוליביאנית לצד אי-שוויון כלכלי גובר. האוכלוסייה הבוליביאנית במחצית המאה הייתה עירונית יותר (23%) מבתחילתה ואחוז יודעי הקרוא-וכתוב עלה בחצי המאה מ-17% ל-31%; אך שינויים אלה לא שיפרו את הרווחה של מרבית תושבי המדינה. הממשל האוליגרכי של תחילת המאה הרחיב את מערכת האחוזות החקלאיות הגדולות (haciendas), כך שעד 1950 6% מבעלי האדמות החזיקו ב-92% מהאדמות החקלאיות, במדינה שבה 72% מהתושבים היו חקלאים. מערכת זו לא עודדה השקעה בטכנולוגיה חקלאית, והייצור החקלאי של בוליביה לא התפתח באופן מספק. הייצור התעשייתי דשדש גם כן, ורק 4% מכוח העבודה הועסק בתעשייה. גם תעשיית המכרות דעכה, וזאת ביתר שאת מאז השפל הגדול. נתון השיא של תפוקת הבדיל בבוליביה נרשם בשנת 1929 ומאז לא שוחזר.[49]

ההפיכה העצמית, שבמסגרתה התפטר אוריולגויטייה והעביר את השלטון לצבא, הייתה הניסיון האחרון של הממסד הישן לשמור על השלטון. מייד לאחריה החלו אנשי ה-MNR להכין את הקרקע למרד, תוך שיתוף פעולה עם אנשים במשטרה ובצבא. לפי ג'יימס מלוי, "בראשית האביב, השאלה כבר לא הייתה האם החונטה תיפול, אלא מתי היא תיפול ולאלו ידיים".[50] המאבק האלים החל ב-9 באפריל 1952 בלה פאס ונמשך עד 11 באפריל. לאחר יום שבו נראה היה כי המרד עשוי להיכשל, הצליחו מנהיגיו, ובראשם הרנן סילס סואסו (אנ'), להתניע את המרד מחדש ולתפוס נקודות אסטרטגיות בלה פאס, אורורו ופוטוסי. במהלך היום השתלטו המורדים על מחסני נשק, וכורים ומעגלים רחבים יותר של אזרחים חמושים הצטרפו למרד. ב-11 בספטמבר כיתרו כורים את אורורו ואת החיילים שבתוכה, ובכך מנעו מהצבא העברת תגבורת ללה פאס וסיכנו את החיילים באורורו עצמה. מהלך זה הוביל לסיום המרד, לעליית ה-MNR לשלטון, ולפרק בהיסטוריה הבוליביאנית המכונה בבוליביה "המהפכה הבוליביאנית" (Revolución boliviana) ובחלק מהספרות "המהפכה הלאומית" (Revolución nacional).[51] בשלושה הימים של המרד נהרגו כ-600 איש.[52]

מייד עם סיום המרד הכריז על עצמו סילס כנשיא זמני והקים ממשלה זמנית. פחות משבוע לאחר מכן חזר ויקטור פאס אסטנסורו מגלותו בארגנטינה והפך לנשיא עם סילס כסגנו. הממשלה החדשה לא הציגה את עצמה כממשלה מהפכנית, אלא כחזרה לשלטון הלגיטימי והחוקתי שהופר על ידי החונטה ומשתפי הפעולה שלה לאחר הבחירות. עד 1961 ה-MNR שלטה על בסיס החוקה הקיימת מבלי לשנותה. עם זאת, הממשלה החדשה של פאס וסילס הנהיגה מספר מהלכים ששינו את הפוליטיקה הבוליביאנית באופן דרמטי. הראשון הוא הרחבת זכות הבחירה על ידי מבחני הקריאה והכתיבה, שהיוו חסם בפני השתתפות פוליטית של המעמדות הנמוכים. המהלך הביא להרחבה של קהל הבוחרים בכ-75%, ולראשונה רבים מבני העמים הילידים הייתה זכות בחירה. המהלך השני היה הלאמה של שלושת שלוש החברות הגדולות שעסקו במכרות הבדיל. לגבי מהלך זה, שהושלם באוקטובר 1952, לא היה קונצנזוס בקרב אנשי הממשל החדש; הוא נעשה בלחץ האגף השמאלי של תומכי ה-MNR והיה מוגבל בכוונה, כך שהחברות הקטנות והבינוניות לא נפגעו ממנו. עם זאת, צו ההלאמה התקין גם כללים לגבי ייצוג של העובדים בתאגיד הממשלתי החדש ששלט בתעשיית הבדיל והעניק לאיגודי העובדים זכות וטו למעשה על החלטות כלכליות. המהלך השלישי נגע לארגון-מחדש של הצבא. כמו במקרה של תעשיית הבדיל, מהלך זה היווה פשרה בין אגף מתון ופרגמטי יותר ב-MNR לבין האגף השמאלי של המפלגה. בשלב הראשון כ-500 קציני צבא פוטרו מתפקידם באמצעות החלטות של טריבונל צבאי; על חלקם נגזרו עונשי מאסר קצרים וחלקם גלו. הקצינים שנשארו בצבא בחרו או נאלצו להביע אמון ב-MNR, אף על פי שבניגוד למהפכות אחרות נשמרה לרוב ההפרדה בין הצבא לבין המפלגה השלטת. בנוסף, השלטון החדש סגר את האקדמיה הצבאית, שהיתתה המעוז האחרון של ההתנגדות למרד, ובמקומה נפתחה אקדמיה צבאית חדשה ואקדמיה של חיל האוויר.[53]

