פתיחת התפריט הראשי

סופי מוסקוביץ'

ביוגרפיהעריכה

מוסקוביץ' סיימה תואר מוסמך במשחק, בימוי ופסיכולוגיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, לצד התמחות בבימוי תיאטרון, בשנת 1974, במסגרת הסטודיו שלצד תיאטרון וכטנגוב במוסקבה.

בשנת 1975, מספר חודשים לאחר עלייתה לישראל, מונתה מוסקוביץ' לתפקיד במאית הבית בתיאטרון באר שבע. בין השנים 1975–1986, במקביל לעבודתה בתיאטרון הייתה מעורבת בפעילות בתחומי החינוך לתיאטרון בדרום, הקימה וניהלה פרויקטים רבים, בהם תיאטרון קיבוצי הדרום, תיאטרון דימונה ותיאטרון עומר. בבית ספר התיכון מקיף ו' בבאר-שבע הקימה מוסקוביץ' וניהלה מגמת תיאטרון, מהראשונות בארץ[דרוש מקור], שממנה צמחו בוגרים שהם היום בעלי שם בתיאטרון הישראלי: אורנה בנאי ורפי ניב. בשנת 1979 יזמה הקמת פרויקט תיאטרוני במסגרת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שעל פי חזונה אמור היה להתפתח לידי בית ספר גבוה למשחק.

מתחילת שנות ה-80 פעלה מוסקוביץ' כבמאית וכמורה למשחק במוסדות שונים, בהם בית צבי, יורם לוינשטיין ואוניברסיטת תל אביב. במקביל המשיכה לנהל מגמות תיאטרון בבתי ספר תיכוניים במרכז הארץ. במהלך השנים צמחו בהנחייתה דורות של שחקנים ואמני במה מהשורה הראשונה, בהם יעקב כהן, ג'וליאנו מר, עידית טפרסון, אקי אבני, איילת זורר ולירז צ'רכי.

עוד בתקופת לימודיה באוניברסיטה הושפעה מוסקוביץ' מתפיסה אמנותית של חלוצי תיאטרון האוונגרד, הבמאים יבגני וכטנגוב ווסוולוד מיירהולד. בהשראת שיטתו של מיירהולד יצרה מוסקוביץ' מתודת המשך, שלימים התגבשה לכדי מתודה עצמאית. בשנים האחרונות זכתה המתודה לתהודה בינלאומית, ובעקבות זאת החלה מוסקוביץ' לערוך סדנאות אמן בנושא במסגרות מוסדות לתיאטרון בחו"ל, בהם באקדמיה הרוסית לאמנות התיאטרון (גיטיס, ГИТИС) והאקדמיה למשחק שלצד תיאטרון ווכטנגוב במוסקבה.

בשנת 2007 הוענק למוסקוביץ' תואר "אשת העיר תל אביב-יפו", על הישגיה בתחום אמנויות הבמה. מנימוקי השופטים: "על נחישות – ללא פשרות – להנחלת תרבות התיאטרון לצעירים ונוער בתל אביב וברחבי הארץ, על העמדת דורות חדשים של שחקנים ואמני במה מחוננים ועל פיתוח שיטות משחק מקוריות שזכו להכרה בינלאומית".

מוסקוביץ' נפטרה בספטמבר 2013 בבית החולים איכילוב בתל אביב-יפו בתוצאה ממחלת הסרטן. נקברה בבית העלמין ירקון. השאירה אחריה בן זוג ושתי בנות.

בית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ'עריכה

בשנת 1999 ייסדה מוסקוביץ' בית ספר לאמנויות הבמה, ומאז הקמתו היא מובילה את ניהולו האמנותי והפדגוגי. הציר המרכזי של בית הספר מבוסס על המתודה ביו-קינטיקה, פרי פיתוחהּ של מוסקוביץ'.

תהליך הלימודים בבית הספר נתפש כתהליך להכשרת אמן אוניברסלי. לצד העצמת אישיותו של התלמיד כאינדיבידואל וכאדם יוצר, מושם דגש על התפתחותו כאמן השולט בכל רזי המקצוע; יוצר עצמאי מחד גיסה ובעל יכולת לפעול כחבר-צוות במסגרת אנסמבל מאידך. לשם כך מתנהל תהליך לימודים בכיתות קטנות ובגישת הנחיה אישית ייחודית. הלימודים בבית הספר הם תהליך של ניסוי וטעייה, המנסה לספק תשובות לשאלות התלמידים באמצעות עבודה מעשית רבת היקף. התלמידים נחשפים לערכי תרבות ואמנות, לתהליכי יצירה מגוונים וגישות חדשניות.

