סיגל ריחני
סיגל ריחני (שם מדעי: Viola odorata) הוא מין צמח עשבוני רב-שנתי ממשפחת הסיגליים[1], המוכר יותר בכינוי סיגלית. הוא גדל בר באירופה, בדרך כלל באזורי יער מוצלים. הוא נאסף בהרי יהודה, בחרמון, ובגלעד הנזכרות בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. הסיגל הריחני נכחד מישראל כצמח בר לפני כ-100 שנה. כיום בישראל הוא נפוץ כצמח נוי בגינון, המשמש לכיסוי קרקע, ומאותר מדי פעם כפליט תרבות (ראו בתמונה אותו גדל בחומת אבן).
 סיגל ריחני
| |
|---|---|
סיגל ריחני
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | מלפיגאים |
| משפחה: | סיגליים |
| סוג: | סיגל |
| מין: | סיגל ריחני |
| שם מדעי | |
 Viola odorataליניאוס | |
עלי הסיגל הריחני דמויי לב, מעט מחוספסים, וערוכים בבסיסם בצורת שושנת. מבין שושנות העלים יוצאים גבעולים אופקיים, שלוחות, שבקצותיהם מתפתחות שושנות עלים חדשות, וכך מתפשט הצמח ומכסה שטח ברבייה וגטטיבית. פרחיו הכחולים-סגולים בולטים מבין העלים עד לגובה כ-10 ס"מ, והם ניתנים לקטיפה.
הפרחים והעלים אכילים. הם מכילים שמן נדיף בעל ריח מתקתק, ויש המפיקים מהם בשמים, וכן אף גלידה ייחודית מבושמת[2]. ברפואה מסורתית נהוג להשתמש בהם להקלה על דרכי הנשימה, מכאב גרון ועד ברונכיטיס.[3]
בתרבות מקושר הסיגל הריחני לאהבה וכך הוא מופיע במספר מחזות, בין היתר ביצירתו של ויליאם שייקספיר חלום ליל קיץ בו משתמש פוק בשמן המבושם כדי ליצור שיקוי אהבה, ובשירו של דויד ברוזה, סיגליות.
מורפולוגיה
עריכה
צמח עשבוני רב-שנתי, קירח, גובהו 10 עד 15 ס"מ, מחוסר גבעול תפרחת ועוקצי הפרחים צומחים ישר מבין עלי השושנת והוא בעל קנה-שורש ובעל שלוחות כלומר גבעולים רובצים ופושטים שמכים שורשים ולאחריו ניצן ממנו יתפתח צמח חדש[4][5].
הפטוטרות ארוכות כפליים או יותר מהטרף.
העלים ערוכים בשושנת, קוטרם 2 עד 4 ס״מ או יותר, פשוטים (אינם מחולקים), דמויי ביצה עד מעוגל, בסיסם דמויי לב או דמויי כליה, קודקודם קהה ובעלי שפה משוננת.
הלוואים דמויי ביצה או דמויי אזמל מחודדים בראשם ושפתם תמימה ומצוייצת, משתיירים עם הבשלת הפרי.
עוקצי הפרחים ארוכים כאורך העלים ובאמצעם או סמוך לאמצעם יושבים 2 חפיות.
הפרחים ריחניים, סגולים (בנוי לעיתים ורודים או לבנים), דו-מיניים, חיקיים, בודדים, בלתי נכונים, צומחים ישר מבין עלי השושנת.
הגביע בן 5 עלים שווים פחות או יותר זה לזה, מאורכים, קודקודם קהה אורכם כמחצית מאורך עלי הכותרת, מפורדים או מאחים במקצת משתיירים לאחר ההפריה ובעלי יותרות מפושטות בבסיס[6].
הכותרת בלתי נכונה (בעל סימטריה דו-צדדית), בעלת 5 עלים זקופים או פרושות. רוחבה 2 ס"מ. הכותרת בעלת עלה תחתון (הקדמי) אחד גדול, בעל דורבן ושני זוגות העלים צדדיים. הדורבן של הכותרת ישר כמעט, קצר ובלתי מחודד (קהה).
אבקנים 5, ניצבים לסירוגין עם עלי כותרת, מול עלי הגביע, סביב השחלה. מהם 2 האבקנים התחתונים (הקדמיים) בעלי זיז ארוך הנתון בתוך דורבנה של הכותרת[7]. שני האבקנים התחתונים (הקדמיים) מפרישים צוף, הנאגר בדורבן העלה התחתון. צופנים אלו הקשורים לאבקנים מכונים צופני אבקנים ((staminal nectaries) והם מצויים על היותרת של הקונקטיב[8]; הזירים חסרים או קצרים מאוד לא יותר מ"מ אחד, מפורדים, ורחבים. המאבקים מקיפים את השחלה. המאבקים בני 2 לשכות, זקופים, נפתחים בסדק לכיוון עמוד השחלה.
השחלה עילית, בעלת 3 (לעיתים רחוקות 2 או 5) עלי שחלה, מגורה אחת. השליות דופניות. עמוד שחלה אחד פשוט וזקוף או כפוף. עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים מאוחים מתחת לשחלה כל אחד לחוד.
הפרי הלקט חלק ופלומתי, נפתח באמצעות 3 קשוות, בעל מגורה אחת עם הרבה זרעים.
הזרעים דמויי ביצה או כדור, הזרעים עתירי אנדוספרם. העובר זקוף ולו 2 פסיגים פרושים. עוקץ הביצית - רקמה בקצה הביצית המחברת את הביצית לשליה – מכילים שמן.
תמונות
עריכה-
עלים ופרחים זעירים -
סיגל ריחני פליט תרבות גדל על חומת אבן
קישורים חיצוניים
עריכה
סיגל ריחני, באתר ITIS (באנגלית)
סיגל ריחני, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
סיגל ריחני, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)- סיגל ריחני, באתר צמח השדה
- סיגל ריחני, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- סיגל ריחני, באתר Tropicos (באנגלית)
סיגל ריחני, באתר GBIF (באנגלית)- סיגל ריחני, באתר The Plant List (באנגלית)
סיגל ריחני, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Viola odorata L, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ למשל, בעמק אאוסטה, צפון-מערב איטליה
- ^ סיגל ריחני באתר "גאמנון צמחים"
- ^ Zohary, M., Flora Palaestina – Part Two, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1972, עמ' 333-335
- ^ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 270-271
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 438-439
- ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 306
- ^ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 531