המהלך השלישי והדרמטי ביותר שהוביל השלטון החדש היה רפורמה אגררית, שמטרתה החלשת כוחם של בעלי האדמות הגדולים והעברת לפחות חלק מהקרקעות שברשותם לחקלאים שעבדו באחוזות החקלאיות ובאופן מעשי היו צמיתים של מספר קטן של בעלי אדמות. כמו במקרה של הרפורמה במכרות ובצבא, גם מהלך זה נעשה בהשפעת לחצים משמאל ותוך פשרה עם האגף המתון ב-MNR. ועדה שתפקידה להמליץ על רפורמה כונסה בינואר 1953, ובאוגוסט אותה שנה נחתם צו ליישומה. הצו הבחין בין בעלי אדמות גדולים (שכונו בספרדית "latifundios" – בעלי אחוזות גדולות, מהמושג הרומי "לטיפונדיה") לבין חקלאים קטנים ובינוניים. הצו הורה על העברת אדמות מבעלי האדמות הגדולים לאיכרים שעבדו בהם ולא היו אדמות בחזקתם וכן לקהילות ילידיות שאדמותיהן הופקעו בעבר. הוא הבטיח שיפוי לבעלי האחוזות שאחזקותיהם נפגעו על בסיס איגרות חוב ל-25 שנים. אנשי מפלגת הפועלים המהפכנית (POR) התלוננו על כך שהרפורמה מקדמת למעשה כלכלה קפיטליסטית המבוססת על רכוש פרטי; עם זאת, הצו הפך באופן רשמי את הקרקעות לקניין של המדינה אחזקתו בידיים פרטיות מותנה בשימוש בו באופן שמועיל לחברה. על פי ג'יימס מלוי, הרפורמה הייתה מבוססת על הפעילות הכלכלית של "האדם הקטן" שמחזיק ברכוש פרטי, אך היא ייעדה למדינה תפקיד פעיל בהטוויית הפיתוח הכלכלי.[54]

1952–1964: שלטון ה-MNR לאחר המהפכה

עריכה

הרפורמה האגררית, בצירוף הרחבת זכות הבחירה, הובילו לכך שגבר כוחם הפוליטי של האיכרים, ובתוכם גבר קולם של מנהיגים מהקהילות הילידיות. בפן הכלכלי, המהפכה לא הובילה לשינוי חיובי מיידי, ולמעשה הייתה כרוכה בעלויות גבוהות ואובדן הכנסה ממיסים על רווחים בעסקי המכרות. ממשל פאס ניסה להתמודד הבעיות הכלכליות, שהגיעו לכדי סכנת רעב בחלקים של המדינה, על ידי הגברת הייבוא, בעיקר של מזון, מהלך שמומן על ידי הדפסת כסף. כתוצאה מכך חוותה בוליביה היפר-אינפלציה בשנים 1952–1956, שהגיעה לשיעור שנתי של 900%. הנפגע העיקרי היה מעמד הביניים העירוני, שבעבר היה מרכז כוחה של ה-MNR וכעת נטש את המפלגה לטובת מפלגת הפלנחה הבוליביאנית (FSB).[ד] צירוף התהליכים – עליית כוחם הפוליטי של איכרים וילידים, אובדן התמיכה של מעמד הביניים ב-MNR, והרצון של מנהיגי ה-MNR להימנע מתלות באגף הקיצוני יותר של ארגוני העובדים – הוביל את הממשל להיסמך על האיכרים כבסיס הכוח העיקרי של המפלגה, ולהובילהּ באמצעותו לכיוון שמרני וימני יותר.[55]

בשנים שלאחר עליית ה-MNR לשלטון ניסה הממשל – ראשית תחת פאס (1952–1956) ולאחר מכן תחת סילס (1956–1960) – לייצב את כלכלת המדינה באמצעות סיוע כלכלי מצד ארצות הברית, שמצידה שאפה למתן את המהפכה ואת הרפורמות הסוציאליות ולמנוע השפעה של ברית המועצות וכוחות קומוניסטים אחרים במדינה.[56] על אף שבזמן המלחמה הקרה חששה ארצות הברית מהשפעה קומוניסטית ברבות ממדינות אמריקה הדרומית, ושאפה בדרכים שונות לבטלה, הסיוע של ארצות הברית לבוליביה היה חריג בגודלו ובמידת השליטה שהוא הקנה לארצות הברית במדיניות הפנים של בוליביה.[57] בשנת 1957 מימנה ארצות הברית יותר מ-30% מתקציב המדינה.[58] בתמורה לסיוע דרשה ארצות הברית רפורמות שונות, ביניהן תוכנית ייצוב כלכלית, תחת השגחה של קרן המטבע הבין-לאומית. התוכנית דרשה ריסון אגרסיבי של האינפלציה, ביטול סובסידיות שונות, והגבלה של ההוצאה הממשלתית. התוכנית הצליחה לייצב את המטבע הבוליביאני, שערכו פחת בשנים 1952–1956, מ-60 ל-12,000 בוליביאנו ישן (אנ') לדולר. עם זאת, התוכנית הגבירה את הביקורת של חלקים באוכלוסייה כלפי ממשל ה-MNR.[ה][60]

שלטון ה-MNR היה נתון לאורך כל שנות ה-50 בסכסוך עם המפלגות האחרות, בעיקר ה-FSB, שהתבטא באלימות פוליטית ובניסיונות הפיכה כושלים.[61] בתוך המפלגה התגבש אגף שמאלי שהתנגד למדיניות של פאס וסילס. הדמות הבולטת ביותר באגף זה הייתה חואן לצ'ין (אנ'), שצמח מתוך איגוד העובדים של הכורים, ושתפיסת עולמו שאבה השראה מסוימת מגישות מרקסיסטיות. לצ'ין דגל בתאוריה, שכונתה "ריאליסטית", לפיה הפרולטריון הבוליביאני אינו מוכן לתפיסת השלטון לבדו, ולכן יש לנהל מאבק מתוך ה-MNR ולגבש בה אגף שמאלי, שעם הזמן יקבל את הכוח הפוליטי מתוך המפלגה.[62] במטרה לייצב את הפוליטיקה הפנימית במפלגה, לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1960 נקרא פאס לחזור כמועמד ה-MNR עם לצ'ין כמועמד לסגנות הנשיא. הבחירה בלצ'ין הביאה לפרישתו של ולטר גווארה (אנ') מה-MNR ולהקמת מפלגה שמרנית ליברלית חדשה – "המפלגה המהפכנית האותנטית" (PRA).[63]

