סינון תכנים באינטרנט בישראל
בישראל ניתן סינון תכנים באינטרנט למשתמשים המבקשים זאת, כדי להימנע מחשיפה לתכנים שאינם הולמים את גישתם התרבותית, כגון תכנים מיניים. מתקיימים חסימה וסינון של אתרים בעלי פעילות פלילית, ועולות הצעות לסינון תכנים כפוי מסיבות נוספות.
שיעור השימוש באינטרנט בישראל הוא מהגבוהים בעולם, ובשנת 2013 71% מהאזרחים היו מחוברים לרשת.[1] הממשלה בדרך כלל אינה מגבילה את הגישה לאינטרנט, אף על פי שקיימת חסימה של נתונים מסוימים.[2] בנוסף, מעקב אחר ספקי שירותי אינטרנט ותשתית מתבצע למטרות ביטחוניות.[דרוש מקור] החל משנת 2006 החלו חברי כנסת להציע הצעות חוק לסינון תכנים על בסיס הגנה על קטינים, הסרת תכנים פוגעניים (תוכני אלימות, הימורים ופורנוגרפיה).[3] בשנת 2011 שלחה המשטרה לספקי שירותי האינטרנט צווים שמורים להם למנוע את הגישה של לקוחותיהם לאתרי הימורים. כשנתיים מאוחר יותר, בית המשפט קבע כי למשטרה אין סמכות להורות לספקי אינטרנט לחסום אתרים.[4]
סינון תכנים על ידי ספקי אינטרנט עריכה
בישראל, חוק התקשורת (בזק ושידורים) מחייב את ספקיות האינטרנט וחברות הסלולר לספק ללקוחותיהם בחינם, תוכנות סינון.[5] בישראל פועלים מספר ספקי אינטרנט המעניקים שירותי גישה מסוננים, כמו אינטרנט רימון, נט-צח, נטפרי ועוד. כמו כן קיימות תוכנות המתוקנות על המחשב אשר מציעות פתרונות סינון - כמו תוכנת נתיב.[6] כיוון שמניע עיקרי של צרכניהם הוא דתי, קרוי שירות זה "אינטרנט כשר".
ארגון זיר"ה פועל לסנן אתרים מהם ניתן להוריד או לצפות בצפייה ישירה בסרטים וסדרות תוך הפרת זכויות יוצרים, על ידי חסימת הגישה אליהם דרך ספקי האינטרנט.
הפעלת סינון על ערכים אנציקלופדיים של ויקיפדיה עריכה
כמה תוכנות סינון מסחריות מפעילות חסימה על ערכים ספציפיים מתוך ויקיפדיה. כך למשל, תוכנת 'תום' להגנה על ילדים מפני תכנים פורנוגרפיים, חוסמת גם ערכים אחדים מוויקיפדיה העברית אם יש להם זיקה ישירה ליחסי מין וכדומה. כמה תוכנות הגנה של אינטרנט כשר חוסמות ערכים הנוגעים לנצרות בוויקיפדיה בשפה האנגלית, אך אינן חוסמות את הערכים המקבילים המופיעים בוויקיפדיה העברית.
