סם שולמן

איש צוות על אניית המעפילים "אקסודוס 1947"

סמואל הרשל שולמןאנגלית: Samuel Herschel Schulman;‏ 8 ביולי 19285 ביולי 2019) היה מתנדב אמריקאי על אוניות המעפילים "אקסודוס 1947", "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות" וכן פעיל בשימור מורשת ההעפלה.

סמואל (סם) הרשל שולמן
Samuel Herschel Schulman
סם שולמן, ברקע תמונתו כמתנדב על אניית המעפילים אקסודוס. מוזיאון השואה של וירג'יניה, ריצ'מונד, 2003
סם שולמן, ברקע תמונתו כמתנדב על אניית המעפילים אקסודוס. מוזיאון השואה של וירג'יניה, ריצ'מונד, 2003
לידה 8 ביולי 1928
טרה הוט, אינדיאנה, ארצות הברית
פטירה 5 ביולי 2019 (בגיל 90)
ריצ'מונד, וירג'יניה, ארצות הברית
מדינה אינדיאנה
מקום מגורים ניו יורק
כינויים נוספים סם שולמן
פעילות בולטת מתנדב על אניות המעפילים האניה אקסודוס 1947, עצמאות וקיבוץ גלויות.
עיסוק ימאי, מעצב שעונים ותכשיטים, איש עסקים
סם שולמן, נער יהודי נרדף על ידי הנאצים במסתור בכפר Pionnat שבמרכז צרפת, בשנת 1944.
סם שולמן על האנייה הפרזידנט-וורפילד.
אוניית המעפילים אקסודוס 1947. בנמל חיפה.

ביוגרפיה

עריכה

סם שולמן נולד בטרה הוט (אנ') שבאינדיאנה להורים יהודים ממוצא פולני.[1][2][3][4][5][6][7][8][9] בהיותו בן ארבע נפטר אביו במפתיע ואמו חזרה יחד איתו להתגורר בבית הוריה בוורשה שבפולין. בוורשה היא התחתנה בשנית, וזמן קצר לאחר מכן המשפחה עזבה לפריז.[2] אביו החורג של שולמן היה בנסיעת עסקים בין אירופה לארצות הברית כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נתקע בארצות הברית ולא חזר לפריז עד תום המלחמה. ביוני 1942 עצרו שוטרי משטר וישי את שולמן ואמו במסגרת גירוש היהודים מפריז. השניים נמלטו בעזרת סוכן יהודי ומצאו מקלט בכפר פיונה (צר') שבמחוז קרז. הם הסתתרו בכפר במשך שלוש שנים, וניצלו בזכות סיוע של חברי תנועת ההתנגדות הצרפתית.

בארצות הברית

עריכה

לאחר סיום המלחמה חזרו השניים לפריז, שם הצטרף שולמן הצעיר לתנועת החלוץ הציונית. לאחר שנה הם עברו לארצות הברית. בפברואר 1946, כשהיה בן 18, נודע לו שאנשי המוסד לעלייה ב' בארצות הברית מחפשים אנשי ים שישיטו לאירופה את ספינות המעפילים שנרכשו באמריקה. שולמן יצר איתם קשר ונשלח ב-4 בנובמבר 1946 לנמל בולטימור שבמרילנד, שם הצטרף לצוות האונייה פרזידנט-וורפילד שנועדה להישלח לאירופה. שולמן היה איש הצוות השישי שגויס לצוות המתנדבים מתוך 38 שהתנדבו להשיט את האונייה לאירופה.[10] בזמן ההכנות להפלגה, שנמשכו כארבעה חודשים, התגוררו אנשי הצוות כחודש בבית מלון סמוך לנמל ואחר כך על האונייה עצמה. במשך היום הם עבדו בניקיון האונייה ובשיפוצה. ביום היציאה לים מנמל בלטימור, ב-25 פברואר 1947 הושבע שולמן, להגנה והמוסד לעליה ב' על ידי יצחק אהרונוביץ'.

אקסודוס 1947

עריכה
 
סם שולמן, ליד דגם אניית המעפילים אקסודוס 1947. במוזיאון היהודי של מרילנד, 2016.