פאס זכה במרוץ לנשיאות בשנת 1960 ונכנס למשרד הנשיא באוגוסט אותה שנה. מספר חודשים לאחר בחירתו, נכנס ג'ון פיצג'רלד קנדי לבית הלבן, והממשל האמריקאי גיבש גישה שתמכה בסיוע כלכלי לבוליביה עוד יותר מהממשלים הקודמים.[ו][64] כנשיא, ניסה פאס להתמקד בפיתוח כלכלי של המדינה. אחד התוצאות של תהליך זה היה פיתוח מואץ של אזור סנטה קרוס, שהפך בהדרגה, ובאמצעות סיוע אמריקאי, למרכז הכלכלי החשוב במדינה.[65][66] בגזרת הצבא ניסה פאס להביא לריכוז הכוח הצבאי במדינה על ידי מניעת התחמשות של מחודשת של מיליציות; במקביל, הוא איפשר לארצות הברית להשיג השפעה בתוך הפיקוד הצבאי.[67] הממשל פיתח, בסיוע אמריקאי, את היכולות של הצבא ושל חיל האוויר, ונעשה ניסיון להבטיח נוכחות צבאית-לאומית בכל האזורים במדינה. בתוך כך הוכרז משטר צבאי באזור סנטה קרוס;[ז] הצבא לקח חלק פעיל בניהול הפוליטיקה המקומית באזורים שונים וחלקים מהסיוע האמריקאי הגיעו לאזרחים דרך ההתערבות הצבאית.[68]

ב-1961 הוכרז הקונגרס שנבחר שנה קודם לכן כ"קונגרס מיוחד" שתפקידו ליצור חוקה חדשה. פאס שאף שהחוקה החדשה תמסד את האתוס של המהפכה של 1952 באופן שתואם את עמדותיו. בנוסף, הוא רצה לאפשר לעצמו להיבחר שוב כנשיא, בעוד שהחוקה הקיימת אסרה על קדנציות רצופות. התוצאה הייתה חוקה חדשה – החוקה של 1961 –[69] שבין השאר ביטלה את המגבלה על בחירה מחדש.[70] פאס נבחר מחדש לנשיא בבחירות של שנת 1964, עם רנה באריינטוס (אנ') כסגנו. תוצאה זו היוותה אכזבה מרה לסגן הנשיא הקודם, לצ'ין, שראה את עצמו מיועד לנשיאות תחת החוקה הקודמת. לצ'ין פרש מה-MNR, ויחד עם אישים אחרים שהגיעו למפלגה מאיגודי העובדים יצר מפלגה חדשה, "המפלגה המהפכנית של השמאל הלאומי" (PRIN).[71]

תקופת שלטון ה-MNR ב-1964, זמן קצר אחרי הבחירות לנשיאות. בעוד ה-MNR מוקפת ביריבים פוליטיים משמאל ומימין, הודח פאס מהנשיאות על ידי חונטה צבאית, שהפכה את סגנו, באריינטוס, לנשיא. בכך החלה תקופה שבה היה הצבא לכוח הדומיננטי בפוליטיקה הבוליביאנית ואשר התאפיינה בהפיכות צבאיות תכופות.[67]

1964–1982: אי-יציבות ושלטון חונטות

עריכה

כאשר הודח פאס בהפיכה הצבאית של 1964, רבים במפלגות האופוזיציה ציפו שהשינוי יהיה זמני ושבמהרה יחזור השלטון האזרחי. בפועל ההפיכה הייתה יריית הפתיחה בתקופה של 18 שנים של אלימות פוליטית, שבהן נאבקו קבוצות שונות על השלטון והפכיות היו לעניין שבשגרה. הצבא היה לכוח פוליטי בולט, וחונטות שונות עלו לשלטון לסירוגין. בניגוד למדינות אחרות באמריקה הדרומית, כגון צ'ילה, ארגנטינה וברזיל, לתהליך התחזקות כוחו הפוליטי של הצבא לא התלווה תהליך של גיבוש אידאולוגי והיררכי של הקצונה. כתוצאה מכך, גם בתוך הצבא קבוצות קצינים עם אידאולוגיות שונות נאבקו זו בזו ולפעיתים החליפו זו את זו בשלטון.[72] החונטות לא הצליחו להכפיף לחלוטין את המערכת הפוליטית לשלטונן, ולצד השלטון הצבאי התקיימה, רוב הזמן, מערכת מפלגתית, והמשטרים הצבאיים ניסו להשיג את תמיכת מפלגות מסוימות ולדכא אחרות. מערכות בחירות התקיימו במהלך תקופה זו, אך בהרבה מקרים הן היו נגועות בשחיתות, זיוף ודיכוי של מפלגות אופוזיציה.

המשטר הראשון שעלה לשלטון לאחר סילוק פאס מהשלטון היה החונטה בראשות סגנו של פאס, רנה באריינטוס, שהוכתר לנשיא על ידי הצבא. כמו כל המשטרים בתקופה זו, באריינטוס תמך ברפורמה האגררית שהחלה ה-MNR. הוא ניסה להאיץ את החלוקה מחדש של הקרקעות ושאף לבסס את הלגיטימציה של המשטר על הכוח הפוליטי של האיכרים באזורי הכפר. באריינטוס היה דובר קצ'ואה כשפת אם. הוא זכה לפופולריות רבה מחוץ לערים הגדולות, בין השאר הודות למדיניותו האגררית ולניתוב כספים משמעותיים לתוכניות רווחה וחינוך בכפרים ולסיוע כלכלי לאיכרים. מנגד, המשטר בראשותו פעל בנחרצות נגד איגודי העובדים, שבסיס כוחם היה הכורים, ומפלגות השמאל. הפעולה הידועה ביותר של המשטר נגד כוחות שמאל שפעלו במדינה היה המבצע הצבאי נגד כוח הגרילה של צ'ה גווארה. בסיוע ארצות הברית, הצבא תפס את גווארה ב-1967 והוציאו להורג. אבל הפעולות של משטר באריינטוס הלכו מעבר לפעילות צבאית נקודתית וביטאו שאיפה לחסל את בסיס כוחו של השמאל – הוא פירק את האיגוד של הכורים וסילק כורים רבים מהתאגיד הממשלתי ששלט בעסקי המכרות הגדולים (COMIBOL). המשטר נקט ביד קשה נגד הפגנות ושביתות של כורים, וביוני 1967 אף טבח בכורים שהתמרדו באחד המכרות. התוצאה הייתה משטר שמרני, ימני, ופופולרי – עם חלקים מהאופוזיציה בגלות או תחת דיכוי, באריינטוס זכה ברוב מוחץ (67%) בבחירות לנשיאות בשנת 1966.[73]