בבית הספר עוסקים הן בלימוד והן בשעות רבות של חזרות והפקות. בשנת הלימודים השלישית נלמד גם קורס קאוצ'ינג וסדנה לניהול קריירה, שיווק ומיתוג עצמי. במהלך הלימודים מושם דגש על חשיפת התלמידים לתהליכים המתרחשים בזירה העכשווית של התיאטרון והאמנות, וכך בנוסף ללימודים הסדירים נערכת תוכנית העשרה הכוללת כיתות אמן, צפייה בהצגות וניתוחן, מפגשים עם יוצרים בולטים בתיאטרון, בקולנוע ובאמנות.

התלמידים נוטלים חלק בפסטיבלים לתיאטרון בארץ ומחוצה לה. בשנת 2010, זכתה הפקה של בית הספר, "סיוט בפיקניק", בפרס תיאטרון של פסטיבל בינלאומי ע"ש צ'כוב, הנערך בעיר ילטה שבאוקראינה.

במהלך שנות קיומו צבר בית ספר מוניטין רב, בארץ ומחוצה לה, כמוסד ייחודי ובעל גישה אינטר-דיסציפלינרית, ניסיונית וחדשנית. בית הספר מכשיר שחקנים, במאים ויוצרים בעלי פרופיל אמנותי ומקצועי רחב, המתמחים בכל תחומי אמנויות הבמה. בכל שנה עולים על בימת בית הספר מספר הצגות, הכוללות קלאסיקה, תיאטרון ישראלי, תיאטרון ניסיוני-מודרני ופרויקטים רב-תחומיים.

גישתהעריכה

ביו-קינטיקהעריכה

המתודה של סופי מוסקוביץ' היא מעין סינתזה בין התיאטרון הביו-מכני של הבמאי וסוולוד מיירהולד, לבין זרם התודעה של הגוף ותורת הכאוס. המתודה עוסקת במכלול הביטויים הפיזיים והשלכתם על האיכויות של אמנות המשחק, החל מהביטויים הלא-מודעים של שפת הגוף וכלה ביצירה תיאטרונית מודעת בנויה ומעוצבת.

התפיסה העומדת בבסיס מתודה זו, היא כי אמנות המשחק היא אמנות פלסטית-חזותית המתקיימת במרחב ומחייבת שימוש נכון ומדויק בגוף ובקול של שחקן כאמצעי הבעה מרכזי של אמנות התיאטרון. על כן מתרכזת המתודה בהכשרת שחקן בעל איכויות ומיומנויות גבוהות בתכנים אלה. המתודה אינה שיטה עיונית או תאורטית, אלא בעיקר שיטה מעשית ויישומית המתורגלת במסגרת הסדנאות בהנחייתה של מוסקוביץ'. הסדנאות והתרגול נועדו להעניק לשחקן שיטות עבודה ואמצעים חדשים לעיצוב הדמות. המתודה אינה שוללת את התפיסות הרווחות בהכשרת שחקנים, שיסודן בשיטתו של סטניסלבסקי ולפיהן על השחקן להגיע לדרגת הזדהות פסיכולוגית מלאה עם הדמות שהוא מגלם; המתודה אינה עוסקת כלל בתכנים של הזדהות, אלא חושפת את השחקן לדרך חדשה לעיצוב הדמות.

בצד היישומי, המתודה מתבססת על עקרון של פעולת גומלין דו סטרית בין משאבים פיזיים, רגשיים ושכליים של השחקן. מטרתה ללמד, לפתח ולתרגל אצל השחקן יכולת הבעה וביטוי משחקי המחייב שליטה וירטואוזית באמנות המשחק ובייחוד שליטה פיזית–מנטאלית, פיתוח ויצירת שפה פיזית–חזותית שמובילה לעיצוב הדמות ותנועותיה הפיזיות במרחב. זו שפה שנוצרת בתהליך "המעבדה" הפרטי של השחקן, כאשר חומרי הגלם עבורה נשאבים מתוך המקורות והמשאבים האישיים שלו.