יוזמות חקיקה לסינון תכנים באינטרנט עריכה
בישראל בשנת 2006 העלה ח"כ אמנון כהן מסיעת ש"ס הצעת חוק, שזכתה לתמיכת ממשלת ישראל, לפיה כל גולשי האינטרנט יחויבו להודיע האם ברצונם שספק האינטרנט יפעיל סינון על אתרי האינטרנט, וללא הודעה זו לא יקבלו גישה לאינטרנט. עוד קובעת הצעת החוק כי רק בגירים יוכלו למסור הודעה על אי-רצונם בסינון תכנים. את דרכי ביצועו האופרטיבי של החוק, כולל מנגנוני הסינון, התכנים שיסוננו ודרכי זיהוי בגירים, מפקידה הצעת החוק בידי שר התקשורת, בתקנות שיקבע, ועל כן טרם ברורה מהותו של מנגנון הסינון המוצע בהצעת החוק. האגודה לזכויות האזרח, ספקי האינטרנט, איגוד האינטרנט הישראלי, מועצת העיתונות וארגונים נוספים התנגדו להצעת החוק בנחרצות, בטענה שהחוק יפגע בצורה קשה בחופש הביטוי. ב-27 בפברואר 2008 אושר החוק בקריאה ראשונה במליאת הכנסת ועבר לדיונים בוועדת הכלכלה של הכנסת.[7] דיונים אלה נפסקו עם סיום כהונתה של הכנסת ה-17, וביולי 2009 החליטה ועדת השרים לחקיקה שהממשלה תתנגד להטלת צנזורה על האינטרנט.[8]
בכנסת ה-20 ישנן מספר הצעות חוק העוסקות בנושא חסימת האתרים או סינון התכנים:
- הצעת חוק הסרת תוכן המהווה עבירה מרשת האינטרנט, התשע"ו-2016,[9][10] מאפשרת לבית משפט לעניינים מינהליים לדרוש הסרת תוכן מאתר אינטרנט על פי צו, בתנאי שהשתכנע שהתוכן האמור מהווה עבירה פלילית, ושהמשך פרסום התוכן מסכן באופן ממשי את ביטחונו של אדם, של הציבור או של המדינה. הצעת החוק, הונחה על שולחן הכנסת ב-28 בדצמבר 2016, ועברה בקריאה ראשונה ב-2 בינואר 2017.[11]
- תזכיר חוק זכות יוצרים (תיקון מס' ...), התשע"ו- 2016,[12] שמאפשר לבתי משפט מחוזיים לתת צו מניעה, כנגד ספקי שירות האינטרנט או שירותי האחסון, לבעל זכויות יוצרים שזכויותיו מופרות באתר, בתנאי שבית המשפט השתכנע שעיקר התוכן באתר הוא תוכן מפר זכויות יוצרים.[13] תזכיר החוק גם מאפשר לבעל זכויות היוצרים להגיש בקשה לחשיפת זהות המשתמש המפר.[14]
- הצעת חוק הסרת פרסום הסתה שהתפרסם ברשת החברתית המקוונת, התשע"ו–2016,[15] מטילה חובה על בעלי אתרים וספקי שירותי אינטרנט להסיר תכנים מסיתים שהתפרסמו באתריהם. הצעת החוק הפרטית הונחה על שולחן הכנסת לדיון מקדים ב-27 ביוני 2016 על ידי רויטל סויד, דוד ביטן ואחרים.[16]
חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע"ז-2017 הוא פרי הצעת חוק ממשלתית. החוק התקבל בכנסת ביום 17 ביולי 2017,[17] ונכנס לתוקף ב-26 בספטמבר 2017.[17]