באריינטוס נהרג בתאונה כשמסוקו (הילר 360) נתקל בקו טלפון והתרסק.[74] את מקומו תפס הגנרל אלפרדו אוונדו קאנדיה (אנ'), ששימש כנשיא בפועל בשנים 1969–1971.[ח]

יחסי חוץ

עריכה

יחסי בוליביה–ישראל

עריכה
  ערך מורחב – יחסי בוליביה–ישראל

עד לתחילת שנת 2009, היו למדינת ישראל ולבוליביה יחסים דיפלומטיים מלאים, אולם בעקבות מבצע עופרת יצוקה החליטה בוליביה לנתקם. נשיא בוליביה אבו מוראלס מסר "בעקבות הפגיעה החמורה בחיי אדם, החליטה בוליביה לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל". מוראלס נחשב כבן ברית של נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אווס שגם החליט לנתק את יחסיה הדיפלומטים עם ישראל בעקבות המבצע.[75]

ב-2010 הייצוא הישראלי לבוליביה עמד על כ-6 מיליון דולר, והיבוא מבוליביה לישראל על כ-3 מיליון דולר.[76]

ב-2011 ניהל נשיא בוליביה אבו מוראלס פגישה ידידותית עם אחמד וחידי, שר ההגנה האיראני, שתכנן את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994, שבו נרצחו 85 איש ונפצעו 330 (וחידי מבוקש על ידי הרשויות בארגנטינה מאז הפיגועים). לאחר לחץ פוליטי משלל ארגונים יהודיים, התנצל נשיא בוליביה בפני הקהילה היהודית בארגנטינה.

ביולי 2014 הכריז אבו מוראלס נשיא בוליביה על ישראל כ"מדינת טרור" בעקבות פעילות צה"ל במבצע צוק איתן. עקב ההחלטה בוטל הפטור מוויזה שהיה נהוג בין המדינות, מאז הסכם שנחתם ביניהן ב-1972.[77]

ב-28 בנובמבר 2019 הודיעה בוליביה כי תחדש את יחסיה עם ישראל לאחר הנתק הממושך.[78]

ב-31 באוקטובר 2023 בעקבות מלחמת חרבות ברזל הודיעה ממשלת בוליביה על ניתוק יחסיה עם ישראל.[79]

כלכלה

עריכה

בוליביה היא אחת המדינות העניות באמריקה הדרומית. התמ"ג לנפש עומד על כ-5,500 דולר. המדינה חוותה משבר כלכלי קשה בשנת 1980, אך התאוששה בעקבות רפורמות שהובילו לירידה בשיעור העוני, אף שאלו עדיין גבוהים (54% ב-2007). ענפי התעשייה העיקריים הם כרייה, צורפות, נפט, מזון ומשקאות, טבק, עבודות יד וטקסטיל. כ-40% מהיצוא מופנה לברזיל. המטבע נקרא "בוליביאנו".

במשך שנים רבות התבססה כלכלית המדינה במידה רבה על אוצר טבע שנמצא בסמוך לעיר פוטוסי: הר ענק העשיר במרבצי כסף, שכרייתם המסחרית הפכה את העיר פוטוסי לאחת מהערים הגדולות והעשירות באימפריה הספרדית. מאגרי הכסף הידלדלו עם השנים. הכרייה הממושכת, שבמקרים רבים נעשתה ללא פיקוח או מיפוי מסודרים, הביאה להתמוטטות של מנהרות בהר ולהיחלשות מבנהו הפנימי. המצב כיום הוא שהר הכסף נמצא בקריסה ולוע גדול נפער בו.[80]

מאז שנבחר בשנת 2005, נשיא בוליביה, אבו מוראלס, מיישם מדיניות כלכלית סוציאליסטית דמוקרטית. מדיניותו כוללת הלאמה של משאבי טבע, חברות אנרגיה ותאגידים בתחומים שונים שהופרטו בעבר וחלוקה מחדש של העושר.[81]

הכלכלה מבוססת בין היתר על ייצוא גז טבעי, אבץ, זהב, סויה ועוד.[82]

אינדיקטורים כלכליים וחברתיים

עריכה

צמיחה

עריכה

בין 2006 ל-2018 צמח התוצר של בוליביה מדי שנה בקצב של 5.2% בממוצע, קצב שמציב את כלכלת בוליביה ככלכלה הצומחת ביותר בדרום אמריקה. התמ"ג של בוליביה גדל פי 4 משנת 2006 עד לשנת 2018 והתמ"ג לנפש גדל מ-1,000 דולר לנפש ב-2005 ל-3,900 דולר לנפש ב-2019.[83]

לפני ההלאמות (לא רק של גז ונפט, אלא של טלקומוניקציה, מים, חשמל ומספר מכרות), תאגידים זרים כיסו כ-85% מהרווחים שהופקו מייצור גז טבעי. מוראלס הגדיל את נתח הרווח של המדינה מגז מכ-15% לפני נשיאותו לכ־80-90% כיום. בשנת 2005, לפני ההלאמה, הסתכמו הכנסות הגז הממשלתיות ב־0.6 מיליארד דולר; בשנת 2015 זה היה סכום גדול פי ארבעה, 2.6 מיליארד דולר – למעשה ירידה מ-4.5 מיליארד דולר בשנת 2014. בשנת 2015 כל הכנסות הגז והנפט הניבו 4 מיליארד דולר, המהווים כמעט מחצית מרווחי הייצוא של בוליביה.