בעת התרגול, כל המשאבים של השחקן מופעלים ומתחברים יחדיו כמו "כלים שלובים" אל תוך מערכת משחקית אחת, כאשר משאב אחד מזין או מצית את השני לפעולה. התהליך יכול להתחיל מגירוי פיזי ולהצית את הרגש ואת התודעה. באותה מידה, הגירוי התודעתי מוקרן על הצד הפיזי ועל המערך הרגשי שלו. תהליך התרגול אינו ליניארי ופניותיו החדות והמפתיעות במהלך הסדנה, מטלטלות את השחקן למצבים בלתי צפויים, אל תוך הגומחות הכי נסתרות של התודעה פיזית-רגשית. תהליך "הטלטול המפתיע" מעורר את השחקן לקראת חוויה חדשה, ובאופן בלתי צפוי הוא פוגש ומגלה את האני שלו.

הכאוסעריכה

פעולת השחקן מתורגלת במסגרת הסדנאות הנערכות בשיטת "אימפרוביזציה מודרכת", השונה מסוגי האלתור הקיימים. זה לא "משחקי תיאטרון", אלא תהליך עבודה מורכב מנטאלית ומפרך פיזית, תהליך של למידה ובנייה. הפעולות שהשחקן מבצע בסיטואציה נתונה, הן אלתור אסוציאטיבי טוטאלי. הפעולות נעשות ללא הכנה מוקדמת ובתוך כאוס של מצבים משתנים סביבו ובתוכו. המאמץ, האינטנסיביות והפעולה המשתנה מרגע לרגע מביאים לגיוס כל משאביו של השחקן בעת ובעונה אחת.

ההנחיות ליצירת מצבי משחק ניתנות במהירות מואצת וברצף בלתי פוסק, תוך יצירת מצבים ושינויים בלתי צפויים. זהו תהליך של "זרימה" שבמהלכו השחקן עובר מסיטואציה נתונה לסיטואציה חדשה, תוך התחברות אליה והשתנות מיידית בעקבותיה. המעבר מלווה בשינוי פיזי העובר על השחקן ומתבטא בשינוי שפת הגוף ושינוי האנרגיה הרגשית שמחוללים שינוי תודעתי וחוזר חלילה. המשתתפים בתרגול נדרשים לעמוד בקצב מוכתב של מצבים, להגיב אליהם, להשתנות במהירות, לפשוט וללבוש צורה, להחליף דמויות, לסקרן, להפתיע, ליצור תכנים חדשים מרגע לרגע, תוך ריכוז וקשב להנחיות חדשות אשר ממשיכות לזרום במהלך ביצוע המשימות המשחקיות הנתונות. על השחקן להיות קשוב לעמיתו ולעצמו, לשמור על קואורדינציה בחלל, לשתף פעולה עם שותפים לבמה, להיות מושפע מהם ולהשפיע עליהם בעת ובעונה אחת.

המהירות המוכתבת וקצב השינויים ממצב למצב לא משאירים זמן למחשבה, מצמצמים ומאפסים את מרחב "ההכנה" לקראת הפעולה שתובעת מהשחקן תגובה מיידית ואותנטית. מימד הזמן הקצר יוצר מציאות חדשה של פעולה המתקיימת ללא "רזרבה" של שהות הנדרשת לביקורת עצמית. כך, בהיעדר זמן לבקרת תגובה, פעילותו של שחקן היא בלתי מבוקרת ובלתי רציונלית. התודעה פועלת כדחף תוך שחרור תכנים מתת-מודע, כי אין זמן לחשוב.

השרבוט כשיטת עבודהעריכה

בשיאו של תהליך, מופיע "השרבוט הסוריאליסטי". השרבוט מבוצע על ידי השחקן באמצעות גופו במרחב הפיזי תוך גירוי כל המשאבים הסמויים שבתוכו. זה מביא אותו לחוויה מנטאלית אינטנסיבית. השחקן, תוך כדי התמודדות מול הכאוס המשתלט עליו, מושלך באופן בלתי צפוי אל תוך "המרחבים הפנימיים" של עצמו ומוציא אותם מתרדמתם. אלו הם המשאבים הפוטנציאליים, אשר לא באו עד כה לידי ביטוי בעבודתו כשחקן, כי היו רדומים.

תרגול ואימון מתמשכים במתודה מביאים את השחקן לשליטה מוחלטת בטכניקת "השרבוט" שהופכת לכלי עבודה זמין בעת עיצוב הדמות. על פי המתודה, אין צורך "לשחזר" את המציאות באמצעות זיכרון רגשי, (שיטת סטניסלבסקי), אלא ניתן לעצב אותה על הבמה, בדומה לעבודת מעצב היוצר מוצר חדש, כאשר חומרי הגלם ליצירה זו באים מתוך השחקן עצמו.

קישורים חיצונייםעריכה