ב־25 בפברואר 1947 עזבה פרזידנט-וורפילד את נמל בולטימור, בפיקודו של אייק[11] ו-38 אנשי ים יהודים מתנדבים אמריקאים שגויסו להפליג על אניות המעפילים על ידי זאב שינד,[12] ראש המוסד לעליה ב' בארצות הברית. אך כבר בתחילת דרכה באוקיינוס האטלנטי נתקלה האונייה בסערה עזה שפגעה בה קשות עד כדי כך שהיה חשש שתטבע. האונייה חזרה בכוחות עצמה לנמל נורפוק (אנ') ואחרי שיפוצים שארכו כחודשיים יצאה פעם נוספת לאירופה באפריל 1947. ב-11 ביולי 1947 הפליגה פרזידנט-וורפילד מנמל סט בדרום צרפת אל ארץ ישראל כשעל סיפונה 4,554 מעפילים. ב-15 ביולי 1947 כשלושה ימים טרם הגעתה לנמל חיפה, הוחלף שמה של האונייה לשמה ההיסטורי, "יציאת אירופה תש"ז - EXODUS-1947". טרם הגיעה אל החוף, ב-18 ביולי 1947, השתלטו עליה הבריטים וגירשו את המעפילים בחזרה לצרפת. סם שולמן נטמע, בתום הקרב בין המעפילים, על פי הפקודה שקבל בטרם הקרב. הוא גורש על אניית אושיין ויגור, והיה נציג ההגנה היחיד לפיקוד על המעפילים, עד ההגעה אל פורט-דה-בוק. בפורט-דה-בוק הוא קבל פקודה לעזוב את האנייה ולהגיע למפקדת המוסד לעלייה ב' במרסיי. שם הוצע לו לחזור לארצות הברית, אך הוא העדיף להפליג על אניות מעפילים נוספות.

אף על פי ששולמן סבל ממחלת ים בהפלגות, התנדבות שולמן גם אל צוותי אוניות המעפילים "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", שהפליגו עם יותר מ־15,000 מעפילים מבורגס שבבולגריה בדצמבר 1947. אוניות אלו יורטו בידי הצי בריטי עוד בנמל המוצא שלהן, ובתיאום עם ההגנה הפליגו ישירות לפמגוסטה שבקפריסין, כדי למנוע שפיכות דמים מיותרת. שולמן היה כלוא במשך כמה חודשים במחנות המעצר בקפריסין שהקימו הבריטים ומשם הגיע לארץ ישראל.

לאחר קום המדינה

עריכה

עם הגיעו לישראל הצטרף שולמן לקיבוץ משמר הנגב. במלחמת העצמאות הוא הדריך מלחים ישראלים בבסיס חיל הים בחיפה בימאות. לאחר מלחמת העצמאות שהה עוד כשנה בישראל ולאחריה חזר לניו יורק. לקראת מלחמת קוריאה התגייס לצבא ארצות הברית והשתתף במלחמה כימאי וכאזרח עובד צבא. הוא הדריך חיילים במשך שנתיים במחנה אדוארדס במסצ'וסטס, והגיע לדרגת רב-סמל. כשחזר לחיים אזרחיים, למד במכללת ברוקלין קולג' והמשיך משם ללימודים בבית הספר לייצור ולעיצוב של שעונים ברובע קווינס בניו יורק. בהמשך הוא הקים חנות תכשיטים ועיצוב שעונים במזרח מנהטן, בה עבד במשך 40 שנה.

בשנת 1987 קיבל את עיטור לוחמי המדינה ובשנת 2019 את אות המעפיל.

חיים אישיים

עריכה

סם שלט בכמה שפות: עברית, אנגלית, צרפתית, יידיש, איטלקית ופורטוגזית.

בשנת 1964 נישא שולמן לאיילין אייזיף (Azif). לשניים נולדו שני בנים.

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אקסודוס-1947 בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Mark Schulman (5 ביולי 2019). "Sam Schulman, last surviving US crew member on legendary 'Exodus,' dies at 91". Times of Israel (באנגלית). {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 Mark Schulman (7 ביולי 2019). "Décès de Sam Schulman, dernier survivant américain de l'équipage de « L'Exodus »". actualite-israel.com. (בצרפתית). {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ (באנגלית) Close-up portrait of Samuel Schulman, an American-born Jewish teenager living in hiding in southern France. collections.ushmm.org.
  4. ^ (באנגלית) BY MARK SCHULMAN. 'EXODUS' REVISITED: A SAILOR'S TALE 62 YEARS ON.jpost.com. DECEMBER 26, 2009.
  5. ^ (באנגלית) Last American Member of Exodus Crew Dies at 91. worldjewishdaily.com.1:16:14 PM on Monday, July 8, 2019. (אורכב 27.07.2019 בארכיון Wayback Machine)
  6. ^ (באנגלית) Crew members of the President Warfield (later the Exodus 1947) pose with friends on the deck of the ship before its departure for Europe. collections.ushmm.org.
  7. ^ (באנגלית) Israeli War of Independence: U.S. and Canadian Machal Volunteers. jewishvirtuallibrary.org.
  8. ^ (באנגלית) Schulman Samuel. maapilim.org.il.
  9. ^ (בעברית) Schulman Samuel - Sam - ben Tzvi (Hirsch) - שמואל (סם) שולמן. maapilim.org.il.
  10. ^ ריאיון עם סם שולמן במוזיאון השואה בווירג'יניה, 15 בפברואר 2017 (באנגלית)
  11. ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור חדש, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 20
  12. ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור חדש, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 19-13