ההלאמות בתחומי הטלקומניקציה, גז, חשמל ועוד סייעו לשיפור בשירות שניתן תוך כדי הוזלה משמעותית של המחירים והשקעה משמעותית בהפצת השירותים לכלל האוכלוסייה:[84][85][86]

  1. בעוד שב-2005 רק 25% מהבתים במרחב הכפרי היו מחוברים לחשמל, עד 2016 המספר זינק ל-66% מהבתים במרחב הכפרי שחוברו לחשמל על ידי חברת החשמל הממשלתית.
  2. מספר משקי הבית עם חיבורי הגז עלה ב-835% מאז עלה מוראלס לשלטון.
  3. מספר העיריות עם כיסוי הטלקומוניקציה (תקשורת) עלה מ-110 ב-2005 ל-324 מתוך 339 ב-2015. שוויה של חברת הטלקום אנטל שהולאמה בשנת 2008 גדל פי 3, מ-3.1 מיליארד דולר בעת ההלאמה ל-9.3 מיליארד דולר ב-2017.תעריפי השירות הוזלו בצורה משמעותית מאז שהולאמה החברה, למשל: התעריף לדקת שיחה ירד מ-1.8 דולר לדקה ב-2008 ל-0.67 דולר לדקה ב-2017. מחיר הגלישה באינטרנט ירד מ-97.5 דולר ב-2008 ל-10.5 דולר ב-2017.

יתרות הבנק המרכזי של בוליביה גדלו במידה ניכרת מ-1.174 מיליארד דולר (2005) לכ-8.008 מיליארד דולר ב-2018. האשראי הפרודוקטיבי גדל פי עשרה. 75% מסכומי ההשקעה הציבורית ממומנים ממשאבים פנימיים. עובדה זו מביאה כי לאחר ארבע עשרה שנים של עבודות חשובות בכל אזורי הארץ, החוב הציבורי החיצוני לטווח הבינוני והארוך מסתכם בכמעט עשרה מיליארד דולר, המהווה 23.6% מהתמ"ג.

למרות מחזור ההתרחבות החזק, האינפלציה צנחה בשנת 2019 לרמה של אחוז אחד בלבד בשנה, כיום 99% מהזיכויים ו-88% מהחיסכון הם במטבע הלאומי של בוליביה, בוליביאנו. בשנת 2005 היו הנתונים 7% ו-15% בהתאמה.

עוני, הכנסה ואי-שוויון

עריכה

בבוליביה תחת שלטון מוראלס, העוני צנח מ-60.6% מהאוכלוסייה בשנת 2005 ל-33% בשנת 2018. העוני הקיצוני (אלה החיים פחות מ־1.25$ ליום) ירד מ-38% ב-2005 ל-16.8% ב-2018. ההכנסה גדלה פי קרוב ל-4 מ-80 דולר לחודש ב-2005 ל-305 דולר בחודש כיום. שכר המינימום הריאלי עלה מ-440 בוליביאנו לחודש ב-2005 ל-2000 בוליביאנו לחודש ב-2018 (מ-57$ עד 287$). האבטלה עומדת על פחות מ-4% ב-2018, הנמוכה ביותר באמריקה הלטינית, לעומת 8.5% בשנת 2005.

האוכלוסייה עם הכנסה שגדולה מההכנסה הממוצעת גדלה ל-62% מאזרחי בוליביה, אחוז דומה לזה עם הכנסה נמוכה בשנת 2005. 10% העשירים במדינה קיבלו אז פי 128 יותר מה 10% העניים ביותר. מדד ג'יני, המודד את אי השוויון בהכנסות, צנח מ-0.60 ל-0.44, קצב ההתקדמות הגדול ביותר בצמצום אי השוויון באמריקה הלטינית.

בוליביה השיגה כיסוי של מאה אחוז מהפנסיות לזקנים, הרבה מעל הממוצע האזורי (59%). 51.5% מאוכלוסיית בוליביה נהנים מתוכניות העברה ישירה כמו בונוס Renta Dignidad,[87] בונוס על שם חואנה אזורדוי[88] ובונוס על שם חואנסיטו פינטו המסייע בתשלום עבור חומרי לימוד או הובלת נערות ונערים בגיל בית הספר (עד השנה השנייה של בית הספר התיכון) על ידי חיזוק האפשרויות החינוכיות של תלמידים מאזורים מרוחקים ועם מעט משאבים, תוך הורדת סיכוי הנשירה מבית הספר והסכנה של עבודת ילדים.[89][90]

בריאות וחינוך

עריכה

שיעור האנאלפביתיות בבוליביה עמד על 13% עם כניסתו של אבו מוראלס לנשיא. לאחר קמפיין לימוד קרוא וכתוב המוני שהשתמש בתוכנית הלימוד של קובה, חונכו 850,000 בוליביאנים ועד שנת 2008 הוכרזה בוליביה כחפה מאנאלפביתיות. המדינה השנייה אחרי קובה באמריקה הלטינית מבחינת מימון החינוך. כיום קיימים במדינה 16,000 מוסדות חינוך, 4,500 מהם נבנו מאז 2006 בכספי תעשיית הגז המולאמת.

תוחלת החיים של הבוליביאנים בתקופת נשיאותו של מוראלס עלתה מ-64 שנים ל-71 שנים. זו בחלקה תוצאה של פעילותם של כמעט 700 חברי החטיבה הרפואית הקובנית העובדים במדינה ושל השיפור המשמעותי בגישה לבריאות במדינה. מבצע נס קובה איפשר גם ל-676,000 בוליביאנים להחזיר את ראייתם. יתרה מזאת, כ-5,000 בוליביאנים השיגו את התארים הרפואיים בקובה, וחזרו לארצם כדי לספק את שירותיהם. במדינה פועלים כיום 47 בתי חולים חדשים ולמעלה מ-3,000 מרכזי בריאות שנבנים.

משימת Juana Azurduy Bond תומכת בנשים הרות ותינוקות עד שנתיים ללא ביטוח בריאות. במקרה של העברה על תנאי, עם אופי פעולה חיובי, נדרשות 4 בקרות לפני הלידה, לידה מוסדית ובקרה לאחר לידה. ילדים מתחת לגיל שנתיים חייבים לבצע 12 בדיקות בריאות מקיפות דו-חודשיות, אשר כל אלה משפרים מאוד את תנאי הלידה הבסיסיים ואת שנות החיים הראשונות. מ-2006 עד 2018 התמותה בקרב ילדים מתחת לגיל חמש הופחתה ב-61%.