בדברי ההסבר להצעות החקיקה ניתן למצוא טיעונים התומכים בהסדרת הנושא. בין היתר עלו הטיעונים: על רקע גל הטרור של קיץ 2016, עלה הצורך להתמודד עם ביטויי הסתה ברשת, ובעיקר עם ביטויים שכוונו כלפי צעירים ברשת. בהקשר זה עלה הצורך להגן על ביטחון הציבור; משום שלרוב לא ידועה זהות מפרסם הביטוי המסית, חשוב לבסס אחריות על מי שאיפשר את פרסום התכנים הבעייתיים; באופן דומה, משתמשים רבים מעלים תכנים שמהווים הפרות זכויות יוצרים לרשת. משום שיש להגן על זכויות היוצרים, עולה הצורך לתת בידי יוצרים אלו כלים להגן על קניינם; אך גם כאן, לעיתים זהות המפרים אינה ידועה. משכך עולה גם הצורך לאפשר ליוצרים לבקש מספקי השירות לחשוף את זהות המפרים.[9][10][12][15]
כנגד טיעונים התומכים בהצעות החוק ובחוק ניתן להעלות את הטיעונים הבאים: האפקט המצנן לחופש הביטוי, שכן האינטרנט הוא פלטפורמה שמבוססת על חופש דעות במידה רבה. משתמשים שיידעו שייתכן שיהיו נתונים לסנקציות בגין התבטאויותיהם עלולים להימנע מביטוי דעותיהם, גם אם דעות אלו לגיטימיות. כך, הצעות החוק ימנעו גם את פרסומם של ביטויים לגיטימיים; משתמשים שיידעו שדעותיהם לא נחשבות ללגיטימיות, יוכלו למצוא פלטפורמה עבורן ברשת האפלה. תוצאה זו בעייתית במיוחד משום שקשה יותר לגלות זהות המפרסמים ברשת האפלה, וכן ניטור התוכן בה יהיה מסובך יותר; הצעת החוק הסרת פרסום הסתה שהתפרסם ברשת החברתית המקוונת, התשע"ז–2016, מציעה להטיל אחריות על ספקי הרשת החברתית להסיר את התוכן המסית, דבר שעלול לגרור עלויות כבדות עבור הספקים;[9] יתרה מזאת, ייתכן שדרישה זו תעודד ספקים ליישם אכיפה אלגוריתמית (כלומר, הסרת תוכן בלי בדיקה קפדנית של מהות התוכן) מה שעלול לגרום לפגיעה בתכנים לגיטימיים. בנוסף, דרישה זו לא מתיישבת עם המגמה הפסיקתית בנושא. עד כה, בתי המשפט בישראל אימצו את שיטת ה"הודעה לפני הסרה", לפיה לא ניתן להטיל על בעלי אתרים או על ספקי שירות חובה לנטר את התוכן באתריהם. הדרך היחידה לבסס כנגדם אחריות בשל התכנים שמשתמשים מפיצים באתריהם היא כאשר בעל האתר/ספק השירות מיודעים בנוגע לתוכן מפר זכויות יוצרים, ולא פועל להסרתו בתוך פרק זמן סביר.[18]
בשנים 2010–2012 קודמו שתי הצעות חוק בארצות הברית - SOPA ו-PIPA, הדומות בתוכנן להצעות החוק בישראל. שתי הצעות החוק קידמו הגנה על זכויות יוצרים והכנסותיהם, כאשר המתנגדים להצעות החוק טענו לפגיעה בחופש הביטוי, פגיעה בעסקים אינטרנטיים וכדומה. שתי הצעות החוק נפלו ב-2012, אחרי שורה של מחאות ציבוריות ואינטרנטיות - הבולטות בהן הן החשכת ויקיפדיה האנגלית ליממה אחת, שאליה הצטרפה גם גוגל.
ישנן שתי הצעות חוק נוספות בכנסת ה-20 שחולקות מטרה משותפת של סינון תכנים בעייתיים על ידי הטלת חובה על ספק האינטרנט. הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו-2016,[19] והצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – סינון אתרי הימורים ותכנים המציגים דברי תועבה באינטרנט), התשע"ו–2016.[20] האחרונה ספציפית יותר מבחינת התכנים שהיא מבקשת לסנן ("דברי תועבה ואתרי הימורים"). בכך מצטרפת ההצעה למגמה להסדרת האינטרנט שכוללת מספר מדינות לרבות סין, איראן, ערב הסעודית ורוסיה.
הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו-2016, עברה קריאה טרומית ב-2 בנובמבר 2016.[21] זו הצעת חוק פרטית, שהוגשה על ידי ח"כ שולי מועלם-רפאלי, ח"כ ניסן סלומינסקי ואחרים.[21] הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – סינון אתרי הימורים ותכנים המציגים דברי תועבה באינטרנט), התשע"ו-2016, הונחה על שולחן הכנסת לדיון מוקדם ב-4 בינואר 2016.[22] הצעת חוק פרטית זו הוגשה על ידי ח"כ מיקי זוהר.[22] שתי הצעות החוק מבקשות לאפשר למשתמשים להגביל את הגישה לתכנים מסוימים. שתיהן מדגישות את הצורך למנוע מילדים את הגישה לתכנים אלה, משום שבפועל קטינים רבים נחשפים אליהם, כאשר לאותם תכנים יכולות השפעות שליליות על התפתחותם. עם זאת, הצעת חוק חובת סינון אתרים פוגעניים מציינת גם את פוטנציאל הפגיעה בכלל הציבור. שתי הצעות החוק פועלות על ידי שינוי חוק התקשורת (בזק ושידורים) כך שיטיל חובה מראש על ספקי אינטרנט ליצור שירות סינון תוכן, כאשר לא ייגבה תשלום נוסף בגין אותו שירות. שירות זה אמור לאפשר למשתמשים לסנן (ככל הנראה על ידי סינון אלגוריתמי) תכנים לפי בחירתם. הצעת חוק סינון אתרים פוגעניים מטילה בנוסף חובה על ספקים לוודא שהמשתמש אינו קטין.[23]
בהסבר להצעות החוק של הגבלת הגישה לתכנים מסוימים, ניתן למצוא טיעונים בעד הסדרת הנושא בחקיקה. בין היתר ניתן למצוא נימוקים כגון: כיום, לרוב הקטינים יש גישה למחשבים. כתוצאה, רבים מהם גם בעלי גישה לתכנים שעלולים לפגוע בהתפתחותם; במרחב הפיזי, גישת קטינים לתכנים פורנוגרפיים או להימורים מבוקרת ולמעשה אסורה. לכן ראוי לאכוף את האיסור הזה גם באינטרנט, בעיקר משום שהתוכן בו זמין ורב במיוחד; לצד חופש הביטוי של משתמשים ברשת קיים חופש התנועה של קטינים במרחב הציבורי, מבלי שייאלצו לחשוש מהיתקלות בתכנים פוגעניים; הטלת אחריות על משתמשים ולא על ספקים למעשה מפקירה את זכויותיהם של קטינים; על אף שספקים רבים מציעים שירותי סינון, בפועל משתמשים רבים אינם מודעים לשירותים הללו. הפיכת אותם שירותים לברירת המחדל תגדיל את מודעות המשתמשים אליהם.[19][20]
כנגד הטיעונים התומכים בהסדרת הנושא עולים טיעונים שונים כגון: הטלת אחריות על ספקי האינטרנט לספק שירות ללא תגמול אינה צודקת ועלולה לפגוע בזכות הקניין שלהם, ובנוסף תפגע בזכותם לחופש העיסוק. מכל מקום, העומס שיוטל על ספקים לברור ולבחור איזה תוכן מותר ואיזה אסור יהיה גדול; למרות ההגבלות, גישה לתכנים בעייתיים תתאפשר דרך אלטרנטיבות כדוגמת הרשת האפלה. כך, קטינים שירצו לגשת לתכנים מסוננים יוכלו לעשות זאת באמצעות דפדפן Tor. זהו פרדוקס רגולטורי נפוץ יחסית: כינון כלל מבלי לשקול כיצד יגיב השוק הרלוונטי אליו עלול להוביל לתוצאה הפוכה מזו שאליה התכוון המחוקק; לחלופין, משתמשים שיבקשו לגבור על שירות הסינון (שוב, כדוגמת קטינים) עלולים לפנות לתוכנות חלופיות, שניתן לשער שחלקן יסכנו את בטיחותם (למשל על ידי חשיפתם לתוכנות זדוניות); הגישה הזו לרשת האפלה למעשה תחשוף קטינים לסיכונים רבים יותר; ככל הנראה, אמצעי הסינון שיפעילו ספקים יהיו אלגוריתמיים. משכך, קיימת סכנה שיסונן גם תוכן לגיטימי. למשל, סינון כל תוכן מיני עלול להוביל לכך שלקטינים לא תהיה גישה לחינוך מיני ברשת; הצעות החוק פטרנליסטיות במובן שהן מחייבות ספקים להציע למנוייהם לסנן תכנים.[24][25]
סינון תכנים בהוראת משרד המשפטים עריכה
בשנת 2016 נחסם לצפייה בישראל, בעקבות התערבות משרד המשפטים, ציוץ של הבלוגר האמריקאי ריצ'רד סילברסטיין על חקירה פלילית שהוטל על פרטיה צו איסור פרסום, בשל מעורבות קטינה.[26] במקרים אחרים שבהם פרסם בלוגר זה פרטים שהוצא לגביהם בישראל צו איסור פרסום, הפרסום לא נחסם לצפייה בישראל, אם כי לעיתים הוא הוסר מתוצאות החיפוש בגוגל.[27][28]
סינון תכנים מטעמי זכויות יוצרים עריכה
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Israel | Country report | Freedom of the Press | 2014, freedomhouse.org (באנגלית)
- ^ ההגבלה על רזולוצית תצוגת הלווין בגוגל מפות, במסגרת תיקון קייל-בינגמן, למשל.