גאוגרפיה

עריכה
 
מפה טופוגרפית של בוליביה

בוליביה היא מדינה במערב דרום אמריקה אשר מוקפת יבשה. היא גובלת עם ברזיל בצפון ובמזרח, פרגוואי וארגנטינה בדרום, וצ'ילה ופרו במערב.

בוליביה ממוקמת ברכס הרי האנדים, כאשר הנקודה הגבוהה ביותר במדינה מגיעה לגובה של 6,542 מטר. מרכז המדינה מעוצב על ידי הרמה אלטיפלאנו, שם גרים מרבית הבוליביאנים. במזרח המדינה ישנה שפלה אשר מכוסה על ידי יערות הגשם של האמזוניה. מלה פאס יוצאת דרך היונגאס, המכונה גם "דרך המוות", המקשרת את הבירה עם צפון המדינה.

האקלים במדינה מגוון, ונכללים בה אזורי אקלים שונים בחלקיה השונים - אקלים אקלים צחיח וצחיח למחצה, סובטרופי, טרופי, ובאזורי ההרים ממוזג ואלפיני. כתוצאה מכך גם סוגי הצמחייה מגוונים - מדבר, סוואנה ויער גשם.

בדרום-מערב בוליביה ממוקם סאלאר דה אויוני (בספרדית: Salar de Uyuni), מדבר המלח הגדול בעולם. הנופים הייחודיים של המדבר הופכים אותו לאטרקציה תיירותית. מדבר נוסף, מדבר סלבדור דאלי, נקרא כך משום שנופיו מזכירים את הציורים של הצייר סלבדור דאלי.

בבוליביה יש מגוון של בעלי חיים כמו יגוארים, קופים, עצלנאים, פומות ומגוון של עופות כמו קונדור האנדים.

דמוגרפיה

עריכה
 
מרכז לה פאס

במפקד האוכלוסין, ב-2019, נמנו 11.4 מיליון תושבים. במשך 50 השנים האחרונות צמחה אוכלוסייתה ביותר מפי 3, וקצב גידול האוכלוסייה גבוה (2.25%). תוחלת החיים אינה גבוהה – 68 לנשים ו-63 לגברים.

רוב האוכלוסייה בבוליביה היא ממוצא אמריקאי ילידי. חלקם של האמריקאים הילידים באוכלוסייה מוערך ב-56 עד 70 אחוזים, ורובם הגדול משתייכים לשתי הקבוצות הילידיות הגדולות, קצ'ואה (Quechua) ואיימרה (Aymara), ששורשיהן באינקה. עוד כ-30 קבוצות ילידיות קטנות יותר קיימות במדינה. החשובה בהן היא בני הגוארני, השוכנים בחלקה המזרחי.

כ-10 עד 15 אחוזים מן התושבים הם ממוצא אירופי. רובם ממוצא ספרדי, ומיעוטם צאצאי מהגרים מגרמניה, אוסטריה ומדינות אירופיות נוספות. כ-30 עד 40 אחוזים הם מסטיסים, בני תערובת של אירופים וילידים אמריקאים. כחצי אחוז מן התושבים הם ממוצא אפריקאי, וכן קיימים מיעוטים קטנים של צאצאי מהגרים מסין, מיפן, ומן המזרח התיכון.

כשני מיליון בוליביאנים חיים מחוץ לארצם הענייה. יעדי ההגירה העיקריים הם ארגנטינה, ספרד וארצות הברית.

הערים הגדולות הן במדינה הן סנטה קרוס (1,685,000) אל אלטו (993,000) והבירה לה פאס (897,000). בעבר הייתה לה פאס העיר הגדולה ביותר, אך קצב גידול האוכלוסייה באל אלטו וסנטה קרוס גבוה יותר.

התושבים הם ברובם הגדול נוצרים קתולים. כ-17% משתייכים לזרם הפרוטסטנטי, 1% דתות אחרות (יהדות, בודהיזם, בהאית והינדואיזם) ו-5% חסרי דת.

בבוליביה קהילה יהודית קטנה שמונה כיום[דרושה הבהרה] כ-500 יהודים, אף שלאחר מלחמת העולם השנייה היו בה כ-10,000 יהודים, לאחר שהגיעו אליה יהודים רבים ממזרח אירופה.

תרבות

עריכה

התרבות הבוליביאנית הושפעה רבות מתרבות האינקה ותרבויות אינדיאניות מקומיות נוספות.

פסטיבל ידוע שנערך בבוליביה הוא "קרנבל אורורו" ("El carnaval de Oruro").

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Herbert S. Klein, A Concise History of Bolivia, 3rd Edition, (Cambridge University Press: 2021)
  • Rex A. Hudson and Dennis M. Hanratty (eds.), Bolivia: a country study, (Library of Congress Federal Research Division: 1991)

קישורים חיצוניים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ החוקות הן מהשנים: 1826, 1831, 1834, 1839, 1843, 1851, 1861, 1868, 1871, 1878, 1880, 1938, 1945, 1947, 1961, 1967, ו-2009. החוקה ה-16 עודכנה פעמיים, ב-1995 וב-2004, ויש שמחשיבים את התיקונים האלו ליצירת חוקות חדשות.[10]
  2. ^ ה"סוציאליזם הצבאי" של טורו ובוש נטה לקורפורטיזם ושאב השראה מסוימת מהפשיזם באיטליה,[42] בוש היה, באופן חלקי, ממוצא גרמני, ולצבא הבוליביאני היו קשרים מבוססים עם הגרמנים. בוש ניסה לחזק את הקשרים האלה וביקש מגרמניה לשלוח יועצים צבאיים, אך לבסוף סורב. לפי רוברט ברוקמן, ייתכן שבוש הזדהה עם חלקים מהאדאולוגיה הנאצית, אך הוא לא תמך ברעיון הגזעני המרכזי של הנאצים.[43] בזמן שלטונו דיווחו עיתונים אמריקאים על חשש מהשפעה נאצית או פשיסטית על ממשל בוש, ולפחות במקרה אחד הכחיש זאת הממשל רשמית.[44]
  3. ^ הבחירות נערכו במרץ 1940. בין מותו של בוש ב-23 באוגוסט 1939 למינויו של פניירנדה לנשיא שימש קרלוס קינטנייה (אנ') כנשיא זמני.
  4. ^ רשמית: Falange Socialista Boliviana, "הפלנחה הסוציאליסטית הבוליביאנית"; המפלגה לקחה את שמה מהפלָנחֶה שהייתה המפלגה החוקית היחידה בספרד תחת הדיקטטורה של פרנקו. היא הוקמה ב-1937, אך הייתה מפלגה זניחה עד אחרי המהפכה.
  5. ^ מלבד התוכנית לייצוב המטבע, ממשל סילס הסכים ל"תוכנית המשולשת" לייצוב תאגיד המכרות הממשלתי שנוצר לאחר המהפכה. התוכנית הסתמכה על השקעת הון מצד ארצות הברית, גרמניה המערבית והבנק הבין-אמריקאי לפיתוח. לצד ההבטחה להשקעות חדשות, התוכנית דרשה סגירה של פעילות שמטרתה חברתית בלבד, כגון המשך תפעולם של מכרות מפסידים ולא יעילים, יצירת התאמה בין שכר הכורים לפריון, וצמצום כוח העבודה – כלומר, פיטורים. כמו תוכנית הייצוב, גם תוכנית זו הצליחה לשפר את הנתונים הכלכליים – מצבו הכלכלי של התגיד התייצב – אך היה לה מחיר פוליטי כבד, והיא הובילה לקרע בין השלטון לבין ארגוני העובדים המרכזיים במכרות. בתגובה למצב פוליטי זה, ובהתאם לדרישות של ארצות הברית, בוטל בהדרגה ייצוגם של העובדים בהליך קבלת ההחלטות של התאגיד.[59]
  6. ^ פאס תמך ביוזמה של ממשל קנדי שכונתה "הברית לקידמה" (Alliance for Progress), ושמטרתה הייתה להבטיח שיתוף פעולה כלכלי בין ארצות הברית לבין מדינות אמריקה הדרומית, תוך הרחבת ההשפעה של ארצות הברית באזור. ממשל קנדי ראה בבוליביה ובוונצואלה כיעדים מרכזיים של התוכנית, ורצה להפוך אותן לדוגמאות מובילות לשינוי דמוקרטי.
  7. ^ אזור עמק קוצ'במבה הוכרז כמשטר צבאי גם כן, עוד בזמן נשיאותו של סילס, ופאס לא ביטל צו זה.
  8. ^ עוד קודם לכן שימש אוונדו כנשיא-משותף, יחד עם באריינטוס, בשנים 1965–1969.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ לפי סעיף חמש בחוקה החדשה של בוליביה
  2. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  3. ^ אומדן ל-1 ביולי 2024 על פי הערכת אוכלוסייה של האו"ם בשנת 2022
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-1 ביולי 2023
  5. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  6. ^ Bolivia Country Overview | World Health Organization, ארגון הבריאות העולמי (באנגלית)
  7. ^ UNData, data.un.org
  8. ^ רויטרס (2024-06-26). "ניסיון הפיכה כושל בבוליביה: טנקים פרצו לארמון הנשיאות, מפקד הצבא נעצר". Ynet. נבדק ב-2024-06-27.
  9. ^ James Dunkerley, The 1997 Bolivian Elections in Historical Context, Institute of Latin American Studies, 1998, P. 5
  10. ^ 1 2 3 Mauricio Ipiña Nagel, The Bolivian Legal System, GlobaLex, NYU School of Law, March/April 2022
  11. ^ Las Constituciones Políticas de Bolivia, Tribunal Constitucional Plurinacional – Unidad de Investigación, Sucre, Bolivia, 2018 (בספרדית)
  12. ^ Nueva Constitución Política Del Estado, Justia Bolivia (בספרדית)
  13. ^ Gonzalo Dávila Maceda, The Bolivian Legal Framework, GlobaLex, NYU, July/August 2014
  14. ^ Eduardo Schneider Lersch, Environmental Courts and Tribunals in Brazil and Bolivia  , Convegno DPCE Caserta 2022
  15. ^ Andrea Condori, Viceministro de Autonomías aclara que, con el Censo, no desaparecerán municipios, La Razón, 7 de marzo de 2024 (בספרדית)
  16. ^ "A pesar de los avances que ese modelo trajo para la libre determinación de los pueblos indígenas y tribales, se han registrado desafíos de efectividad en el reconocimiento de las autonomías indígenas. Asimismo, la discusión por la autonomía departamental continúa siendo un factor que contribuye a la polarización política, especialmente, entre los grupos tradicionales de poder político-económico y el Gobierno central." Comisión Interamericana de Derechos Humanos, Cohesión social: el desafío para la consolidación de la Democracia en Bolivia, 2024, p. 22 (בספרדית)
  17. ^ The Economist Intelligence Unit, Democracy Index 2023: Age of Conflict, (The Economist: 2024), p. 19, 43
  18. ^ Democracy Index of Bolivia from 2006 to 2023, Statista
  19. ^ V-Dem Institute, Democracy Report 2024: Democracy Winning and Losing at the Ballot, (University of Gothenburg: 2024), p. 17
  20. ^ V-Dem Institute, Democracy Report 2024: Democracy Winning and Losing at the Ballot, (University of Gothenburg: 2024), p. 12
  21. ^ V-Dem Institute, Democracy Report 2024: Democracy Winning and Losing at the Ballot, (University of Gothenburg: 2024), p. 10
  22. ^ V-Dem Institute, Democracy Report 2024: Democracy Winning and Losing at the Ballot, (University of Gothenburg: 2024), p. 34
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 Freedom House, Bolivia – Country Report, in Freedom in the World Report, 2024
  24. ^ 1 2 3 4 5 Bolivia: Events of 2022, Human Rights Watch
  25. ^ Comisión Interamericana de Derechos Humanos, Cohesión social: el desafío para la consolidación de la Democracia en Bolivia, 2024, p. 153 (בספרדית)