- ^ "שומרים על חופש הרשת". איגוד האינטרנט הישראלי. נבדק ב-2017-09-23.
- ^ עומר כביר, ביהמ"ש העליון: "למשטרה אין סמכות לחסום אתרי הימורים", באתר כלכליסט, 24 במרץ 2013
- ^ פתרונות הסינון של ספקיות אינטרנט וחברות סלולר, באתר איגוד האינטרנט הישראלי, 27/11/2018
- ^ מיכל רז-חיימוביץ', סינון תכנים באינטרנט: מה מציעות הספקיות וכמה זה עולה?, באתר גלובס, 19 באוגוסט 2008
- ^ אהוד קינן, אושרה הצעת חוק סינון האתרים בוועדת הכלכלה, באתר ynet, 4 בפברואר 2008
- ^ נועה פרג, "ילד מחפש בגוגל 'שיר' - ומקבל את 'טירת הסקס של שיר'", באתר גלובס, 13 ביולי 2009
- ^ 1 2 3 הצעת חוק להסרת תוכן שפרסומו מהווה עבירה מרשת האינטרנט, התשע"ז-2016
- ^ 1 2 תזכיר חוק הסרת תוכן המהווה עבירה מרשת האינטרנט, התשע"ו-2016
- ^ מאגר החקיקה הלאומי
- ^ 1 2 תזכיר חוק זכות יוצרים (תיקון מס'...), התשע"ו-2016, הופץ ב-29 בספטמבר 2016 על ידי משרד המשפטים באתר החקיקה הממשלתי
- ^ סעיף 53א(ב) לתזכיר חוק זכות יוצרים (תיקון מס'...), התשע"ו-2016, באתר החקיקה הממשלתי
- ^ סעיף 60ב לתזכיר חוק זכות יוצרים (תיקון מס'...), התשע"ו-2016, באתר החקיקה הממשלתי
- ^ 1 2 הצעת חוק הסרת פרסום הסתה שהתפרסם ברשת החברתית המקוונת, התשע"ו–2016.
- ^ מאגר החקיקה הלאומי
- ^ 1 2 ספר החוקים 2650, ג' באב התשע"ז, 26.7.17
- ^ ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית נ' שוקן, סד(3) 740, פס' 17 לפסק דינה של המשנה לנשיאה ריבלין (2011); ת"א (מרכז) 567-08-09 אליס נ' רוטר.נט, פס' 45, 57-56 לפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף (פורסם בנבו, 8.8.2011).
- ^ 1 2 הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו-2016.
- ^ 1 2 הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – סינון אתרי הימורים ותכנים המציגים דברי תועבה באינטרנט), התשע"ו–2016 (ארכיון)
- ^ 1 2 מאגר החקיקה הלאומי
- ^ 1 2 מאגר החקיקה הלאומי
- ^ תיקון סעיף 4ט1(ג) להצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים), התשע"ו-2016.
- ^ הקליניקה למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה, איגוד האינטרנט הישראלי, האגודה לזכויות האזרח בישראל והתנועה לחופש המידע, נייר עמדה בדבר הצ"ח הגבלת גישה לאתר אינטרנט לשם מניעת ביצוע עבירות ,התשע"ז-2017
- ^ איגוד האינטרנט הישראלי, חסימת תכנים באינטרנט
- ^ עומר כביר, צנזורה ישראלית על ציוץ אמריקאי, באתר כלכליסט, 9 באוגוסט 2016
- ^ שוקי טאוסיג, "תנאי הצו מונעים מאיתנו לשתף איתך עותק שלו", באתר העין השביעית, 3 במאי 2017
- ^ עומר כביר, גוגל צינזרה בישראל בלבד בלוגר שחשף את שם השוטר שירה בסלומון טקה, באתר כלכליסט, 10 ביולי 2019