  26. ^ Bolivia, Reporters Without Borders
  27. ^ U.S. Department of State, 2022 Country Reports on Human Rights Practices: Bolivia
  28. ^ Proportion of seats held by women in national parliaments (%) - Bolivia, World Bank Group
  29. ^ Bolivia, Ipas.org
  30. ^ State-Sponsored Homophobia: Global Legislation Overview Update, Ilga.org, 2020, pp. 17, 23
  31. ^ Bolivia approves first same-sex union following legal battle, Reuters, December 20, 2020
  32. ^ Fátima Romero, Bolivia más cerca del matrimonio igualitario: legalizan unión libre de personas del mismo sexo, Bloomberg, 24 de marzo, 2023 (בספרדית)
  33. ^ Klein 2021, p. 148
  34. ^ Klein 2021, p. 147
  35. ^ Klein 2021, p. 154
  36. ^ Klein 2021, pp. 156-159
  37. ^ Klein 2021, pp. 161-163
  38. ^ Klein 2021, pp. 163-174
  39. ^ Robert Niebuhr, "The Road to the Chaco War: Bolivia’s Modernisation in the 1920s, War & Society 37(2), 2018, p. 91
  40. ^ Klein 2021, p. 182
  41. ^ Klein 2021, pp. 186–190
  42. ^ Loren Goldner, Anti-capitalism or anti-imperialism? Interwar authoritarian and fascist sources of a reactionary ideology: The case of the Bolivian MNR, Libcom.org, March27, 2012
  43. ^ Robert Brockmann, "Busch en la profundidad de la patria, La Razon, 4 de junio de 2017 (בספרדית)
  44. ^ Totalitarianism Denied: Bolivian Legation Says Regime Is Neither Nazi Nor Fascist, The New York Times, April 26, 1939
  45. ^ Klein 2021, pp. 191–192
  46. ^ 1 2 Klein 2021, pp. 192–203
  47. ^ James V. Kohl, "Peasant and Revolution in Bolivia, April 9, 1952–August 3, 1953", Hispanic American Historical Review 58(2), 1978, p. 240
  48. ^ Klein 2021, pp. 203-207
  49. ^ Klein 2021, pp. 209–211
  50. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), p. 156
  51. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), p. 157
  52. ^ Klein 2021, p. 207
  53. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), pp. 170-182
  54. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), pp. 204-207
  55. ^ Klein 2021, pp. 215-216
  56. ^ Stephen Zunes, "The United States and Bolivia: The Taming of a Revolution, 1952-1957, Latin American Perspective 28(5), 2001
  57. ^ James F. Siekmeier, The Bolivian Revolution and the United States, 1952 to the Present, (Penn State Press: 2011), p. 41
  58. ^ Maria Luise Wagner 1991, p. 38
  59. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), p. 299
  60. ^ Klein 2021, pp. 220-221
  61. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), p. 299
  62. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), p. 228
  63. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), p. 241
  64. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), pp. 290-291
  65. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), p. 293
  66. ^ Klein 2021, p. 219
  67. ^ 1 2 Klein 2021, p. 222
  68. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), pp. 295-296
  69. ^ Las Constituciones Políticas de Bolivia, Tribunal Constitucional Plurinacional – Unidad de Investigación, Sucre, Bolivia, 2018, p. 271ff (בספרדית)
  70. ^ David Doyle, "Presidential Term Limits in Bolivia", in The Politics of Presidential Term Limits, edited by Alexander Baturo and Robert Elgie, (Oxford University Press: 2019)
  71. ^ James M. Malloy, Bolivia: the uncompleted revolution, (University of Pittsburgh Press: 1970), p. 311
  72. ^ Klein 2021, pp. 222, 225-226
  73. ^ Klein 2021, pp. 223-225
  74. ^ Aviation Safety Network
  75. ^ סוכנויות הידיעות, גם בוליביה מנתקת את היחסים עם ישראל, באתר nrg‏, 14 בינואר 2009
  76. ^ סקירה כלכלית ישראל – בוליביה, לשכת המסחר תל אביב והמרכז (ארכיון)(הקישור אינו פעיל, 11.9.2021)
  77. ^ ynet, נשיא בוליביה: ישראל היא מדינת טרור, באתר ynet, 30 ביולי 2014
  78. ^ איתמר אייכנר, לאחר יותר מעשור: בוליביה מחדשת את יחסיה עם ישראל, באתר ynet, 28 בנובמבר 2019
  79. ^ בגלל המלחמה? בוליביה הודיעה כי תנתק את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, באתר מעריב אונליין, 31 באוקטובר 2023
  80. ^   הר הכסף של בוליביה קורס, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2014
  81. ^ COHA, Eleven Years of the “Process of Change” in Evo Morales’ Bolivia (באנגלית)
  82. ^ OEC - Bolivia (BOL) Exports, Imports, and Trade Partners, The Observatory of Economic Complexity - Atlas (באנגלית) (ארכיון)
  83. ^ Evo, un presidente humanista, América Latina en movimiento (בספרדית)
  84. ^ Bolivia. Entel triplicó su patrimonio en 10 años de nacionalizada (בספרדית)(הקישור אינו פעיל, 11.9.2021)
  85. ^ COHA, Eleven Years of the “Process of Change” in Evo Morales’ Bolivia (באנגלית)
  86. ^ Federico Fuentes, How rejecting neoliberalism rescued Bolivia's economy, Green Left Weekly, ‏2016-09-06 (באנגלית)
  87. ^ Requisitos Renta Dignidad: REQUISITOS PARA EL PAGO DE LA RENTA DIGNIDAD, La Autoridad de Fiscalización y Control de Pensiones y Seguros
  88. ^ ¿Qué es el Bono Juana Azurduy?, www.bja.gob.bo
  89. ^ Comisión Económica para América Latina y el Caribe, El Bono Juancito Pinto del Estado Plurinacional de Bolivia: programas de transferencias monetarias e infancia, CEPAL, 2012-10-01. (בספרדית)
  90. ^ Bono Juancito Pinto - Programas de transferencias condicionadas - Base de datos de programas de protección social no contributiva en América Latina y el Caribe, dds.cepal.org